ילדי מזרח ירושלים אינם יהודים. משום כך נשללת זכאותם לחינוך

אם למדינת ישראל היה עניין אמיתי ב"השתלבות תושבי מזרח ירושלים בחברה ובכלכלה הישראלית, בדגש על השכלה גבוהה ותעסוקה איכותית" (מתוך החלטת הממשלה), היא היתה יכולה להקים עבורם מערכת חינוך לתפארת. היא היתה יכולה להשתמש במזרח ירושלים (לשיטתה), כמודל המוכיח שהסיפוח של השכונות הפלסטיניות הוא "נאור" ו"כדאי" גם לתושביהן.

אבל המציאות מוכיחה שכל המילים היפות הן שקר גס. אין כיבוש נאור ואין ערכים יהודיים דמוקרטיים, לפחות לא עבור מי שאינם יהודים. האפליה וההזנחה המתמשכת של החינוך במזרח ירושלים מוכיחות, שכל מה שמעניין את ישראל הוא להשיג ריבונות על האדמה. בני האדם שחיים על האדמה הזאת חשובים כקליפת השום. נתעמר בהם ונאמלל אותם עד אשר יוותרו "מרצונם" על זהותם ועל אדמתם, ויפנו את בתיהם להתיישבות יהודית חלוצית. או אז, תראו שברגע אחד, תוקם בשכונות מזרח ירושלים מערכת חינוך ראויה.

בתחילת החודש פרסמה עמותת "עיר עמים" דו"ח על מצב החינוך במזרח ירושלים. שנתיים חלפו מאז הדו"ח הקודם, ומתברר כי מעט מאוד נעשה. הדו"ח הנוכחי מצביע על שלושה מהלכי התעמרות מרכזיים: אלפי ילדות וילדים "נעלמים" שרשויות המדינה אינם יודעים אם והיכן הם לומדים; מחסור של אלפי כיתות לימוד המונע את יישום חוק חינוך חובה; וייבוש תקציבי החוסם כל התקדמות.

הילדות והילדים הנעלמים

ב-2019 מצא מבקר המדינה כי חמישית (21%) מהילדות והילדים במזרח ירושלים אינם רשומים ומעולם לא נרשמו בשום מסגרת חינוכית המוכרת לרשויות (דו"ח, עמוד 383). באותה שנה היו בשכונות הפלסטיניות שסופחו לעיר 109 אלף ילדות וילדים בגיל חינוך חובה (3 עד 17), מתוכם 23 אלף "נעלמים".

על פי הדו"ח החדש של "עיר עמים", בשנת הלימודים הנוכחית יש במזרח ירושלים 148 אלף ילדות וילדים בגיל חינוך חובה, ומתוכם 30.5 אלף שאינם רשומים במסגרות חינוך מוכרות. כלומר, מלבד הגידול הטבעי במספר הילדים, לא חל שינוי של ממש בשיעור "הנעלמים", שעומד על 20.6%.

עם זאת, עיריית ירושלים החלה באיתור שמי של הנעלמים, ומצאה רבים מהם. מתברר כי 10.4 אלף מהם לומדים בבתי ספר פרטיים בחינוך הפלסטיני, 4,400 הם ילדים בגיל 3–4 שהוריהם לא שלחו אותם למסגרת מוכרת, או שהם נמצאים בטיפול במסגרות פרטיות, ועוד 800 לומדים בבתי ספר של משרד העבודה.

בנוסף להם, 3,000 נערות ונערים נשרו ממערכת החינוך במהלך השנה האחרונה. מדובר בשיעור נשירה הגבוה פי ארבעה מזה הנהוג במערכת החינוך בישראל. על כך העיר מבקר המדינה ב-2019 כי משרד החינוך "אינו מפעיל תוכניות למניעת נשירה… אף על פי שמחובתו לעשות כן" (עמוד 387).

וגם לאחר המאמצים לאיתור הנעלמים, עדיין חיים במזרח ירושלים בין 11 ל-12 אלף ילדות וילדים שמשרד החינוך ועיריית ירושלים אינם יודעים עליהם דבר. מדובר בסדר גודל של 325 כיתות מלאות, שהתפוגגו באוויר. נושמים את אוויר ההרים של העיר הקדושה, ולא מקבלים ממנה אלא קדחת.

הכיתות החסרות

ב-2016 הגיש "ארגון ההורים למערכת החינוך בירושלים" עתירה לבג"ץ, בדרישה כי בית המשפט יחייב את הממשלה לבנות באופן מיידי את 3,600 כיתות הלימוד החסרות במערכת החינוך בירושלים, מתוכן כ-2,000 כיתות חסרות במזרח העיר.

גם דו"ח מבקר המדינה מ-2019 ציין כי חסרות במזרח ירושלים יותר מ-2,000 כיתות לימוד בגנים ובבתי הספר. לטענת המבקר (עמוד 380), "בשל היעדר תשתית מספקת של מבנים וכוחות הוראה", לפחות חלק מהתלמידים נאלצים ללמוד במוסדות חינוך פרטיים.

כלומר, בשל מחסור במוסדות חינוך של המדינה, נאלצים ההורים לממן מכיסם חינוך פרטי לילדיהם. אין לזה אח ורע בחלקים האחרים של המדינה. כפי שניסח זאת המבקר, המדינה לא נותנת "מענה מלא לחובת הרשויות מכוח חוק, להעניק לכל ילד בישראל חינוך רשמי חינם".

רק בינואר 2023 ניתן פסק דין של בג"ץ לעתירה מ-2016. באיחור של שבע שנים, קבע בית המשפט שעל המדינה והעירייה "לגבש תוך ארבעה חודשים מתווה" לבניית כיתות הלימוד החסרות במזרח ירושלים. מאז חלפה שנה וחצי, ודבר לא קרה.

לפי דו"ח "עיר עמים", רשויות המדינה הגישו שוב ושוב בקשות ארכה ליישום פסק הדין, ונמנעו באמתלות שונות מהשקעת התקציב הדרוש להשלמת מוסדות הלימוד החסרים. נכון להיום, יישום פסק הדין נדחה לדצמבר 2024.

ייבוש תקציבי

באוגוסט 2023 קיבלה הממשלה את החלטה 880 בדבר "צמצום פערים חברתיים כלכליים במזרח ירושלים". בתחום החינוך, היעד המרכזי שקבעה הממשלה הוא להכפיל את שיעור הלומדים במזרח ירושלים לפי תוכנית הלימודים של ישראל, על חשבון אלה הלומדים לפי תוכנית הלימודים הפלסטינית.

יעד זה היה גם המרכזי בתוכנית החומש הקודמת. מדובר במאבק ישיר בחינוך הלאומי הפלסטיני, מתוך ניסיון להשליט את הריבונות הישראלית במזרח ירושלים גם בהקשר החינוכי והתרבותי. לשם כך, מוטים מרבית התקציבים לטובת מיעוט המוסדות המלמדים לפי תוכנית הלימודים הישראלית, על חשבון ייבוש תקציבי של המוסדות האחרים, שהם הרוב.

לנוכח הפיתוי הכספי, מקווים בישראל שתושבי מזרח ירושלים יזנחו את זהותם הלאומית הפלסטינית, וילמדו תחת זאת את תולדות הציונות לבגרות. ההצלחה היא מזערית. לפי דו"ח עיר עמים בנושא ניצול תקציב תוכנית החומש הקודמת, שיעור הלומדים בתוכנית הישראלית עלה מ-6% ב-2018, ל-16% בלבד ב-2023.

תוכנית החומש הנוכחית כוללת יעדים נוספים בתחום החינוך, כגון שיפור השליטה בשפה העברית, צמצום הנשירה, קידום החינוך הבלתי פורמלי, וקידום החינוך המקצועי והתעסוקתי.

לצורך מימוש יעדים אלה נקבע כי משרדי החינוך והאוצר יקצו 300 מיליון שקל כל אחד, ועיריית ירושלים תוסיף 200 מיליון (לחמש שנים). כלומר – תוכנית תקציבית של 160 מיליון שקל בשנה. לכאורה, מדובר על גידול בתקציב השנתי, בהשוואה לתוכנית החומש הקודמת שבה הוקצו כ-90 מיליון שקל בשנה לחינוך במזרח ירושלים.

אלא שלפי דו"ח עיר עמים החדש, תקציב החינוך בתוכנית החומש ב-2024 עומד רק על 60 מיליון שקלים. בעברית פשוטה: משרד האוצר פועל בניגוד להחלטת הממשלה. לא רק שלא הייתה תוספת תקציבית, אלא שהשנה קוצצו כ-30 מיליון שקל בהשוואה לתקציב 2023.

הקיצוץ פגע כמובן בבתי הספר שאינם מלמדים את תוכנית הלימודים הישראלית, וכן בחינוך הבלתי פורמלי. "תוכניות לא מעטות, ביניהן כאלה שהיו מאוד משמעותיות במהלך שנות החומש הקודם כמו 'חוג לכל ילד', צומצמו או לא יצאו לפועל כלל", נכתב בדו"ח.

במקום לתקן מעדיפים להתעמר

מלבד הנתונים הקשים בדו"ח, אפשר לראות את מדיניות ההתעמרות בתושבי מזרח ירושלים גם בדיוני ועדת החינוך של הכנסת. מתחילת השנה קיימה הוועדה לא פחות מ-13 ישיבות לדיון בנושא פיטורי מורות ומורים וכן שלילת תקציבים ממוסדות החינוך במזרח ירושלים. כמובן שזה לא נאמר ישירות, אלא נארז תחת האמתלה של מורים המביעים "תמיכה בטרור", "הזדהות עם מעשי טרור", "השפעה מזיקה", או מריחה אחרת של מילים מכובסות.

לאף נושא בוער אחר, בשנה האיומה הזאת, לא הקדישה ועדת החינוך של הכנסת היקף כה גדול של דיונים. כפי שכתבתי בפתיח, אם היה עניין ב"חיים משותפים", היתה ישראל יכולה להקים במזרח ירושלים מערכת חינוך לתפארת. אבל המציאות מוכיחה שאין לישראל שום עניין במדינה דמוקרטית שאינה "יהודית", וכל הסיפור הוא גזל האדמה וסילוק הפלסטינים הגרים עליה.