"עזה הייתה מין מגרש חול כזה, שמתאמנים בו ברטוב"
כך מתאר טנקיסט ששירת במבצע "צוק איתן" את חווית הירי האינטנסיבי על עזה. במגרש החול הזה מתו למעלה מאלפיים איש, בהם מאות ילדים. כתבה על המלחמה מרכזת אוסף מצמרר של עדויות חיילים מהרצועה
באיחור מה התיישבתי אתמול לראות את כתבתו של יותם פלדמן על "צוק איתן", ששודרה באל-ג'זירה לפני כשלושה חודשים, במלאת שנה למלחמה (צפו בכתבה פה למטה).
זוהי כתבה ארוכה, כמעט סרט, בת חצי שעה, שעיקר ייחודה בריבוי העדויות הישירות (גם אם האנונימיות) של חיילים ששירתו במלחמה. כמו הדו"ח שפרסמו שוברים שתיקה על המלחמה, גם כאן יש הרבה אמירות שחוזרות ומאשרות את הדברים שראינו ושמענו מתושבי עזה, מארגוני זכויות אדם ומהתקשורת הזרה בזמן המלחמה – ובכל זאת יש ערך מיוחד לאופן שבו החיילים מספרים את זה.
הדוגמא הכי קיצונית של הפרספקטיבה של החיילים היא זו שמובאת בכותרת. זהו הציטוט המלא של הטנקיסט שפלדמן מראיין:
ירו 23 אלף פגזי טנקים, שזו כמות שלא ירו אותה בהרבה מאוד שנים של אימונים. הרעיון היה קודם כל לחסוך בחיי אדם שלנו. ואז, אתה יודע, אמרו שיהיה פחות סיכון, כדאי שתשתמש בהרבה תחמושת. זה סיבה ראשונה. אני חושב שסיבה נוספת היא שאתה יודע שאם יש כבר הזדמנות להפעיל את הכלים, ומה שנקרא להתמקצע על אמת, זה גם הזדמנות טובה. כי בתרגילים או שהרבה פעמים זה יבש או שלא יורים. אבל עזה הייתה מין מגרש חול כזה שמתאמנים בו ברטוב.
> הבריחה מעזה: דרכם המסוכנת של המהגרים לאירופה
זה המקום להזכיר שבנוסף ל-72 ההרוגים הישראלים, רובם חיילים, יותר מ-2,200 בני אדם מתו בעזה במלחמת צוק איתן – רובם הגדול לא היו מעורבים בלחימה. 142 משפחות איבדו שלושה בני משפחה ומעלה, עד 21 במשפחה אחת. אלפים נפצעו, מאות אלפים נמלטו ועשרות אלפים איבדו את בתיהם, רחובות ושכונות שלמות נמחקו וחלקן הגדול טרם שוקם. אלה ההשלכות הממשיות של אותן ההפצצות שהטנקיסט מתאר כמשהו שקרה ב"מגרש חול כזה", שהירי עליו הוא סוג של "אימון" או "התמקצעות".
גם שאר האמירות של חיילים בסרט מצמררות: החייל שאומר שהוא חי בשלום עם עצמו גם אם הוא הרג זקנה באמבולנס; זה שמתאר את ההוראות לירות ירי מדויק אם יש מודיעין, וירי "סתם" אם לא; זה שמתאר איך נכנסים לשכונה ויורים על כל דבר "ילד, אישה זקנה" – לא משנה; זה שמספר שאחוז גבוה ממי שירו עליהם לא נשאו נשק בכלל; ועוד.
ירי באסירים
לא צריך להתנגד למלחמה, או אפילו להעביר ביקורת על החיילים האלה, כדי להסכים שעדויות כאלה הן חשובות, אפילו קריטיות, להבנה שלנו את המציאות. פעם אחר פעם אנחנו מופתעים ממופעים של אלימות פלסטינית – אם זה דקירות בירושלים ואם זה ירי מרצועת עזה. המנהיגים שלנו מדברים על מאבק בטרור, על ההבדל "בינינו לבינם", על איך שאנחנו לא פוגעים בחפים מפשע, או לפחות מנסים להמנע מזה.
העדויות נותנות לנו קצת פרופורציה לגבי ההצהרות האלה. למעלה מאלף פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה כלל, ובהם מאות ילדים, מתו כתוצאה מהשימוש העצום, הבלתי נתפס בכלל, בכוח אש, שמתארים החיילים. זה פי כמה וכמה מכל ההרוגים היהודים בכל גלי האלימות והמלחמה של השנים האחרונות ביחד. זה בערך פי עשרה ממספר ההרוגים בפיגועים בפריז, פי חמישה מההרוגים במטוס בסיני.
בחוויה הפלסטינית אירועים כאלה הם אירועים מכוננים שמאשרים מחדש את ההבנה שלישראל אין שום בעיה להרוג אותם בהמוניהם. זה עוד מעבר לחוויה הבסיסית, היום-יומית, של מציאות המשטר הצבאי בשטחים והמצור המתמשך והמייאש בעזה, חיים בתחושה שכל חייך עוברים בתוך כלא אחד, גדול יותר או פחות.
> למה אנחנו לא רואים הפגנות למען השלום ברמאללה?
ילד פלסטיני עם עפיפון עומד מול הריסות מגדלי אל-נדא בבית חנון, צפון רצועת עזה, 4 באוגוסט 2014. במגדלים היו 90 דירות, שנהרסו במבצע צוק איתן. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
