newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום האדמה ה-47: האם גם הפעם האזרחים הערבים יהיו הצד המפסיד?

ציון יום האדמה הוא הזדמנות מצוינת להבין למה תחת כללי המשחק הקיימים, החברה הפלסטינית מפסידה בכל תרחיש. אם מובילי המחאה מבקשים לכונן דמוקרטיה אמיתית, אסור להם לחזור לנקודת האפס ולהשאיר שוב בחוץ את האזרחים הערבים

מאת:
בין אם ההפיכה המשפטית תושלם ובין אם נחזור לנקודת האפס, המפסידה הגדולה תהיה החברה הפלסטינית. חברי כנסת מחד"ש-תע"ל בפגישה עם הנשיא הרצוג (צילום: דוברות חד"ש-תע"ל)

בין אם ההפיכה המשפטית תושלם ובין אם נחזור לנקודת האפס, המפסידה הגדולה תהיה החברה הפלסטינית. חברי כנסת מחד"ש-תע"ל בפגישה עם הנשיא הרצוג (צילום: דוברות חד"ש-תע"ל)

במקביל למחאה המתמשכת נגד ההפיכה המשפטית, ורחוק מעיני התקשורת והציבור הכללי, הציבור הערבי בישראל מציין היום את יום האדמה, שהתרחש לפני 47 שנים והפך לסמל להתנגדות לאפליה ולדיכוי, ולמאבק הצודק נגד הפקעה ונישול של קרקעות – הביטוי המוחשי ביותר להדרה ולדיכוי של הציבור הערבי על ידי המדינה. ציון יום האדמה הוא הזדמנות מצוינת להבין למה תחת כללי המשחק הקיימים, החברה הפלסטינית מפסידה בכל תרחיש, ולחשוב איך אפשר לשנות את העובדה הזאת.

המחאה נגד ההפיכה המשפטית הגיעה לנקודת שיא, ראש הממשלה הכריז על הקפאה של הליכי החקיקה ורצון לקדם משא ומתן בין הצדדים, ועל אף פגישתם של חברי הכנסת הערבים עם הנשיא אתמול (רביעי), אפשר להניח שההסכמה, אם תגיע, תהיה כתמיד הסכמה פנים-יהודית. בין אם ההפיכה המשפטית תושלם ובין אם נחזור לנקודת האפס, המפסידה הגדולה תהיה החברה הפלסטינית והיא זו גם שתשלם את המחיר, כפי שכבר מסתמן עם ההחלטה להקים את המיליציה של בן גביר.

המציאות הפוליטית יכולה להתפתח בשני כיוונים. הראשון, כישלון של ההידברות והצלחה מלאה של הקואליציה הנוכחית בקידום השינויים המשמעותיים שהם מתכננים למערכת המשפט ולכל מערכות השלטון. שינויים מהותיים שפוגעים קשות בעיקרון הפרדת הרשויות ומעגנים את השליטה של הרוב הפוליטי על מערכת המשפט, על מערכת התכנון, ועל מנגנוני הבקרה וקבלת ההחלטות במדינה. במצב הזה, כולם מפסידים: היהודים הליברלים, היהודים החילונים, הימין הלא פשיסטי (ואולי גם החרדים), תושבי תל אביב ותושבי הפריפריה, אבל גם, ובעיקר – החברה הפלסטינית, שאינה מיוצגת כלל במוקדי קבלת ההחלטות, לא הממשלתיים ולא באלה של מארגני המחאה, ואינה מיוצגת די במערכת המשפט ובמוסדות הציבור.

הדרך השנייה שבה יכול הסיפור של המחאה להסתיים היא הצלחה, גם אם חלקית, כלומר הפסקה של ההפיכה אליה דוהרת הקואליציה וחזרה לנקודת האפס: רגע לפני כינון הממשלה, דקה לפני תחילת ההפיכה ושנייה לפני שדגלי ישראל התחילו להציף את הרחובות, בניסיון נואש להוכיח נאמנות למדינה היהודית ולהדוף את הביקורת מימין.

המצב עוד יכול להידרדר

במקרה הזה, האם כולנו ננצח? האם נוכל לחגוג את שובה של הדמוקרטיה? את השוויון והחופש של הפרט – כל פרט? או שמא נחזור ליום שלפני, שבו ברור לאזרחים הערבים בישראל כי אמנם לפעמים קשה לראות את תקרת הזכוכית, אבל היא קיימת, וכי מאבק לשוויון מלא בישראל מותנה בחיזוק הזהות היהודית של המדינה, ואף כפוף לה?

הרציונל שעומד היום בבסיס ההפיכה המשפטית הוא אותו רציונל שעמד בבסיס פרויקטים מרכזיים כמו "ייהוד הנגב והגליל", שהקימו את נוף הגליל על אדמות נצרת, ואת חירן על אדמות אום אל חיראן, בהכשרה ובאישור של בית המשפט העליון. אותו רציונל שהביא לכך שהיישובים הערביים לא תוכננו ולא פותחו במשך השנים. אותו רציונל שמצדיק את המשך מסעות הייעור והנטיעות של קק"ל כדי "לשמור על הקרקעות" ליהודים מפני הפלישה של הערבים, במקום להכיר בכפרים הבלתי מוכרים בנגב. זהו אותו רציונל שעוגן וחוזק בחוק הלאום, בין היתר על ידי פגיעה בוטה במעמד השפה הערבית ובזכותו של הקולקטיב הערבי לשפה ולתרבות, כמו גם בחיזוק ערך ההתיישבות היהודית.

בשל העובדה שדמוקרטיה מלאה היא דמוקרטיה לכולם, אני קוראת דווקא היום למארגני המחאה ולכל מי שרואה בחומרה את ההפיכה המשפטית, לכל מי שמבין היום את ההשלכות של העליונות היהודית על מימוש ערכי הדמוקרטיה, לא לחזור לנקודת האפס

התבוננות בעבר מעלה את השאלה המתבקשת: אז מה ישתנה אם תצליח ההפיכה המשפטית? והאם באמת בית המשפט שאישר את חוק הלאום, את חוק האזרחות, ואת ההקמה של ההתנחלויות בשטחים הכבושים, יכול להידרדר עוד? הרי הריסות תמיד היו – ביישובי הנגב וביישובים הערביים כולם, ובית המשפט לא תמיד עצר אותם, והשפה הערבית אף פעם לא הייתה שפה באמת שווה במבחן המציאות. ההתיישבות היהודית תמיד הייתה ערך עליון במדינה, וקיבלה עדיפות בפועל – במשאבים, בתקציבים ותהליכי מדיניות, והרשימה עוד ארוכה.

המענה על השאלות מורכב, אבל התשובה הפשוטה היא: הרבה דברים ישתנו, והמצב יכול עוד להידרדר. הפגיעה בציבור הערבי בישראל יכולה עוד להעמיק תחת משטר פשיסטי ששולט בו רוב ימני מתנחלי. תחת שלטון כזה, כפי שההיסטוריה מלמדת, מיעוטים לאומיים הם הקורבן הראשון. בישראל, המיעוט הערבי, שנמצא ביחסים מורכבים מול המדינה, ייפגע בצורה הקשה ביותר: זכותם הבסיסית של האזרחים הערבים לפנות לערכאות כשהם מקבלים צווי הריסה לבתיהם, שנבנו ללא היתר בגלל שלא היתה להם האפשרות לבנות כחוק בצל אי התכנון, תיפגע. זכותם להרים את דגל פלסטין כביטוי לזהותם הלאומית הקולקטיבית מבלי שזה ייתפס כעבירה ביטחונית, תיפגע. זכותם לחופש ביטוי ומחאה, לשפה, לתרבות, ועוד – ימשיכו להיפגע.

בשל כך, ובשל העובדה שדמוקרטיה מלאה היא דמוקרטיה לכולם, אני קוראת דווקא היום למארגני המחאה ולכל מי שרואה בחומרה את ההפיכה המשפטית, לכל מי שמבין היום את ההשלכות של העליונות היהודית על מימוש ערכי הדמוקרטיה, לא לחזור לנקודת האפס: להבין שעל מנת שתהיה דמוקרטיה לכולם, ושוויון לכולם, חייבים להיאבק עד הסוף על זכויות אדם וזכויות מיעוט, וחייבים לסיים את הכיבוש; ואני קוראת להנהגה הפוליטית של החברה הערבית להבין שחרף הסכנות והאיומים שמחכים מעבר לפינה, זוהי הזדמנות היסטורית לגבש חזון לאומי משותף לעתיד, ולפעול, ביחד עם כוחות ליברלים בציבור היהודי, להגשמתו.

רגד ג'ראיסי היא מנהלת שותפה של המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי-אופוק.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"התואר 'תומכי טרור' נאמר היום כלאחר יד". עימות בין ח"כ אחמד טיבי לשר איתמר בן גביר בכנסת, מרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

"התואר 'תומכי טרור' נאמר היום כלאחר יד". עימות בין ח"כ אחמד טיבי לשר איתמר בן גביר בכנסת, מרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ההסתה עולה, כוח ההשפעה של הח"כים הערבים יורד

המלחמה צמצמה מאוד את מרחב הפעולה של הח"כים הערבים, וברחוב הערבי שוב שואלים האם יש טעם לשלוח נציגים לכנסת. למרות הכל, נראה שהתשובה עדיין חיובית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf