ישראל הורתה לאלפים בעזה לעבור לאזורים "בטוחים", ואז הפציצה אותם
פלסטינים שברחו מהעיר עזה מערבה, בהתאם להוראות הצבא הישראלי, מצאו את עצמם מכותרים ותחת אש טנקים, כטב"מים וצלפים. "אם ננסה להתפנות, יירו בנו; אם נישאר, ניהרג"
ביום ראשון, 7 ביולי 2024, הצבא הישראלי הורה לתושבי שלוש שכונות במזרח העיר עזה להתפנות מיד לכיוון מערב, לקראת פלישה קרקעית חדשה. אלפי משפחות עקורות נטשו את מקומות המסתור שלהן וחיפשו נואשות מקום לשהות בו בלילה בשכונות המערביות של העיר. אך כמה שעות לאחר מכן, הכוחות הישראליים תקפו את אותם מקומות שנטען כי הם "בטוחים".
הוראת הפינוי התקבלה פחות משבועיים אחרי שהכוחות הישראליים פלשו שוב לשכונת שג'אעיה שבמזרח העיר עזה. לנוכח המשך עקירת האוכלוסייה והפלישות הקרקעיות בערים הדרומיות ח'אן יונס ורפיח, וההפצצות המתמשכות בכל רחבי הרצועה, כולל במה שנקבעו כ"אזורים בטוחים" – לפלסטינים אין שום מקום שבו הם יכולים להסתתר מההתקפות הישראליות.
מחמוד א-שאווה, בן 28, ברח עם משפחתו משכונת א-תופאח המזרחית, אחרי שהצבא הורה להם לעזוב ביום ראשון. הוא מספר כיצד אלפי עקורים נוספים מהשכונות א-תופאח, א-דרג' והעיר העתיקה ניסו להסתתר במעט מקום שנותר בבנייני האוניברסיטה ובתי הספר של האו"ם. אחרי שהמקומות האלה התמלאו עד אפס מקום, רבים נאלצו לישון ברחובות.
למשפחתו של א-שאווה היה מזל, והם הצליחו למצוא מקלט זמני בבית ספר א-זייתון בשכונה המערבית א-רימאל, אבל זה לא הגן עליהם ממה שקרה לאחר מכן. "בערך בשתיים לפנות בוקר, התחילו הפצצות מכל כיוון", אמר א-שאווה למגזין 972+. "השמיים עלו באש. כולם צרחו".
"היינו בחצר בית הספר, והרסיסים נפלו עלינו", סיפר א-שאווה. "ניסינו להתחבא בכיתות, אבל כטב"מים ירו ישירות לכיוון שלנו. פתאום בן דודי נפל לרצפה – הוא נפגע בזרועו השמאלית מרסיסים. היו עשרות גופות על הקרקע. אני בטוח שאנשים נהרגו. ניסיתי להרחיק את אמי מהבלגן, אבל היא נעצרה פתאום והקיאה על הרצפה בגלל כל הגופות שמסביב. כיסיתי את עיניה כדי שלא תוכל לראות אותן.
"שמענו קולות של טנקים, ואז מישהו צעק: 'הצבא כיתר את מטה אונר"א', שהיה מרוחק רק כמה מטרים מהמקום שבו היינו. איכשהו הצלחנו לברוח מבית הספר, כשטנקים ישראליים מאחורינו וכטב"מים יורים עלינו מהשמיים. זה היה כמו רעידת אדמה או התפרצות של הר געש. היה חושך מוחלט – רק צבע הדם והטילים האירו את המקום".
א-שאווה ומשפחתו הצליחו להגיע בסופו של דבר לבית הספר מג'דה ווסילה, ולהתרחק מהכוחות הישראליים הפולשים. אבל בזמן שברחו מהמקום שבו הסתתרו, הם ראו שתי ילדות משותקות על כיסאות גלגלים, שכנראה הסתתרו במרכז השיקום של אונר"א הסמוך, וכעת נותרו לבדן. א-שאווה מספר שבתוך ההמון הבורח, הילדות היו בסכנת רמיסה, אך הוא לא הצליח לעזור להן.
לפי שירותי החירום האזרחיים בעזה, עשרות אנשים נהרגו ונפצעו בהתקפות הישראליות באותו לילה. אך בגלל הפעילות הצבאית האינטנסיבית באזור, צוותי ההצלה לא הצליחו להגיע לקורבנות ולוודא את המספרים, וא-רימאל הפכה לשכונת רפאים.
"מה שראינו לא היה אזור בטוח, אלא חזית של קרב"
כמו א-רימאל, גם שכונת א-סברה בדרום-מערב העיר עזה הותקפה על ידי הצבא הישראלי בליל יום ראשון, בלי אזהרה מוקדמת. משפחות עקורות רבות ברחו לשם מהשכונות המזרחיות אחרי הוראות הפינוי. אבל בערך ב-11 בלילה, התושבים התחילו לשמוע פיצוצים ומסוקים ישראליים באזור. "מה שראינו לא היה אזור בטוח, אלא חזית של קרב", אמרה עלא סביח, תושבת א-סברה בת 24, למגזין 972+.
מוקדם יותר באותו יום, סביח הכניסה לביתה קרובי משפחה שברחו מהשכונה המזרחית א-דרג', אבל מהר מאוד הם הבינו שהם לכודים: ההפצצות נמשכו גם ביום שלמחרת, והם גילו שצלפים ישראלים התמקמו בבניינים הסמוכים של אוניברסיטת אל-אזהר, האוניברסיטה האסלאמית ומגדל אל-סוסי, וירו על כל מי שזז.
סביח חוששת להתקרב לחלונות כדי לבדוק מה קורה בחוץ, ומסיבה טובה. "השכן שלנו ממשפחת אל-קסאס ניסה לברוח, אבל ברגע שהגיע למכונית שלו צלף ירה בו, והותיר אותו מדמם ברחוב כשילדיו קוראים לו". ואכן, חיילים ישראלים סיפרו לכתב "שיחה מקומית" אורן זיו על ירי שגרתי באזרחים פלסטינים בעזה, רק מכיוון שהיו במקומות שבהם פועל הצבא.
>>> עדויות חיילים: ירינו בלי הבחנה, שרפנו בתים, הותרנו גופות ברחוב
רק ביום שני אחר הצהריים הוציא הצבא הישראלי הוראת פינוי נוספת, שמורה לאנשים בשכונות המערביות א-סברה, א-רימאל ותל אל-הווא להתפנות דרומה לעיר דיר אל-בלח. אבל כל זמן שהכוחות הישראליים עדיין נמצאים באזור, סביח ומשפחתה עומדים בפני ברירה בלתי אפשרית. "אין לנו שום אפשרות חוץ ממוות: אם ננסה להתפנות, יירו בנו; ואם נישאר, ניהרג".
מאהר ממדוח, בן 21, אמר למגזין 972+ שאחרי שנאלץ לעזוב את ביתו בשג'אעיה עם יותר מ-30 בני משפחה רק לפני שבועיים, הוא נעקר שלוש פעמים נוספות בין יום ראשון אחרי הצהריים ליום שני בבוקר: מא-דרג' לגבול עם שכונת א-רימאל, ואז למרכז שכונת א-רימאל, ואז צפונה לכיוון ג'באליה. בזמן הזה הוא איבד את כל מיטלטליו והופרד מחלק מבני משפחתו.
"ברחנו מהבית באמצע הלילה – רצנו לכל הכיוונים ואף אחד לא ידע לאן ללכת", הוא מספר. "היו פיצוצים בכל מקום, והיינו מוקפים במסוקים, כטב"מים וטנקים. בני משפחתי היו איתנו, אבל עכשיו אנחנו לא יודעים לאן הם הלכו. זה היה לילה מהגיהינום".
ביום רביעי הצבא הוציא הוראת פינוי שלישית, שהורתה לפלסטינים לברוח מכל אזור העיר עזה. המתקפה המחודשת גם גרמה לשני בתי החולים היחידים שנותרו במקום לסגור את שעריהם: אל-אהלי, שנפגע מטילים; ובית החולים אגודת ידידי המטופל הנדיבים. א-שיפא, בית החולים הגדול ביותר בעזה, נותר חרב אחרי המצור הישראלי שהוטל על האזור במרץ.
אחרי תשעה חודשים של עקירה אינסופית, הרג והרעבה, ממדוח אמר שהחיים הפכו בלתי נסבלים כבר מזמן. "כמה פעמים אנחנו צריכים למות? אין יותר דרכים שבהן ישראל יכולה להרוג אותנו. אף אחד בעולם לא מרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו".
פנינו לדובר צה"ל בבקשת תגובה, והיא תתפרסם אם וכאשר תתקבל.
מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם מעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן