newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל מפסידה את המלחמה הזו

סביר שבעזרת כוחה הצבאי, ישראל תוכל להדיח את חמאס מהשלטון בעזה. אבל מראש המטרה של חמאס במתקפה של 7 באוקטובר לא היתה צבאית, אלא בעיקר פוליטית, וכאן הוא רשם הצלחה שישראל מתקשה לערער

מאת:
ישראל מנסה לייצר משבר הומניטארי שיפוך את רצועת עזה לבלתי ניתנת למחיה ודחוק את הפלסטינים החוצה. פלסטינים נמלטים מח'אן יונס לכיוון רפיח, 5 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

ישראל מנסה לייצר משבר הומניטרי שיהפוך את רצועת עזה לבלתי מתאימה למחייה וידחוק את הפלסטינים החוצה. פלסטינים נמלטים מח'אן יונס לכיוון רפיח, 5 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

אווילי לכאורה לטעון שחבורה של חמושים לא-סדירים, שמספרם עשרות בודדות של אלפים, נצורים, עם גישה מוגבלת לכלי נשק מתוחכמים, מהווים יריב לאחד הכוחות הצבאיים החזקים בעולם, שנתמך ומחומש על ידי ארצות הברית. ואף על פי כן, מספר גדל של פרשנים אסטרטגיים ממסדיים מזהירים שישראל עלולה להפסיד את המלחמה הזו נגד הפלסטינים, חרף אלימות יום הדין שנתנה לה דרור אחרי המתקפה שהוביל חמאס נגד ישראל ב-7 באוקטובר. ובכך שגירה את ישראל להתקיף, ייתכן שחמאס מממש רבות מהמטרות הפוליטיות שלו.

>>הצבא אישר להפציץ בעזה, גם כשידע שמשפחות שלמות עלולות למות

נראה שגם ישראל וגם חמאס מגדירים מחדש את תנאי המאבק הפוליטי ביניהם לא על פי הסטטוס קוו שלפני ה-7 באוקטובר, אלא לפי המאבק הפוליטי של 1948. לא ברור מה יתרחש בהמשך, אבל לא תהיה חזרה למצב העניינים הקודם.

מתקפת הפתע ניטרלה את הבסיסים הצבאיים הישראליים, פרצה לרווחה את שערי הכלא הפתוח הגדול בעולם והובילה להתפרעות מחרידה, שבה נרצחו 1,200 ישראלים, לפחות 845 מהם אזרחים. הקלות המדהימה שבה הצליח חמאס לחצות את הקווים הישראליים הזכירה לרבים את מתקפת הטט ב-1968. לא אחד לאחד: קיימים הבדלים עצומים בין המלחמה של כוח המשלוח האמריקאי בארץ רחוקה ובין מלחמתה של ישראל להגן על הכיבוש שלה מבית, בהובלת צבא אזרחים המוּנע מתחושה של סכנה קיומית. התועלת בהשוואה נחה בהגיון הפוליטי המעצב את מתקפת ההתקוממות.

ב-1968 המהפכנים הווייטנאמיים הפסידו בקרב והקריבו חלק גדול מהתשתית הפוליטית והצבאית המחתרתית שבנו בסבלנות במשך שנים. אבל מתקפת הטט היתה רגע מפתח בתבוסה שהנחילו לארצות הברית, למרות מחיר עצום בחיי הווייטנאמים. בכך שהובילו ביום בודד התקפות דרמטיות, בעלות פרופיל גבוה, נגד יותר ממאה מטרות ברחבי המדינה, לוחמי הגרילה הווייטנאמים, עם חימושם הדל, ריסקו את אשליית ההצלחה שממשל ג'ונסון מכר לציבור האמריקאי. הם אותתו לאמריקאים שאין להם אפשרות לנצח במלחמה שהם נדרשו להקריב עבורה עשרות אלפים מבניהם.

ההנהגה הווייטנאמית מדדה את האימפקט של הפעולות הצבאיות שלה על פי ההשלכות הפוליטיות שלהן ולא על פי המדדים הצבאיים המקובלים של אנשים או ציוד שאיבדה, או של טריטוריה שכבשה. כך התלונן הנרי קיסינג'ר ב-1969: "אנחנו נלחמנו מלחמה צבאית; היריבים שלנו נלחמו מלחמה פוליטית. אנחנו חתרנו להתשה פיזית; היריבים שלנו כיוונו להתיש אותנו פסיכולוגית. תוך כדי מהלך נעלמה מאיתנו אחת מאמירות היסוד לגבי מלחמת גרילה: הגרילה מנצחת כאשר היא לא מפסידה. צבא קונבנציונלי מפסיד כשהוא לא מנצח".

ההגיון הזה הוביל את ג'ון אלטרמן, מהמרכז הלא-ממש-יוני למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים בוושינגטון, לחשוב שישראל עומדת בפני סכנה של ממש להפסיד לחמאס:

"כל התפיסה של חמאס לגבי ניצחון צבאי… עוסקת כולה בקידום תוצאות פוליטיות לטווח ארוך. חמאס רואה ניצחון כנובע לא משנה אחת או מחמש שנים, אלא מניהול מאבק בן עשרות שנים שיגביר את הסולידריות הפלסטינית ויגביר את הבידוד של ישראל. לפי התסריט הזה, חמאס מגבש סביבו אוכלוסייה נצורה וזועמת בעזה ומסייע להתמוטטות הרשות הפלסטינית על ידי כך שהוא מוודא שהפלסטינים יראו בה לא יותר מתוסף חסר עמוד שידרה של הממשל הצבאי הישראלי. בו בזמן, מדינות ערב מתרחקות מנורמליזציה, הדרום הגלובלי מתייצב מאחורי העניין הפלסטיני, אירופה נרתעת מכוח היתר הצבאי הישראלי, ובאמריקה מתפרץ ויכוח סביב ישראל, תוך חיסול התמיכה הדו-מפלגתית שישראל נהנתה ממנה מאז ראשית שנות ה-70".

"כל התפיסה של חמאס מכוונת להישג פוליטי". יחיא סינואאר והנהגת חמאס בעזה, אוקטובר 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

"כל התפיסה של חמאס מכוונת להישג פוליטי". יחיא סינוואר והנהגת חמאס בעזה, אוקטובר 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

חמאס, כותב אלטרמן, מבקש "להשתמש בכוח העודף בהרבה של ישראל כדי להביס את ישראל. כוחה של ישראל מאפשר לה להרוג אזרחים פלסטינים, להרוס תשתיות פלסטיניות ולקרוא תיגר על הקריאות בעולם שתרסן את עצמה. כל הדברים האלה מקדמים את מטרות המלחמה של חמאס".

ממשל ביידן ומנהיגים מערביים התעלמו מהאזהרות האלה. החיבוק הבלתי מותנה שנתנו למלחמה של ישראל נטוע באשליה שישראל היתה בסך הכל עוד אומה מערבית שניהלה את ענייניה בשלום כאשר ספגה מתקפה ללא התגרות ב-7 באוקטובר. זוהי פנטזיה המנחמת את מי שמעדיף להימנע מלהכיר במציאות שהיה שותף ביצירתה.

תשכחו מ"כישלונות מודיעיניים", כישלונה של ישראל לחזות את 7 באוקטובר היה כישלון פוליטי להבין מהן ההשלכות של מערכת דיכוי אלימה שארגוני זכויות מובילים בעולם ובישראל הגדירו כאפרטהייד.

לפני עשרים שנה, יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג הזהיר מפני תגובה אלימה בלתי נמנעת. "מסתבר שאלפיים שנה של מאבק הישרדות יהודי מסתכם במדינה של התנחלויות, שמנהלת קליקה מושחתת של מפירי חוק, החירשים גם לאזרחיהם וגם לאויביהם. מדינה שאין בה צדק לא תוכל לשרוד", כתב ב"אינטרנשיונל הראלד טריבון"

"אפילו אם הערבים ירכינו ראש ויבלעו את הבושה והזעם שלהם לנצח, זה לא יעבוד. תשתית הבנויה על ביזוי הזולת תקרוס בהכרח לתוך עצמה… לאחר שישראל חדלה לגלות עניין בילדיהם של הפלסטינים, אסור לה להיות מופתעת שהם יבואו, שטופים בשנאה, ויפוצצו את עצמם בלב האסקפיזם הישראלי".

ישראל יכולה להרוג אלף אנשי חמאס ביום, הזהיר בורג, ולא לפתור דבר, משום שעצם פעולותיה האלימות של ישראל יהיה מקור לריענון השורות שלו. התעלמו מהאזהרותיו, אף שהתממשו שוב ושוב. אותו היגיון מופעל עכשיו, על סטרואידים, בהרס שאנחנו חוזים בו בעזה. האלימות המבנית והשוחקת, שישראל ציפתה שהפלסטינים ישלימו איתה בשתיקה, פירושה שהביטחון של ישראל תמיד היה אשליה.

השבועות שחלפו מאז 7 באוקטובר הוכיחו שאין שיבה לסטטוס קוו הקודם. זו כנראה היתה המטרה של חמאס כשיצא למתקפות הקטלניות שלו. אפילו לפני כן, רבים בהנהגה הישראלית קראו בגלוי להשלמת הנכבה, הטיהור האתני של פלסטין; עכשיו הקולות האלה התעצמו.

בסוף נובמבר, במהלך ההפוגה ההומניטרית המוסכמת, חמאס שחרר כמה בני ערובה בתמורה לפלסטינים המוחזקים בבתי כלא בישראל ולהגברת הסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה. כאשר ישראל חידשה את המתקפה הצבאית שלה וחמאס חזר לשגר רקטות, התברר שחמאס לא הובס צבאית.

הטבח וההרס העצום שישראל זרעה ברצועת עזה מרמזים על כוונה להפוך את השטח הזה לבלתי ראוי עוד למחייה ל-2.2 מיליון הפלסטינים שחיו בו, ולדחוף אותם לגירוש באמצעות אסון הומניטרי שנוצר באמצעים צבאיים. ואכן, הצבא הישראלי מעריך שחיסל עד היום פחות מ-15 אחוז מהכוח הלוחם של חמאס. זה במבצע צבאי שהרג יותר מ-21,000 פלסטינים, רובם אזרחים, מתוכם 8,600 ילדים.

יותר מ-8000 ילדים הרוגים. פלסטינים מחכים לקבל את גופות בני משפחותיהם בבית חולים בח'אן יונס, דצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

יותר מ-8,000 ילדים הרוגים. פלסטינים מחכים לקבל את גופות בני משפחותיהם בבית חולים בח'אן יונס, דצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

כמעט ודאי שרצונה הצבאי של ישראל ידיח את חמאס מהשלטון בעזה. אבל פרשנים כמו טארק בקעוני, שחקר את התנועה וההגות שלה בעשרים השנים האחרונות, טוען שחמאס ביקש זמן מה להשתחרר מהכבלים של שלטון בטריטוריה שנותקה משאר פלסטין על פי תנאים שקבע הכוח הכובש.

כבר זמן רב חמאס מפגין את רצונו להיחלץ מתפקידו כשליט בעזה, החל במחאות הרחבות והלא-חמושות של מצעד השיבה ב-2018, שישראל דיכאה באש צלפים, ועד למאמצים, שארצות הברית וישראל סיכלו, להעביר את השלטון בעזה לרשות פלסטינית מחודשת, לממשלת טכנוקרטים מוסכמת או לממשלה נבחרת. באותו הזמן הוא התמקד במיקוד מחודש של הפוליטיקה, גם בעזה וגם בגדה המערבית, התנגדות לסטטוס קוו של הכיבוש במקום הגנה עליו. אם התוצאה של המתקפה שלו תהיה שיאבד את האחריות לניהולה של עזה, חמאס עשוי לראות בכך יתרון.

חמאס ניסה לדחוף את פת"ח לנתיב דומה וקרא למפלגה השלטת בגדה המערבית לסיים את שיתוף הפעולה הביטחוני של הרשות הפלסטינית עם ישראל ולהתמודד באופן ישיר יותר עם ישראל. איבוד השליטה המוניציפלית על עזה הוא, אם כן, הרבה פחות ממפלה ניצחת למאמץ המלחמה של חמאס: עבור תנועה שהקדישה עצמה לשחרור האדמות הפלסטיניות, שלטון על עזה התחיל להיראות כמו מבוי סתום, כפי ששלטון עצמי מוגבל ומתמיד באיים המקוטעים של הגדה התחיל להיראות עבור פת"ח.

חמאס, אומר בקעוני, מן הסתם הרגיש שאין לו ברירה אלא להמר הימור מסוכן כדי לזעזע סטטוס קוו שבעיניו נראה כמו מוות איטי לפלסטין. "אין פירושו של כל הדבר הזה שהשינוי האסטרטגי של חמאס יסתבר כמוצלח בטווח הארוך", כתב ב"פוריין פוליסי".

ייתכן שהאופן האלים שבו חמאס הפר את הסטטוס קוו סיפק לישראל הזדמנות לחולל נכבה נוספת. זו עלולה להצית התלקחות אזורית או להנחית על הפלסטינים מכה שייקח דור כדי להתאושש ממנה. מה שבטוח הוא שאין חזרה למה שהתקיים קודם לכן.

מהלך השח של חמאס הוא כנראה הקרבה של השלטון המוניציפלי על עזה הנצורה בתמורה לביצור מעמדו כתנועת התנגדות לאומית. חמאס לא מנסה לקבור את פת"ח: הסכמי האחדות השונים בין חמאס לפת"ח, במיוחד אלה שהובילו אסירים משתי המפלגות, מוכיחים שחמאס מבקש חזית מאוחדת. הרשות הפלסטינית לא מסוגלת להגן על הפלסטינים בגדה מפני האלימות המתגברת של ההתנחלויות הישראליות ומפני העמקת שלטונה של ישראל בגדה. שלא לדבר כך שהיא אינה מסוגלת לספק תשובה של ממש לשפיכות הדמים בעזה. תחת הכיסוי של תמיכה מערבית, ישראל הרגה בגדה מאות פלסטינים, עצרה אלפים והעתיקה ממקומם כפרים שלמים, בעודה מסלימה את מתקפות המתנחלים במימון המדינה. בכך ישראל ערערה עוד יותר את מעמדו של פת"ח בקרב האוכלוסייה ודחפה אותה לכיוונו של חמאס.

החיילים כבר שם, גם ההנהגה הרוחנית. מתנחלים תוקפים רכוש פלסטיני בחווארה, אוקטובר 2022 (צילום: אורן זיו)

האלימות מתגברת. מתנחלים תוקפים רכוש פלסטיני בחווארה, אוקטובר 2022 (צילום: אורן זיו)

במשך שנים, מתנחלים שנהנו מהגנת הצבא התקיפו כפרים פלסטיניים במטרה לאלץ את תושביהם לעזוב ולהדק את שליטתה הבלתי חוקית של ישראל בשטחים הכבושים. אבל ההתפשטות של הפרקטיקות האלה גורמת אפילו לשותפות של ישראל למצמץ. האיום של ביידן למנוע אשרות ממתנחלים המעורבים באלימות נגד פלסטינים בגדה המערבית הוא התחמקות: המתנחלים האלה אינם שחקנים בודדים שיצאו מכלל שליטה; המדינה מחמשת אותם והצבא ומערכת המשפט הישראלית מגינים עליהם בתוקף, משום שהם מממשים מדיניות של המדינה. אבל אפילו האיום המוטעה של ביידן מבהיר שישראל סוטה מהקו של הממשל שלו.

לחמאס יש פרספקטיבה כלל-פלסטינית, לא רק מכוונת לעזה, ולכן כיוונה שלמתקפה שלה ב-7 באוקטובר יהיה תוצאות טרנספורמטיביות בכל פלסטין. במהלך "אינתיפאדת האחדות" ב-2021, שניסתה לחבר את המאבקים של הפלסטינים בגדה ובעזה עם המאבקים בתוך ישראל, חמאס נקט בפעולות שיתמכו במטרה הזו. עכשיו ישראל מאיצה את החיבור הזה באמצעות קמפיין פרנואידי של דיכוי נגד כל ביטוי של אי-הסכמה בקרב האזרחים הפלסטינים שלה. מאות פלסטינים בגדה המערבית נעצרו, כולל פעילים ובני נוער שהעלו פוסטים בפייסבוק. ישראל מודעת לחלוטין לפוטנציאל ההסלמה בגדה המערבית. במובן זה, התגובה הישראלית רק קירבה בין הגדה ועזה.

ברור שישראל מעולם לא התכוונה להסכים למדינה פלסטינית ריבונית בשום מקום מערבית לנהר הירדן. מנגד, ישראל מאיצה את התוכניות הוותיקות שלה לוודא את שליטתה בשטח הזה. התוכניות האלה, והפלישות הישראליות המתגברות למסגד אל-אקצא, הן תזכורת לכך שישראל שופכת במודע דלק לכל התקוממות עתידית בגדה, במזרח ירושלים ואפילו בתוך שטחי 1967.

באופן אירוני, התעקשות האמריקאית שלרשות הפלסטינית תינתן שליטה בעזה אחרי מלחמת ההרס הישראלית, והאזהרות הקלושות, שבאו באיחור, מפני אלימות המתנחלים, מחזקות את התפיסה שהגדה ועזה הן יישות אחת. המדיניות הישראלית בת 17 השנים של הפרדה בין גדה כנועה המנוהלת על ידי רשות פלסטינית משתפת פעולה ובין "עזה בניהול הטרור", נכשלה.

ישראל אחרי 7 באוקטובר

המתקפה שניהל חמאס חוררה את המיתוסים בדבר ישראל הבלתי-מנוצחת והציפייה של אזרחיה לחיות בשלווה בעוד מדינתם חונקת את חייהם של הפלסטינים. רק לפני שבועות ספורים, ראש הממשלה בנימין נתניהו התגאה שישראל "ניהלה" את הסכסוך עד כדי כך שפלסטין לא הופיעה על המפה שלו ל"מזרח תיכון חדש". באמצעות הסכמי אברהם ובריתות אחרות, כמה מנהיגים ערבים חיבקו את ישראל. ארצות הברית קידמה את התוכנית, והנשיאים דונלד טראמפ וג'ו ביידן התרכזו ב"נורמליזציה" עם המשטרים הערביים, שהיו מוכנים להפקיר את הפלסטינים בידי האפרטהייד הישראלי ההולך ומתהדק. 7 באוקטובר שימש תזכורת אכזרית שאין לזה סיכוי ושההתנגדות הפלסטינית מחזיקה בסוג של כוח וטו על המאמצים של האחרים לקבוע את גורלם.

יכולות להשפיע על עסקאות נוספות ואפילו להביא להפסקת אש. מחאה למען שחרור בני הערובה בתל אביב, דצמבר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

יכולות להשפיע על עסקאות נוספות ואפילו להביא להפסקת אש. מחאה למען שחרור בני הערובה בתל אביב, דצמבר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

מוקדם מדי למדוד את ההשפעה של 7 באוקטובר על הפוליטיקה הפנימית בישראל. הוא הפך את הישראלים לניציים יותר, אבל באותו זמן גם לחשדנים יותר כלפי ההנהגה הלאומית שלהם אחרי הכישלון הקולוסלי של המודיעין והתגובה הצבאית. רק בזכות התגייסות המונים משמעותית נגד הממשלה, שארגנו משפחות הישראלים החטופים בעזה, הושגה הפוגה בפעולה הצבאית והוסכם על עסקה לשחרור בני ערובה. מחלוקת דרמטית וקולנית בדבר גורלם של בני הערובה ומה נדרש מישראל כדי להשיג את שיבתם, עשויה להגביר את הלחץ לעסקאות שחרור נוספות ואולי אפילו להפסקת אש מלאה, חרף הנחישות בקרב רוב ההנהגה הפוליטית והצבאית להמשיך את המלחמה. דעת הקהל בישראל מבולבלת, כועסת ובלתי צפויה.

ישראל וארצות הברית אולי שכנעו את עצמן שהעולם "המשיך הלאה" מהמצוקה הפלסטינית, אבל הכוחות שהשתחררו אחרי אירועי 7 באוקטובר מרמזים שההיפך הוא הנכון

קיימת גם השפעה של המלחמה על הכלכלה הישראלית, שמודל הצמיחה שלה נשען על גיוס השקעות זרות ישירות בתחום ההייטק ותעשיות יצוא אחרות. המחאה החברתית בשנה שעברה וחוסר הוודאות לגבי המהפכה המשפטית נחשבו כסיבה לצניחה של 68 אחוז בהשקעות הזרות שדווחה במהלך הקיץ. המלחמה של ישראל, שאליה גויסו 360,000 חיילי מילואים, רק תוסיף רמה נוספת של זעזוע. הכלכלן אדם טוז כתב בחשבון ה-substack שלו:

"ענף ההייטק בישראל מעריך שעשירית מכוח האדם שלו גויס. ענף הבנייה משותק בגלל האיסור על כוח האדם הפלסטיני לצאת מהגדה המערבית. צריכת שירותים קרסה משום שאנשים נמנעים ממסעדות ויש מגבלות על התכנסויות של אנשים. נתוני האשראי מלמדים שהצריכה הפרטית בישראל ירדה כמעט בשליש בימים שאחרי פרוץ המלחמה. ההוצאה על פנאי ובילויים התרסקה ב-70%. תיירות, מרכיב מרכזי בכלכלה הישראלית, נעצרה בחריקת בלמים. טיסות מבוטלות ומטענים ימיים מוסטים. בתחום הימי, ממשלת ישראל הורתה לשברון לעצור את ההפקה במאגר הגז הטבעי תמר, מה שעולה לישראל באובדן הכנסות של 200 מיליון דולר לחודש".

ישראל היא מדינה עשירה שיש לה די משאבים להתמודד עם סערה מסוג זה, אבל לעושר הזה מתלווה שבריריות, ויש לה הרבה מה להפסיד.

עזה אחרי 7 באוקטובר

הכוחות הישראליים זרמו לרצועת עזה עם תוכנית קרב, אבל בלי תוכנית מלחמה ברורה לעזה של היום שאחרי הפלישה. כמה בכירי צבא בישראל מתכוונים לקיים "שליטה ביטחונית" מהסוג שהם נהנים ממנו בתחומה של הרשות הפלסטינית בגדה. בעזה, הם עשויים לפגוש התנגדות מאומנת יותר, שנתמכת על ידי רוב האוכלוסייה. רבים בחוגי הממשלה בישראל תומכים בהעברה כפויה של רוב האוכלוסייה האזרחית בעזה למצרים באמצעות יצירת משבר הומניטרי שיהפוך את עזה לבלתי ניתנת למחייה. ארצות הברית אמרה שהיא פוסלת את האפשרות הזו, אבל שום מהמר נבון לא ישלול את האפשרות שישראל תבקש סלחנות, לא הסכמה, לטיהור אתני בממדים נרחבים, ברוח המטרות הדמוגרפיות הוותיקות של ישראל לצמצם את האוכלוסייה הפלסטינית בין הירדן לים.

פקידים אמריקאים חזרו לספרי התפילות העתיקים שלהם ומדברים בתקווה על הצבתו של מחמוד עבאס בן ה-88, ראש הרשות הפלסטינית, כאחראי לעזה, תוך הבטחה לחדש את המסע לקראת "פתרון שתי מדינות" חמקני. אבל לרשות הפלסטינית אין אמינות אפילו בגדה המערבית בגלל ההשלמה שלה עם הכיבוש הישראלי המתרחב. ובנוסף, המציאות היא שמניעת ריבונות פלסטינית ממשית בחלק כלשהו של פלסטין ההיסטורית היתה ונשארה נקודה של הסכמה בקרב ההנהגה הישראלית בכל הספקטרום הפוליטי הציוני. ולמנהיגי ישראל אין שום צורך לדבוק בציפיות של ממשל אמריקאי שייתכן מאוד שיפסיד בבחירות בשנה הבאה. והם הוכיחו יכולת לכשכש בכלב גם אם ביידן ייבחר מחדש. ארצות הברית בחרה להתיישב במושב הקדמי של מכונת המלחמה הישראלית, שהכיוון שלו עדיין לא ברור, אבל ודאי שאינו כולל שום סוג של מדינה פלסטינית.

ההשפעה העולמית של 7 באוקטובר

ישראל וארצות הברית אולי שכנעו את עצמן שהעולם "המשיך הלאה" מהמצוקה הפלסטינית, אבל הכוחות שהשתחררו אחרי אירועי 7 באוקטובר מרמזים שההיפך הוא הנכון. קריאות לסולידריות עם פלסטין מהדהדות ברחובות העולם הערבי והן משמשות, במדינות מסוימות, כשפה מקודדת של התנגדות למשטרים אוטוריטריים כושלים. בדרום הגלובלי ובערים במערב, פלסטין תופסת את המקום הסימבולי המגלם בתוכו התקוממות נגד הצביעות המערבית ונגד הסדר הפוסט-קולוניאלי הלא צודק. מאז הפלישה הלא-חוקית שהובילה ארצות הברית לעיראק, לא יצאו מיליונים כה רבים למחות ברחובות ברחבי העולם. העבודה המאורגנת מפגינה שרירים ויוצאת נגד משלוחי נשק לישראל ומזכירה לעצמה את כוחה לשנות את ההיסטוריה, ונעשה שימוש במנגנונים משפטיים כמו בית המשפט הפלילי הבינלאומי, בית המשפט הבינלאומי לצדק, ואפילו בתי משפט בארצות הברית ובאירופה כדי לאתגר של המדיניות של הממשלות המאפשרות את פשעי המלחמה של ישראל.

בבהלה מפני הסלידה העולמית ממעשיה בעזה, ישראל ותומכיה פנו להאשים באנטישמיות את מי שעשוי לקרוא תיגר על הברוטליות של ישראל, אבל הכל – מההפגנות ההמוניות, דרך ההתנגדות מצד קולות יהודיים ועד סקרי דעת הקהל על האופן שבו ביידן מנהל את המשבר – מצביע שההשוואה בין סולידריות עם פלסטין ובין אנטישמיות היא לא רק מוטעית, היא גם לא משכנעת.

כמה מדינות באמריקה הלטינית ובאפריקה ניתקו יחסים באופן סמלי, וההפצצה המכוונת של אוכלוסייה אזרחית ומניעת גישה למחסה, למזון, למים ולטיפול רפואי ממלאים בתדהמה רבים מבעלי בריתה של ישראל. היקף האלימות שהמערב מוכן להשלים איתו כלפי אנשים הכלואים בעזה משמש עבור הדרום הגלובלי תזכורת לחשבונות הלא פתורים שלו עם האימפריאליזם המערבי. וכאשר הנשיא הצרפתי עמונאל מקרון וראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו מפצירים בישראל להפסיק "להפציץ ילדים", יש סכנה שישראל תאבד אפילו חלק מהמערב. בטווח הקצר, נעשה קשה למדינות ערביות ומוסלמיות לשמר את קשריהן הפומביים עם ישראל, שלא לדבר על הרחבתם.

בכך שהכפיפה את עצמה לאופן התגובה הישראלית אחרי 7 באוקטובר, ארצות הברית גם פוצצה את הבועה שתוכל לכבוש מחדש את ההגמוניה בדרום הגלובלי תחת הכותרת ש"אנחנו החבר'ה הטובים". הניגוד בין התגובה שלה למשבר רוסיה-אוקראינה ובין המשבר בישראל-פלסטין יצר קונצנזוס שבלב מדיניות החוץ האמריקאית עומדת צביעות. זה מה שיצר מחזות יוצאי דופן כמו שנראו בפסגת APEC (שיתוף פעולה אסיה-פסיפי) כאשר ראש ממשלת מלזיה אנוואר איברהים נזף בביידן, בגלוי, על כישלונו להתנגד למעשי הזוועות של ישראל.

מעצמה אזורית במשבר פנימי עמוק הפועלת בחסות אמריקאית צמודה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מקבל בנתב"ג את הנשיא ג'ו ביידן (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

בחר לשים את עצמו במושב הנהג של מכונת המלחמה הישראלית. הנשיא ג'ו ביידן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנתב"ג (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

איברהים הזהיר במפורש שהתגובה של ביידן לעזה יצרה גירעון רציני באמון מצד אלה שארצות הברית מקווה לחזור אחריהם כבעלי ברית בתחרות שלה עם סין ורוסיה. בכך שהוכיחה לבעלות בריתה הערביות שהיא עומדת לצד ישראל, גם כאשר היא מפציצה אזרחים ערבים, וושינגטון תחזק מן הסתם את הנטייה במדינות בדרום הגלובלי לגוון את תיקי ההשקעות הגיאו-פוליטיות שלהן.

השאלה הפוליטית

בכך שערער את הסטטוס קוו שבעיני הפלסטינים הוא בלתי נסבל, חמאס החזיר את הפוליטיקה לסדר היום. לישראל יש כוח צבאי משמעותי, אבל היא חלשה פוליטית. רוב התמיכה הממסדית האמריקאית במלחמה הישראלית יוצאת מההנחה שאפשר להכיל אלימות היוצאת מקהילה מדוכאת על ידי שימוש בכוח צבאי עדיף כלפי הקהילה הזו. אבל אפילו שר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין הביע ספקנות כלפי העיקרון הזה והזהיר שיש סכנה שההתקפות הישראליות ההורגות אלפי אזרחים ידחפו "אותם לידי האויב [ויחליפו] ניצחון טקטי בתבוסה אסטרטגית".

פוליטיקאים ועיתונאים מערבים אוהבים לפנטז שחמאס הוא גוף ניהיליסטי נוסח דעא"ש, המחזיק את החברה הפלסטינית כבת ערובה. למעשה, חמאס הוא תנועה פוליטית רבת פנים, הנטועה בתוך המרקם והשאיפות הלאומיות של החברה הפלסטינית. הוא מגלם אמונה, שלמרבה הצער מקבלת חיזוק אחרי עשרות שנים של התנסות פלסטינית, שהתנגדות אלימה היא מרכזית לפרויקט השחרור הפלסטיני, בגלל הכישלונות של תהליך אוסלו והעוינות הבלתי מתפשרת של היריב שלה. וההשפעה והפופולריות שלה גברו ככל שישראל ובעלות בריתה המשיכו להכשיל את תהליך השלום ואת יתר האסטרטגיות הלא אלימות, המבקשות לשחרר את הפלסטינים.

המבצע הישראלי ימעיט את כוחו הצבאי של חמאס. אבל אפילו אם ישראל תצליח להרוג את המנהיגים הבכירים של הארגון (כפי שעשתה בעבר), התגובה של ישראל ל-7 באוקטובר מאשררת את המסר של חמאס ואת המעמד שלו בקרוב הפלסטינים באזור ומעבר לו. בירדן נראו הפגנות גדולות, חסרות תקדים, עם קריאות בזכות חמאס. אין צורך להסכים או לתמוך במעשים של חמאס ב-7 באוקטובר כדי להכיר בכוח המשיכה של תנועה שנראית מסוגלת לגבות מישראל מחיר כלשהו על האלימות שהיא משיתה על הפלסטינים מדי יום, מדי שנה, דור אחרי דור.

ההיסטוריה מספקת לנו דפוס שבו נציגים של תנועות שנחשבו "טרוריסטיות" בעיני יריביהן – בדרום אפריקה, למשל, או באירלנד – מופיעות לצד שולחן המשא ומתן כאשר מגיעה השעה לחפש פתרונות פוליטיים. זה יהיה א-היסטורי להמר שתנועת חמאס, או לפחות גרסה כלשהי של הזרם הפוליטי-אידיאולוגי שהיא מייצגת, לא תעשה דבר דומה אם וכאשר ידונו מחדש ברצינות בפתרון פוליטי בין ישראל והפלסטינים.

עדיין מאוד לא ברור מה יבוא אחרי האלימות המחרידה, אבל ההתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר כפתה הצבה מחודשת של קונטקסט פוליטי, שנראה שישראל אינה מסוגלת להגיב לו מלבד באמצעות כוח צבאי הרסני כלפי אזרחים פלסטינים. וכפי שהדברים עומדים שמונה שבועות לתוך הנקמה שלה, אי אפשר לומר שישראל מנצחת.

טוני קארון הוא עורך בכיר ב"אל ג'זירה", +AJ, לשעבר עורך בכיר בשבועון "טיים", והיה פעיל בתנועת השחרור נגד האפרטהייד בארץ הולדתו, דרום אפריקה.

דניאל לוי הוא הנשיא של "פרויקט ארה"ב/המזרח התיכון" ולשעבר חבר בצוות המו"מ הישראלי עם הפלסטינים בטאבה תחת ראש הממשלה אהוד ברק ובהסכם אוסלו 2 תחת ראש הממשלה אהוד ברק.

המאמר הופיע במקור במגזין "The Nation". תרגם לעברית: מירון רפופורט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf