newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יומן מלחמה מעזה, חלק שני: "כל אחד הוא מטרה"

ואליד אבו זיאד מאפשר הצצה לתוך המציאות היומיומית בעזה. בעוד המצב הולך ומחריף, הוא מציב שאלה: מדוע מצופה מפלסטינים להסכים להתפשר על הזכויות שמגיעות להם?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: ואליד אבו-זיאד, עזה

יום חמישי, 17 יולי

השעה 22:00 והחשמל חזר סוף סוף, אחרי 23 שעות שבמהלכן נאלצנו להסתדר בלעדיו. לדברי חברת החשמל, קווי המתח נפגעו במהלך ההפצצות ועכשיו צפויות לנו רק שש שעות של חשמל זורם מידי יום.

בשעה טובה אני מדליק את הבוילר לכבוד המקלחת של הבוקר. איימאר ישנה ואני לא רוצה לעשות רעש בבית. אני מצחצח שיניים ונזכר כמה מלוחים הם המים בהם אאלץ להתקלח. כשחזרתי הביתה בתחילת יולי שאלתי את השומר של הבניין שלנו, אבו זיאד, לפשר הטעם המלוח. הוא ענה שצינורות המים בכל השכונה נפגעו מזמן ואף אחד לא תיקן אותם. מוחמד, חבר שלי מבית להייה, עבר לגור אצלנו בשכונה כשהחלה המלחמה וגם הוא מתלונן על המים, ומספר שאצלם בבית שותים מי באר מתוקים.

תושבי חאן יונס נאספים סביב באר מים כדי למלא כדי פלסטיק במים ראויים לשתיה. רצועת עזה, 27 יולי 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

תושבי חאן יונס נאספים סביב באר מים כדי למלא כדי פלסטיק במים ראויים לשתיה. רצועת עזה, 27 יולי 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

אנחנו נאספים בסלון כדי לצפות בחדשות; השנה אנחנו לא צופים בסדרות הטלוויזיה המשודרות לכבוד חודש הרמדאן. למר, אחותי הצעירה, מכריחה אותנו מידי פעם להעביר לערוץ אמ.בי.סי כדי לראות איזו סדרה על כרישים. כל פעם שמתחילה הפסקת פרסומת אנחנו מזפזפים חזרה לחדשות. נרמין, האמא החורגת שלי, מספרת לנו על חברה שהיא מכירה מתקופת האוניברסיטה, עזתית בעלת דרכון שוודי, שעזבה יחד עם משפחתה הבוקר. עכשיו הם בירדן, בטוחים מכל רע. למר מקשיבה ושואלת את אבא, כשכעס בקולה: "מתי אתה תשיג לנו דרכונים כדי שנוכל לנסוע לאן שאנחנו רוצים?" אבא ואני המומים מהשאלה. נראה לי שאבות ואמהות רבים בעזה לא יודעים עכשיו איך לענות על השאלה הזו.

יום שישי, 18 יולי

לאבא שלי יש רק שתי מילים לתאר את המצב כרגע: "סברה ושתילה". אני חושב שוב ושוב על השמות – אקראם, אחמד, ח'לדון, כארם, כארמה, מוחמד, אבו זיאד. האם אפתח את הרדיו ואשמע את השמות שלהם? בראש שלי עוברות תמונות פניהם של כל מי שאני מכיר בשג'עיה.

אני מדבר עם ח'לדון, החבר הכי טוב שלי מהתיכון, אחיהם הגדול של כארם וכארמה. מאז שאני גר כאן ח'לדון, הוריו ואחיו חיים בשכנות אלינו. המשפחה שלהם גרה בשג'עיה והם שהו עם שאר המשפחה כשהחלה המתקפה. הוא מסביר, "כשאתה בתוך מצב כזה אתה פשוט לא מצליח לחשוב על אנשים אחרים – אפילו לא על אח שלך, על אחותך, או על ההורים שלך, אתה חושב רק על עצמך ועל האפשרות שאתה עומד למות עכשיו. אין לך לאן לרוץ, אין לך מקום מחבוא, והדבר היחיד שאפשר להרגיש זה פחד".

שג'עיה מופצצת בצורה מאסיבית, ואמבולנסים לא יכולים להיכנס לשכונה. אנחנו רואים תמונות של גופות מוטלות ברחובות. ללא אבחנה, כל אחד הוא מטרה. אני לא יכול להשתחרר מרגשות הכעס, הפחד וחוסר האונים העולים בי. אני לא רוצה לאבד אף אחד. אני לא רוצה שאף אחד יאבד מישהו. אי פעם.

הרוג תחת הריסות בשג'עיה, ה-20 ליולי, 2014. (אן פאק/אקטיבסטילס)

הרוג קבור תחת הריסות בשג'עיה, ה-20 ליולי, 2014. (אן פאק/אקטיבסטילס)

שבת, 19 יולי

המטוסים מתמרנים בשמים והבנות מתחרפנות מזה. נרמין נדבקת בפחדים של אימאר. למר על ידה, שוכבת על הרצפה, מכסה את אוזניה ובוכה. זה נשמע כאילו טיל נופל על הקרקע אבל הרעש אינו נקודתי אלא נמשך ונמשך עוד ועוד. אין פיצוצים, יש פחד. ככה שעה שלמה. אבא אומר שכנראה הישראלים מרחיבים את התקיפה הקרקעית. וואסים ואני לא מחליפים בינינו מילה. שנינו יודעים שאנחנו מפחדים בדיוק כמו איימר ולמר.

כל הלילה אנחנו צמודים לרדיו. החשמל שוב לא עובד. שג'עיה נמחקת. דוד של נרמין, עימאד, עזב עם משפחתו את בתיהם דקות ספורות לפני שפגעו בהם. הם לא ידעו שהבית יהווה מטרה. כמוהם גם האנשים שעכשיו שרועים מתחת להריסות. מסתבר שטנקים לא משדרים סימני אזהרה מוקדמים.

אני מדבר עם באסל, חבר שהוא צלם של אקטיבסטילס. הוא היה בשג'עיה במהלך הפסקת האש. "ואליד, אנחנו צריכים להיפגש כדי שאסביר לך את המצב", הוא אומר. "אני לא יודע איך להסביר לך את זה בשיחת טלפון. זה פשוט נורא ואיום. צילמתי המון מקומות במהלך המלחמה הזו אבל משהו כזה עוד לא ראיתי".

אבו זיאד ומשפחתו מצליחים לצאת בשלום. הם גרים עכשיו בחדר של שומר הבניין – שלוש משפחות בחדר יחיד. בחיים שלי לא הרגשתי תחושה של הקלה ואושר כה גדולים כמו ברגע שראיתי שהוא כאן. אבו זיאד הוא כמו הסנדק של השכונה. ביום שחזרתי לעזה הוא היה האדם הראשון שחיבקתי.

תושבים בורחים משג'עיה בעקבות פלישה של טנקים ישראלים לשכונה. הפצצות כבדות הביאו ל-60 הרוגים ומאות פצועים. עזה, 20 יולי 2014. (אן פאק/ אקטיבסטילס)

תושבים בורחים משג'עיה בעקבות פלישה של טנקים ישראלים לשכונה. הפצצות כבדות הביאו ל-60 הרוגים ומאות פצועים. עזה, 20 יולי 2014. (אן פאק/ אקטיבסטילס)

יום שני, 20 יולי

נרמין יצאה למרפסת לעשות כביסה. פתאום אנחנו שומעים פיצוץ אדיר. אני רץ לחלון חדר השינה שלי לבדוק מה זה היה, ופתאום יש פיצוץ שני. פחות מדקה עוברת בין פיצוץ אחד למשנהו. כולנו תופסים מחסה, וואסים ואני משתטחים על הרצפה ונרמין עם הבנות במסדרון. נראה לי שהיא יותר מבוהלת מהן. הפעם הבית של אבו ראס חטף פגיעה. הם מתגוררים בשכונה שלנו כבר יותר מעשרים שנה. מהמרפסת אני יכול לראות שרידי בגדים ומסגרות של חלונות מבין להריסות. את הבית עצמו אני לא מצליח לראות כי יש בניין שחוצץ בינינו לבינם.

הערב אנחנו אוכלים ספגטי וקציצות בשר. לא נשאר לנו הרבה מזון, אולי נצא לקנות אוכל מחר. אני שם לב שאנחנו מעזים לצאת מהבתים קצת יותר. כולנו מיואשים, פשוט נמאס לנו מהמצב. מטרידה אותי המחשבה מה יקרה אם הם יתקפו את הבית שלנו. כל לילה שעובר המחשבה הזו הופכת לטורדנית יותר. הפסקתי לשקר לעצמי בבוקר, להגיד לעצמי שבטח עוד מעט כל זה ייגמר.

יום שני, 21 יולי

היום נפגע הבית של משפחת ח'לף, ממש מעבר לפינה. הפעם מזל"ט תקף. המשפחה עזבה את הבית עם תיקים וחבילות ביד אחת וילד או ילדה ביד השניה. כמה בחורים עומדים במרחק מה מהבית ומתחילים לצלם אותו, כל הזמן חוששים ממטוס F16 שיתקוף אותם. אך אין פיצוץ נוסף הפעם. נרמין והבנות נשארות במסדרון משך שעתיים תמימות, נרעדות כל פעם שיש רעש. מה אקח איתי אם נצטרך לברוח פתאום? שאקח את הבנות ונרד בריצה שמונה קומות? איך יכול אדם לארוז את זיכרונותיו בתיק גב?

תושבים בורחים משג'עיה בעקבות פלישה של טנקים ישראלים לשכונה. הפצצות כבדות הביאו ל-60 הרוגים ומאות פצועים. עזה, 20 יולי 2014. (באסל יאזורי/ אקטיבסטילס)

תושבים בורחים משג'עיה בעקבות פלישה של טנקים ישראלים לשכונה. הפצצות כבדות הביאו ל-60 הרוגים ומאות פצועים. עזה, 20 יולי 2014. (באסל יאזורי/ אקטיבסטילס)

אנחנו יוצרים קשר עם חברים שלנו בהולנד ומשתתפים בצערם. חברים שלהם נהרגו בהתרסקות המטוס באוקראינה. חשוב לנו להגיד להם שהם לא לבד, שאנחנו איתם בשעת צערם. אנחנו יודעים טוב מידי מה זה אומר לאבד אדם אהוב.

אחרי ארוחת הערב אמא שלי מתקשרת ולא מפסיקה לבכות. כמו כולנו, היא שמעה מה שאירע למשפחת אבו ג'אמע: 26 בני המשפחה נהרגו, בהם 18 ילדים. היא מתנצלת באוזני על כך שהצליחה לראות אותי רק פעם אחת מאז שחזרתי לעזה. היא מרגישה אשמה כי היא זו שהפצירה בי לבוא לבלות את הקיץ בעזה. היא חושבת שהיא זו שהייתה הכי חרדה מהביקור שלי, אבל בעצם אני הייתי יותר.

אבלים ממלאים את חלל המסגד במהלך הלוויתם של 26 בני משפחת אבו ג'אמע. בני המשפחה נהרגו יום קודם במהלך תקיפה ישראלית בשכונת בני סוהיילה בחאן יונס. דווח כי 18 מתוך 26 ההורגים הם ילדים. עזה, 21 יולי 2014.

אבלים ממלאים את חלל המסגד במהלך הלוויתם של 26 בני משפחת אבו ג'אמע. בני המשפחה נהרגו יום קודם במהלך תקיפה ישראלית בשכונת בני סוהיילה בחאן יונס. דווח כי 18 מתוך 26 ההורגים הם ילדים. עזה, 21 יולי 2014.

היום היה לנו חשמל רק ארבע שעות, משעה חמש אחר הצהרים עד תשע בערב.  ברגע שהחשמל חוזר מתחיל המרוץ למטען. אני מחכה עד שהסוללה של מכשיר סלולאר אחד תטען במלואה, ואז מכניס את המכשיר השני. בינתיים, וואסים יורד לחנות של אבו מאלק, ממלא גלון של מים וקונה כמה סיגריות. הוא חוזר מיד הביתה לקומה השמינית, הפעם לא במדרגות. הגנרטור של הבניין לא מצליח לגרום למעלית לפעול בשעות של הפסקות חשמל, כי אין בו מספיק דלק. הסוללות כבר לא נטענות כמו שצריך. הלילה, כשהחשמל שוב יפסיק לפעול, יהיה לנו גג שעתיים נוספות לתאורה ולאינטרנט.

יום שלישי, 22 יולי

אנחנו פותחים את המקרר וזורקים את רוב הפירות שבו ואת השאריות מהארוחה. החשמל הלך, ואיתו גם האוכל. אני מצטער שלא אכלתי את כל האבטיח כשפתחנו וחתכנו אותו. מצב החשמל ממשיך להחמיר.

במטבח, אנחנו יושבים יחד ומקשיבים לרדיו. אנחנו עונים לטלפונים, בצד השני של הקו אנשים שהותקפו, הם מספרים שהאמבולנסים לא מצליחים להגיע אליהם ולפנות פצועים. הם מתחננים לעזרה מהצלב האדום ומסוכנויות הסיוע ההומניטארי. אני מתקשר לחבר שלי עווידה לבדוק מה שלומו. הוא גר בתל אל-סולטאן ברפיח וההפצצות עכשיו קרובות יחסית לביתו. הוא מרגיע אותי שההפצצות קרובות יותר לגבול, ושהוא לא קרוב מאוד לגבול ולכן הוא לא בסכנה. לפני שהחלה המלחמה תכננו שאסע לבית שלו ונאכל יחד "קדרה", תבשיל אורז טעים במיוחד. עם כל הכבוד למלחמה, שלא יחשוב שהיא פוטרת אותו מאחריות, ברגע שהיא תסתיים אני מתייצב אצלנו ואנחנו פותחים שולחן. מרבית תושבי השכונות הסמוכות לגבול סובלים עכשיו. טנקים הם אכזריים. או אולי אלו היושבים בתוכם.

היום השעות מתארכות בקצב איטי מהרגיל. המתקפה הקרקעית הולכת ומחמירה, ההתנגדות העזתית הולכת ומתחזקת. היא בוודאי חזקה יותר מזו של המלחמה בשנת 2008. כולם מאוד גאים בהתנגדות. יש לא מעט אנשים, ואני ביניהם, שלא מקבלים את חמאס ואת האידיאולוגיה שלו או אפילו שונאים את החמאס, אך למרות זאת כל אחד שגר בעזה גאה עכשיו בהתנגדות. אם המצב היה היום כמו שהיה ב- 2008 הישראלים כבר היו מספיקים לכבוש את הרצועה כולה. העזתים תומכים בהתנגדות כי הם לא מסוגלים להמשיך בסבב של מלחמה חדשה כל שנתיים. כל שנתיים גוזלים מאיתנו ילדים, גוזלים מאיתנו את העתיד שלנו. תנועת ההתנגדות מציבה דרישה להפסקת אש שתמשך עשר שנים. העם הפלסטיני מתחנן להפסקה מהסוג הזה, הדרישות הן אותן דרישות. האם יצור אנושי כלשהו היה מוכן להסתפק בפחות מכך? איננו רוצים לאבד עוד ילד או ילדה. אנחנו מסרבים לתת לדור הבא לסבול כמו שאנחנו נאלצנו לסבול.

ילדים פלסטינים רוכבים על אופניים בסמוך למכתש שנוצר בעקבות הפצצות. עזה, 14 ביולי 2014.

ילדים פלסטינים רוכבים על אופניים בסמוך למכתש שנוצר בעקבות הפצצות. עזה, 14 ביולי 2014.

יום רביעי, 23 יולי

היום אין חשמל לאורך כל שעות היממה. אומרים שכמעט ונגמר הדלק. הגנראטור היחיד שנותר לא יכול לספק חשמל לרצועת עזה כולה. אני חושב לעצמי, שחבל שנתתי ללמר לשחק בטלפון הסלולארי שלי אתמול בלילה.

היום אכלתי לראשונה כרובית. אני משתדל להימנע מאכילת כרובית, אבל היום לא היו לי הרבה ברירות אחרות. לשמחתי, זה היה דווקא די טעים.

אחרי שאנחנו מסיימים ארוחת ערב, וואסים ואני מתיישבים ומדברים על השנים שבהם בילינו בארצות הברית. אני הייתי במדינת מיין, הוא באינדיאנה. אני שואל אותו למה הוא הכי מתגעגע. הוא נועץ בי מבט משונה, כאילו שאלתי אותו שאלה רטורית. "הכי מתגעגע? לחיות".

שאר המשפחה יושבים בסלון, ושנינו מצטרפים אליהם. הבנות מתקבצות בפינה ליד נדנדה קטנה. אבא ונרמין יושבים על הספות סמוך לחלון ומעשנים. השמים בהירים וזרועי כוכבים. פתאום אנחנו שמים לב למשהו מוזר. יש אורות רבים מאוד שנדלקים ונכבים. אנחנו סופרים לפחות 12 מעל חוף הים. המציאות נעשית קשה יותר, המחשבות שלנו נעשות קשות יותר. הלילה, אפילו בכוכבים אי אפשר לתת אמון מלא.

יום חמישי, 24 יולי

בשעה 4:00 בבוקר חוזר זרם החשמל. אנחנו כבר ערים ומשחקים קלפים בסלון. שגרת הטעינה מתחילה. אנחנו ממשיכים עם הקלפים, נמאס לנו לראות חדשות בטלוויזיה. המסך דולק אבל הקולות מושתקים בכוונה. אחרי שלוש וחצי שעות, הרבה אחרי שהבנות התעוררו מוקדם כהרגלן ואחרי שכולם כבר הספיקו להתקלח, שוב מספיק זרם החשמל.

בלילה, אחרי שסיימנו לאכול ארוחת ערב, אנחנו שמים לב שגז הבישול הולך ונגמר. מאוחר מידי בשביל להרים טלפונים ולנסות להבין איפה אפשר למלא גז. אני בספק שיש מקומות פתוחים בשעת מלחמה, וגם אם מישהו יחליט לפתוח יהיו לו המוני לקוחות בבת אחת ובטח ייקח לו ימים שלמים למלא את צרכי כל המשפחות.

חובשים מתקבצים בבית החולים שיפא בעזה ומתאבלים על הריגתו של חובש בשכונת שג'עיה. אשרף אל-קידרה, דובר של משרד הבריאות הפלסטיני, דיווח שצוותי ההצלה הוציאו מתוך ההריסות בשג'עיה למעלה מ-80 גופות, בהם 17 ילדים, 14 נשים וארבעה קשישים. עזה, 20 יולי 2014. (אן פאק/ אקטיבסטילס)

חובשים מתקבצים בבית החולים שיפא בעזה ומתאבלים על הריגתו של חובש בשכונת שג'עיה. אשרף אל-קידרה, דובר של משרד הבריאות הפלסטיני, דיווח שצוותי ההצלה הוציאו מתוך ההריסות בשג'עיה למעלה מ-80 גופות, בהם 17 ילדים, 14 נשים וארבעה קשישים. עזה, 20 יולי 2014. (אן פאק/ אקטיבסטילס)

יום שישי, 25 יולי

וואסים מתקשר ודורש בשלומו של מוחמד, חבר מבית הספר. מוחמד מציע לבוא תוך כמה ימים ולמלא את מיכל הגז. בינתיים, הוא אומר, אנחנו יכולים להשתמש באחד המיכלים שלהם כי יש להם יותר מאחד בבית. אנשים בעזה עוזרים אחד לשני בכל מיני דרכים, כל אחד בדרכו. יש אנשים שתורמים בגדים, מזון, כסף ודם. אחרים פותחים את בתיהם לקרובי משפחה ולחברים המתגוררים באזורים מסוכנים, או לכאלו שאיבדו את בתיהם כליל. מי שאינו בר מזל מוצא מחסה במבנה של בית ספר. אך אפילו שם השיג אותם המוות. אף אחד אינו מוגן.

הפסקתי להתפלל שכל זה יגמר. נדמה לי שגם אחרים סביבי מרגישים כך. אני לא רוצה שזה יסתיים לפני שנקבל את מה שמגיע לנו. אני רוצה שזה יסתיים רק כשנוכל לחיות בשלום מבלי לפחד שאנחנו מטרה נייחת. אני לא רוצה שזה יסתיים עד שכל הילדים כולם יהיו בטוחים מכל רע. אני רוצה שזה יסתיים רק כשנוכל להבטיח שאף אחד ואחת מהם לא יילקח ממשפחתו בטרם עת. אני לא רוצה שזה יסתיים עד שאוכל להגיע לקפריסין באמצעות ספינה שאוכל לראות מחלון ביתי. אני רוצה שזה יסתיים רק כשוואסים יוכל "לחיות" בעזה. אני לא רוצה שזה יסתיים עד שלמר לא תצטרך עוד לשאול למה אין לנו דרכון נוסף. אני רוצה שזה יסתיים רק כשאיימר תוכל ליהנות ממדורות, ולא לראות עוד ספינות בוערות.

> יומן מלחמה מעזה חלק ראשון: "דקת דומיה ואז הפצצות מתפוצצות"

 ואליד אבו-זיאד הוא תושב עזה. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
לסוציאל דמוקרטיה אין כמעט היום ייצוג פוליטי. הפגנה של האחד במאי בירושלים (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

לסוציאל דמוקרטיה אין כמעט היום ייצוג פוליטי. הפגנה של האחד במאי בירושלים (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הסוציאליזם בישראל חולה, אולי הקורונה תרפא אותו

הקורונה תפסה את הסוציאל-דמוקרטיה בישראל במשבר. מפלגת העבודה קרסה, הסולידריות החברתית בשפל. עכשיו מאמינים בשמאל, ואפילו בימין, שיש סיכוי לשינוי. "צריך לבחון מחדש את מערכת היחסים בין האזרחים למדינה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf