newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"יש רומנטיזציה של היכולת להתעמת עם אלימות"

כשהיא נחשפה לספרות פמיניסטית העולם שלה השתנה. היא הבינה שההיסטוריה שמלמדים אותנו היא הונאה. "בתורכיה את הופכת לאקטיביסטית רק מעצם הגדרתך כפמיניסטית", היא אומרת. שיחה עם חברה מאיסטנבול, סנאם קפטן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת ומראיינת: רלה מזלי

"אני לא אקטיביסטית אמיתית", סנאם פתחה, חצי מתנצלת. בהמשך היא התעכבה על הבחנה נפוצה בין אקטיביזם "אמיתי" לבין כתיבה ובניית ידע ואמרה: "לא הייתי מעורבת באקטיביזם-רחוב, בשטח. בעיניי, אני 'אקטיביסטית מחשבתית'. מבחינתי אקטיביזם הוא יכולת לשנות חיים. חברה סיפרה לי, למשל, בשיחה ביקורתית על מוסד הנישואין, על התובנות החדשות החשובות שהיא פתחה בפני אמא של בן-זוגה. זה סוג של אקטיביזם.

"כשחייתי שנה במדריד, גיליתי את המשמרת השבועית של 'נשים בשחור'. הן היו אולי 15, לא יותר, ופקפקתי בהשפעה של מספרים זעומים. אבל מה שקרה לי במשמרת שינה לי את העולם. ידעתי שזה לא ישפיע ישירות על עוברים ושבים, למרות שחלק התעניינו. אבל לי זה שינה את תפיסת האקטיביזם. ובכל זאת תרבות האקטיביזם כל כך היררכית, שאני עדיין מהססת לקרוא לעצמי אקטיביסטית.

"זה למרות שבמדינה כמו תורכיה, שמבינה 'פמיניסטית' במשמעות שלילית, כמו איזו מחלה ויראלית מסוכנת, אני כן אקטיביסטית מעצם הגדרתי את עצמי כפמיניסטית. ביכולת להזדהות ככה בקול ולהציב אתגרים לדימוי הרווח. או, נגיד, בתגובות שלי לבדיחות סקסיסטיות של אבא שלי ובפיתוח דרכי תקשורת חדשות עם הורי. לטעמי, להגיד 'אני אקטיביסטית פמיניסטית' זה כמעט להגיד שפמיניזם זה לא מספיק. הפמיניזם תרם המון לחיים שלי. אני לא בהכרח מרגישה צורך לטעון לאקטיביזם כשלעצמו".

> "את משנה כתובת, לא הולכת לעבודה. הופכת למישהי אחרת"

סנאם קפטן (צילום: שאבנם קפטן)

סנאם קפטן (צילום: שאבנם קפטן)

רלה:

חינוך ילדים מגיל צעיר להכרח שבשירות הצבאי; הכפפת ההחלטה על הפסקת הריון לא-רצוי לדינים דתיים; הצבת הילודה כשליחות לאומית וכמימוש אישי-נשי נכסף; דיכוי צבאי אלים של מיעוטים לאומיים ודתיים—אלה כמה מקווי הדמיון שאני מזהה בין ישראל לתורכיה. לאורך קווי ההקבלה האלה פגשתי, במהלך השנים, שורה של נשים מאיסטנבול שעוסקות, כל אחת בדרכה, במאמץ מתמשך ולפעמים מסוכן להביא לשינוי ולעצור השלכות נוראות של קווי המדיניות האלה.

מבלי להבחין בזה, עמדת המוצא שלי הפנימה לגמרי דעות קדומות על נשים באותה מדינת רוב מוסלמי—על ההשתקה שלהן ועל השתיקה שלהן. הופתעתי לפגוש נשים נחושות, חזקות, מפרות איסורים. אבל די מהר הבנתי שיש לי ולנו כאן הרבה מה ללמוד מפמיניזם תורכי ומנשים תורכיות פעילות פוליטית. הכרתי נשים שדפוסי הפעולה שלהן הם, לטעמי, מאוד יצירתיים, מלאי חיוניות והומור.

באביב 2014, בזמן שהות בעיר שלהן, יזמתי שיחות ארוכות עם כמה מהן, כל אחת בנפרד, על הדרך שהיא עברה ועל מקורות והתפתחות הדעות וההוויה שעיצבו את העשייה שלה. כל פרק בסדרה "שיחות עם חברות פמיניסטיות מאיסטנבול" פורס את התשובות והתיאורים שעלו באחת השיחות האלה. הסדרה כולה מביאה שיחות שלי עם ארבע נשים – יקרות לי ומדהימות בעיני – מאיסטנבול. את סנאם פגשתי, קודם כל וירטואלית, כשהיא ראיינה אותי בסקייפ לכתב העת הפמיניסטי "אמרגי".


סנאם:

הצטרפתי לקבוצת מתנדבות שתרגמו מאמרים מתורכית לאנגלית, בקואופרטיב הנשים "אמרגי", ארגון פמיניסטי שנוסד ב-2001, קיים סדנאות וקבוצות קריאה וניסה לספק לנשים מרחב נח ובטוח, תחת הסיסמא "הפעולה האקדמית הכי חשובה היא לחיות את החיים עצמם". התרגומים פורסמו בכתב העת של הארגון.

אני מאוד מאוד אוהבת לתרגם ואני מאוד מאוד אוהבת את כתב העת. הוא נוסד בידי קבוצה מתוך אמרגי, שדוחה תפיסה של "תיאוריה", שמוצבת איכשהו מעל לאקטיביזם. במקום זה נעשה כאן ניסיון לאחות תיאוריה פמיניסטית עם פוליטיקה פמיניסטית. במשך כמה שנים תרגמנו לאנגלית מבחר מאמרים שנכתבו בתורכית. חלק מהם מופיעים באתר של אמרגי, בחלק האנגלי.

רלה:

בהמשך, סאנם גם חיברה שני ערכים לאינציקלופדיה: נשים בעולם העכשיוי (בהוצאת סייג'), על נשים בשחור ועל ליגת הנשים הבינלאומית לשלום ולחירות (WILPF).

> השטרחובסקי כסימפטום: המדפיס הממשלתי לשכפול ההגמוניה האשכנזית

נשים מפגינות בתורכיה (צילום: Mstyslav Chernov ויקימדיה CC BY-SA 3.0)

נשים מפגינות בתורכיה (צילום: Mstyslav Chernov ויקימדיה CC BY-SA 3.0)

גיליתי שההיסטוריה שמלמדים אותנו מבוססת על שקרים

סנאם:

התחלתי להתעניין באקטיביזם פמיניסטי דרך ספרים. העולם שלי השתנה כשהתחלתי לקרוא ספרות פמיניסטית תורכית על נשים בחברה העות'מאנית. לימדו אותנו שאטאתורכ העניק לנשים זכויות שוות על מגש, שהיה דמות מגוננת, שנתן לנשים הכל. אבל גיליתי שהייתה בכלל מפלגת נשים באותו זמן, שסגרו אותה ואסרו את פעולתה.

התחלתי להרהר בהיסטוריה שמלמדים אותנו. דרך ספרים גיליתי שהיא מבוססת כולה על שקרים, שהרבה מאוד אירועים נמחקו ממנה, שיש היסטוריה אלטרנטיבית לא מסופרת, שאנחנו בעצם נלכדים בהונאה. עברתי התפקחות מטלטלת. ספרות פמיניסטית הייתה בשבילי הצלה והובילה אותי לשאלות נוקבות על החיים.

המגדר שלי קובע איך הנוכחות שלי בעולם מוצבת ומעוצבת. בתורכיה, בהתנהלות היומיומית שלך, את מרגישה את המגדר שלך בעוצמה. אבל את לא מבינה את ההיגיון שיבהיר את התחושות האלה. ספרות פמיניסטית חשפה אותי למשמעויות שלהן. כתיבה של נשים על נשים – תיעוד ורישום נשים לתוך המציאות – הרעידה לי לגמרי את העולם. הספרות הזאת, כמכלול, גרמה לי לעצור, לבדוק הרגלי התייחסות וחשיבה. "חכי רגע", היא סימנה לי, "משהו אחר קורה כאן". משהו שאני לא מצליחה לתת לו שם קובע את המיצוב שלי בעולם. אם תרצי, תקראי לזה דיכוי. וזה משהו שאת יכולה לשנות. את יכולה לשנות מה זה אומר להיות ממוגדרת.

יש מאגר עצום של ספרות פמיניסטית תורכית. אבל צריך לגלות אותה לבד. את זוכה לשמוע עליה רק בלימודי מגדר בקולג'. הייתי מצלמת את עמודי הביבליוגרפיה של כל ספר שקראתי כדי לאתר גם את המקורות. אקסוּ בורה, למשל, כתבה על עבודת הבית וגרמה לי להבין עד כמה היא ממוגדרת. התחלתי לראות אחרת את העבודה הביתית של אמא שלי, להכיר ברמת האינסופיות והאי-נראות שלה, בניצול שכרוך בה. זה נתן לי שפה לדבר בה עם אמא שלי. גיליתי ספרי זכרונות של נשים, ששואלים מה זה משפחה ובוחנים את היחסים המטרידים של רוב הנשים עם האמהות שלהן. למשל, את דברים ששתקתי אותם של אזר נאפיסי, את למה להיות מאושרת כשאת יכולה להיות נורמלית? של ז'נט וינטרסון.

עטיפת הספר "דברים ששתקתי אותם" מאת אזר נאפיסי

עטיפת הספר "דברים ששתקתי אותם" מאת אזר נאפיסי

רלה:

כשישבנו ודיברנו פנים אל פנים, סנאם התייחסה לשיחת אימייל ביננו.

סנאם:

אני ממש אוהבת את התיאור שלך של טקסטים בתור "עבודת-שינוי-מציאות". יש להם השפעה עצומה על החיים שלי. לפעמים מפחיתים בערכם יחסית ל"עשייה בשטח". אולי רואים בהם אזור נוחות, מקום שיותר מדי נוח לדבר ממנו. גם אני עברתי שלב של זלזול מסוים, של תחושה שיש יותר מדי כתיבה כזאת. ואז חזרתי להעריך אותה. זו היצירה שהביאה אותי לשנות את החיים. אני מעורבת באקטיביזם דרך טקסטים. ואני מוקסמת מתהליך החשיבה והניתוח שכרוך בכתיבה. אני לא רואה טעם בהבחנה חדה בין אקטיביזם לכתיבה.

אם כי תמיד רציתי לעשות גם משהו נוסף. אני לא יודעת למה לא הגעתי לזה. במשפחה שלי הרחוב נחשב מסוכן. "אל תלכי לשם. משהו יקרה לך", היו אומרים. לקח לי המון זמן להגמל מזה. ואני עדיין ספקנית לגבי הפגנות מחאה. אני לא מפחיתה לרגע מהעבודה המדהימה שנשים עשו עבור נשים בתורכיה. במאמץ אדיר פמיניסטיות השיגו שינוי במדינה הזו: בחקיקה שנוגעת לאלימות נגד נשים, או בזכויות נשים במשפחה, ובזכויות של נשים נשואות, גם אם עדיין צריך שיפורים חשובים.

בלי מחאה הם ייקחו לנו הכל

בתורכיה, אקטיביזם זה צורך חירום. בשונה מאוד ממה שהרגשתי בארה"ב בזמן לימודי הדוקטורט [באנתרופולוגיה; ר.מ.] באוניברסיטת ראטגרס, או בספרד, כשהצטרפתי להורים לשנה במדריד אחרי סיום המאסטר [בלימודי תרבות; ר.מ.] באוניברסיטת סבנצ'י באיסטנבול. במקומות ההם אקטיביזם הרגיש לי איכשהו בטוח, מוגן, כמעט כמו תחביב. שם התחושה היא שהרבה דברים נפתרו ברמה המבנית והלחץ היומיומי של המדינה לא מרחף ישירות מעליך. אני מבינה שזו אולי חזות מזויפת, התפיסה כאילו הכל מוגן ומעוגן בחוק. אבל יש לך זכויות. את יכולה לתבוע אותן. את מוגנת על ידי משהו גדול ממך, גם אם זו אשליה. זה מאפשר סוג של ביטחון.

כאן, בתורכיה, אם תפסיקי לעשות אקטיביזם הם פשוט ימעכו אותך. בלי מחאה הם פשוט ייקחו לנו הכל. מרגישים את זה על בסיס יומיומי. יש הטרדה ואלימות משטרה ברחוב רק בגלל שאת אשה; מצד משטרה שאמורה לשמור עליך. בתור אזרחית, בתור אשה, אני לא מרגישה ביטחון כשאני הולכת ברחוב. צריך להיאבק כל הזמן להזכיר למדינה שאנחנו כאן ואנחנו יודעים מה היא עושה ואנחנו יודעים שהיא לא אמורה לעשות את זה.

> הוכח בשדה הקרב: קמפיין חדש מבקש לחשוף את תעשיית הנשק בישראל

כמאלסטיות,מפגינות באיסטנבול (DL Duncan CC BY-NC-ND 2.0) ממשיכות דרכו של אטאתורכ, מפגינות באיסטנבול (DL Duncan CC BY-NC-ND 2.0)

מפגינות באיסטנבול (DL Duncan CC BY-NC-ND 2.0)

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני חושבת שגם חשוב לשאול מי הקהל שלנו ואיפה הקול שלנו נשמע בהפגנות כאלה. בשנה שעברה הייתה מחאה מדהימה כנגד ההצהרה של ראש הממשלה ארדואן בעניין הפלות. היינו המונים ברחובות. אבל בתקשורת – אף מלה. המדינה יודעת כבר מה אנחנו חושבות ומי אנחנו והיא לא לוקחת את זה ברצינות. אז התחושה של הטחת האמת בפני בעלי הכוח היא הונאה עצמית. זה גורם לי לחשוב, שוב, שצריך להתעכב על השאלה: אל מי אנחנו מדברות? אל ארגונים פמיניסטיים אחרים? אל נשים שאנחנו רואות בהן קורבנות? אל אנשים אקראיים ברחוב?

חשוב גם לייחס משקל למושגים כמו פחד ובושה. מחאה ברחוב עושים לגמרי בתוך הגוף. במיוחד אם מגיעות מסביבה שהרחוב מסמל בה סכנה. ברחוב, המשטרה מכה אותך או מעכבת אותך. כשאת משתתפת, את משלימה עם זה שזאת תהיה התגובה. אלימות מצד המדינה היא נוכחות מתמדת בתורכיה והיא מובנית לתוך האקטיביזם. אין שום דרך לחשוב אחד מהם בלי השני. מאוד מטריד, בעיני, שמפחיתים מחשיבות הפחד הזה. לטעמי, אנחנו צריכות לקחת פחד ברצינות ולבחון במבט ביקורתי את סוג ההיררכיה שאנחנו מציבות ביננו ובתוכנו; מי זוכה להיחשב יותר פמיניסטית כי היא "יוצאת לרחובות". אנשים שיוצאים לרחוב הם מאוד אמיצים. אבל יש גם רומנטיזציה של היכולת להתעמת עם אלימות. לפעמים זה נראה כמעט כאילו מחפשות את הריגוש הזה. זה בעייתי בעיני.

המדינה עושה דברים נוראיים לאנשים טובים

רלה:

עבודת הדוקטורט שסאנם כותבת בוחנת מופעים מסוימים של מיליטריזם בתורכיה.

סנאם:

אבא שלי היה קצין בצבא. מעולם לא עלה על דעתי לשאול מה זה אומר להיות חיל או מה אתה עושה כחיל. כשלמדתי בקולג', נתקלתי בספר של עאיישה גול [אלטיניי; ר.מ.] בספרייה והוא הציע לי נקודת תצפית חדשה לגמרי שגרמה לי לשאול על ההיסטוריה הפרטית שלי, על המוסד שלקחתי בו חלק דרך המשרה של אבא שלי, וגם על מה שלימדו אותנו.

גדלתי במתחמי מגורים צבאיים. תמיד הרגשתי לא נוח לחיות בשטח שנשמר בידי גברים חמושים. אבל זו הייתה תחושת בטן. אבא שלי פשוט היה אבא שלי. בבית הוא לא היה איש צבא אלא איש שאפשר לשתף אותו בכל. לא בהכרח ראיתי בעצמי בת של קצין. זה הופנם אצלי כעובדת חיים נורמלית, טבעית. לא התעכבתי על מעשי הגוף הצבאי או של אבא שלי בתוכו. כפי שאמר לי אחד המרואיינים למחקר, זה היה כמעט כאילו "חיילים הם אלה שעושים את הדברים הרעים, והקצין הוא אדם טוב".

היה לי מרעיש ללמוד, בקריאה שלי, על אתרי האלימות של המדינה. הכלא הצבאי בדיארבקיר, למשל, שלא ידעתי על קיומו עד גיל עשרים. לא היה לי מושג שבשנות השבעים ניהלו בתוך איסטנבול חקירות של עצורים – בסנסאריאן האן בקראקֶיי או בזיברביי קושקו בצד האסייתי. אנשים נלקחו למקומות האלה בלי לדעת לאן הם נלקחים ועונו. מעסיק אותי שזיכרון המקומות האלה הוא בלתי-נראה כי, ככלל, הם לא ידועים במרחב הציבורי. הם בעיקר במעמד של שמועות חשודות.

גילוי הקיום שלהם שינה לי את תפיסת הידע: מה נחשב בעינינו לידע ולאמת. הבנתי שהפנמתי אמונה שהמדינה היא מעיין אבא טוב ומיטיב, ושאם היא פוגעת בך אז, נו, כנראה שעשית משהו שהצדיק את זה. בדיעבד זה עורר בי חלחלה. אם קודם התרחקתי מניתוח ביקורתי-תמיד של המדינה, עכשיו אני חווה שבר. ואני מרגישה בושה גדולה על הדברים שקרו. אני מכירה בזה שהמדינה היא לא באמת משהו טוב. בצורה די פשטנית: היא עושה דברים נוראים לאנשים טובים.

בתורכיה, המקום שבאת ממנו ומה עושים הוריך קובעים בעצם "מי את". דרך ההתמודדות עם זה שאבא שלי היה קצין – נציג של המכלול הזה, בין אם אני רוצה בכך ובין אם לא – הבנתי איך מלבישים עליך זהות. ולהיות שם, פיזית, לחוש אתרים ספציפיים, זה שונה מעיסוק בדברים כאלה בטקסט.

> מזרחה בטרמפים: פרויקט מיוחד

דיארבקיר. צילום: יובל בן עמי

דיארבקיר. צילום: יובל בן עמי

הפגנה בדיארבקיר נגד דעאש, בהזדהות עם האחים היזידים שנפלו קורבן לכוחות דאעש (צילום: יובל בן עמי9

הפגנה בדיארבקיר נגד דעאש, בהזדהות עם האחים היזידים שנפלו קורבן לכוחות דאעש (צילום: יובל בן עמי9

הייתי בדיארבקיר לפני שהתחלתי במחקר לעבודת הדוקטורט וזה מאוד השפיע על דרך הראייה שלי. חוויתי מקום שבו את לא יכולה להתחמק מהזהות שלך. זה עורר בי שאלות כמו "מה זה להיות תורכי" או "להיות כורדי"? שאלות של זהות אתנית. קודם לא חשבתי שיש לי כזאת. לא מספרים לך שחיים במדינה הזאת כל מיני לא-תורכים. כולנו אמורים להיות תורכים. בהקשר הזה חשבתי גם על פיוס. הגעתי להכרה מאוד קשה שלפעמים, כשהפגיעה כל כך גדולה, אין אפשרות לפיוס.

עוד הבנתי שהאנשים שחוו את כל האלימות הזאת הפכו עכשיו למושאי מחקר שלי. שאלתי את עצמי אם העבודה שלי היא חלק מהמבט העקום הזה שמנסה להבין, במהלך מלאכותי, מה קורה. את נוסעת לשם ואת אומרת "אני מתעניינת בך" והם אומרים: "אבל אנחנו לא מתעניינים בך". עברתי התמודדות כואבת מאוד עם מי שאני ועם הזהות האתנית שלי. כאב לראות דרך זה למה אני מתנהלת כפי שאני מתנהלת, בהנתן הזהות הזאת. אלה לא רגשות אשם אבל כן מודעות למה שנעשה בשם הזהות הזאת.

אני מתורכיה. חייתי בהרבה מקומות שונים במהלך החיים. בשנה האחרונה חזרתי לאיסטנבול אחרי ארבע שנים מחוץ לתורכיה. אני לא מרגישה בהכרח חיבור חזק לזה שאני תורכייה. הרבה פעמים, אומרים לי כאן: "אבל את לא נראית מאנקרה. מאיפה את באמת?" פעם הייתי עונה שהמשפחה שלי (משני הצדדים) היא בוסנית. אבל עכשיו השאלה הזאת נורא מתסכלת אותי. אני עונה שאני באמת מתורכיה. אבל בחוויה שלי בשנה האחרונה אני לא משום מקום.

רלה מזלי היא סופרת חוקרת אקטיביסטית

> לעמוד הפרויקט: שיחות עם חברות מאיסטנבול

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מחסומים זמניים שהקימה המשטרה בכניסה לירושלים, כדי לאכוף את הסגר שהוטל בעקבות הקורונה, ב-26 במרץ 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מחסומים זמניים שהקימה המשטרה בכניסה לירושלים, כדי לאכוף את הסגר שהוטל בעקבות הקורונה, ב-26 במרץ 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

החופש שלנו כבר נופל קורבן לקורונה, ולא בטוח שהוא יחזור

אנחנו חווים עתה תקדים מסוכן: אזרחי המדינות החופשיות מוכנים לקבל על עצמם מגבלות חמורות בגלל החשש מהקורונה. אך ביום שאחרי אנחנו עלולים להתעורר אל עולם שוויוני פחות ומאוכן יותר, כשיש לנו פחות כוח כלכלי ולכן גם פחות יכולת התנגדות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf