יכול להיות הרבה יותר רע, אבל יכול להיות כאן גם טוב. באמת טוב
בסיומה של שנה מדממת שבה הותקפנו בביתנו והורחקנו ממנו, אני מתייאש שלוש פעמים ביום, אבל מאמין לפחות ארבע. אני מאמין ברוח האדם, בדינמיות של ההיסטוריה ובכך שבסופו של דבר נלמד לחיות יחד בין הים לנהר. כי אין ברירה אחרת
שתהא שנה שבה נשכיל להשמיע קול, באופן שיישמע וישפיע (צילום: אייל מרגולין / פלאש90)
"בארץ הלוהטת הזו/ מילים צריכות להיות צל"
(יהודה עמיחי)
סיום השנה העברית תשפ"ד נושק לסיום שנת הלחימה הראשונה במלחמה שנפתחה ב-7 באוקטובר 2023. מדובר בתקופה המדממת ביותר בתולדות הסכסוך ומלחמה שמתחרה על התואר "המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל" (תלוי איך סופרים).
כדי לשלות פירורי תקווה, ממש כפי ששלו פנינים בעבר, אני רוצה לפנות למקורות השראה. ליהונתן גפן שכתב ב"הכבש השישה עשר" על הבעיות של כולנו שהופכות לקטנות מגובה של ג'ירף. לש"י עגנון שכתב כי תפילת המנחה של רגע לפני ערב ראש השנה צריכה להיות בכוונה מיוחדת, על מנת להדגיש את הכרת התודה שיש לנו על השנה החולפת, לא משנה כמה גרועה היתה. ולהשראה מלהקת כוורת, שסיפרה על הפעם ההיא שבה אמרו "תתעודדו, יכול להיות גרוע יותר". והם התעודדו. והיה גרוע יותר…
אז האמת היא שסטטיסטית, יש סיכוי של כ-100% שכל מי שקורא את המילים הללו עדיין חי, וזה הישג לא קטן בימים אלו. אשתי האהובה, שנסעה למסע של אוורור הכאבים והאבל, כתבה לי בדרך "אני לא רוצה לשכוח את העובדה שהיינו קרובים מאוד למות", על השעות הרבות שבהן הותקפנו בביתנו שבקיבוץ נירים, ללא הגנה (מלבד האצבעות על ידית הדלת). אז כנראה שיש על מה להודות, בתקווה שלא מדובר בתודה של הנופל מ-100 קומות, באזור הקומה ה-50.
ישנו גם סיכוי סביר שרוב קרובינו עדיין בחיים, ושאולי גם הצלחנו השנה ליהנות לרגע אחד או שניים. אשתי ואני הקמנו יחד את "פורום הגבורה" שלנו, שכל עניינו הוא לשמור על השפיות ועל נחת הרוח הדרושה לאדם בחייו, שהיא הגבורה הגדולה בימינו. כך מצאנו את עצמנו מתווכחים באמצע הפגנה, האם לעצור וללכת לממש את הכרטיסים שקנינו למופע במשכן האומנויות בבאר שבע, או שלא ראוי לעזוב לרגע את משמרתנו. והלכנו. עם גרונות צרודים ולב מרוסק. והתנחמנו. שמנו את עצמנו זה על פצעיו של זה, כפי שכותב עמיחי, ונזכרנו בכוח המופלא של החיים.
אני מאמין שהכל יתהפך לטובה. רבה חברה שאלה אותי האם אני באמת מאמין, כפי שאני מעיד על עצמי בחתימה על כל פוסט. עניתי לה שאני מתייאש שלוש פעמים ביום ומאמין לפחות ארבע. אז כנראה שכן (למרות שאדם צועק את שחסר לו וכו'). אני מאמין באדם וברוחו העזה, בדינמיות של ההיסטוריה ובכך שבסופו של דבר נלמד לחיות יחד בין הים לנהר, יהודים וערבים, ציונים ופלסטינים. כי אין ברירה טובה אחרת. השאלה היא כמה זמן ודם זה ייקח.
"אני לא רוצה לשכוח את העובדה שהיינו קרובים מאוד למות". בית בקיבוץ נירים אחרי מתקפת חמאס (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)
וזו כבר שאלה של מנהיגות. מנהיגות היא אחריות על השפיות שלנו, בזמנים בהם קוקטייל הרגשות מציף אותנו. היא האחריות על מי שסביבנו וזקוק לעין טובה וליד מושטת. מנהיגות היא אותם אלה שייבחרו להוביל אותנו לדרך חדשה ולתיקון. כי יכול להיות הרבה יותר רע, אבל באמת שיכול להיות כאן גם טוב. באמת טוב.
וכדי שיהיה טוב אנחנו צריכים להרים קול, בלי לשכוח שהמילים צריכות להיות צל בעת לוהטת כזו. בערב ט' באב דיברתי עם קהל רב במרכז. הזכרתי את ילדי עזה וכמה חשוב שנזכור גם אותם. ארבעה אנשים קמו והתחילו לצעוק עלי שאני לא יודע מה עשה חמאס ושהחמלה תהרוג אותנו. ועוד. אני שמעתי פחד גדול. אחר כך באו כמה בשקט בשקט, להודות לי על האומץ. אני שמעתי פחד גדול. ואפשר לפחוד, אבל חשוב גם להיות אמיצים. כי זו תקופה שבה האמת והשלום נעדרים.
זו תקופה שבה הפיצול מפתה מתמיד. כי איך אפשר לדבר עם מי שבעינינו קוראים לרצח עם? ואיך אפשר להתחבר עם מי שמכחישים מה שהיה שם, בטבח בעוטף? ואיך אפשר לעמוד מול מי שמצדד בלחימה ובחיסולים? ואיך אפשר בכלל?
שנה לתוך מלחמת העולם השנייה, שהיא גם תמרור אזהרה וגם קריאה לפרופורציה, ברל כצנלסון נשא את הנאום "בזכות המבוכה – בגנות הטיח" בכינוס מדריכי עליית הנוער. מאז 7 באוקטובר, אני נבוך יותר ומפת הדרכים שלי השתנתה – גם אם הערכים והמשימה התחדדו עוד יותר – אבל זה לא אומר שטחו עינינו מראות. גם מעבר לגדר. וגם לתוך המנהרות. וגם עד איראן. וגם בגדה. הציווי היהודי "לא תוכל להתעלם" עובד לכל הכיוונים. קשה עד בלתי אפשרי לראות מה שבחושך כשאנחנו באור (ואנחנו עודנו באור יחסי, גם כאשר אנחנו עדיין מפונים וייתכן שנציין גם את יום השנה הבא לטבח הרחק מן הבית), ועדיין אנחנו מחויבים לעשות זאת בכל הכוח.
בנאום בשם בוגרות ובוגרי בית המדרש לרבנות של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, שבו הוסמכתי לאחרונה לרב ישראלי, הזכרתי את הידיים שביקש מאיר יערי מהשומר הצעיר ואת הרגליים המתפללות של הרב אברהם יהושע השל, שצעד עם מרטין לותר קינג וחבריו, ואת העיניים הטובות והלב הטוב שמציעה לנו מסכת אבות.
אני מברך את כולנו באומץ להשמיע, בעיקר באופן שנשמע ומשפיע. מברך את כולנו בגיוס כל האיברים, הרגשות והמילים לטובת רדיפת השלום והצדק. שנתעקש לקחת אחריות בעולמנו ופחות להאשים את כל מי שבחוץ באנטישמיות ובאי הבנה. שנתעקש ונצליח להושיט יד לבני האנוש שסביבנו. שתהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון. שלא נמתין שיום יבוא, אלא נביא את היום. ושתיפסק המלחמה, ותבוא עת הסכמים, וישובו החטופים, ויתחזקו הפצועים. אני מאמין.
הרב אבי דבוש הוא מנכ"ל ארגון קול רבני לזכויות אדם
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
