יהדות בקליפת אגוזי

הבלים עמוסי קלישאות וקיטש, שמכסים על נבזיות גדולה. ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן בכנסת, ביולי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לפני כעשרים שנה, כך נראה, בחור עם חוש הומור מפותח חמד לצון והטריל את גלית דיסטל-אטבריאן, לימים שרת התעמולה שלכם (לשעבר), ואמר לה שאת התסריט ל"מטריקס" כתבו שני בחורי ישיבה שיצאו בשאלה, בהשראת הקבלה. זאת הסתברה כהשקעה מצוינת לטווח ארוך: כעבור עשרים שנה, זכינו כולנו למנת צחוק הגונה כאשר גד"א חזרה על ההבל הזה ברצינות גמורה באולפן של ערוץ 14, המקום שאליו ההיגיון והשכל הישר הולכים כדי להתאבד.

אלא שבזאת לא הסתיים העניין. במקום להודות בענווה ולעזוב, גד"א הקדישה לפרשה המטופשת הזו ציוץ ארוך, שבו היא אמנם מסבירה את הרקע ההיסטורי לטעות, אבל במקום לסגת, מיד לאחר מכן היא עושה דאבל-דאון על האיוולת:

"המטריקס הוא המים הכי עמוקים של ההגות היהודית", היא כותבת, "ההקבלה בין תסריט המטריקס לבין הקבלה היהודית פשוט מצמררת. אפשר לכתוב על זה עשרות ספרי הגות, אבל הפלטפורמה הזאת מאפשרת רק קליפות אגוז". בטח עשרות ספרי הגות. שניים מתוכם בטוח יזכו בפרס ספיר.

ובכן, מהו "עומק היהדות בקליפת אגוז", על פי גד"א?

"העולם הנוכחי הוא אשליה. חלום", היא פותחת, "אפיזודה קצרה וחומרית בין הנצח שממנו הגענו לנצח שאליו נשוב. אין באמת חומר. יש אשליה של חומר. סוג של הולוגרמה. וכולנו מתהלכים בתוך אשליית החומר שמוקרנת אלינו כמו שהיא מוקרנת לאנשים האומללים שמשוכנעים שהם חיים בעולם האמיתי בעודם כלואים בבועה (תודעתית) בסרט עצמו". עומק היהדות בקליפת אגוז? נו, בקושי קליפת אגוזי.

הבעייתיות אינה רק במעשה המגונה שעושה דיסטל-אטבריאן במשל המערה של אפלטון, יחד עם בלילה של רעיונות בסיסיים בכל הגות שחותרת להארה; אלא גם ביומרה האובססיבית שלה להצטייר כמי שהשתחררה מכבלי החינוך החילוני החלול והפשטני, וכעת שוחה במעמקי החשיבה היהודית ומומחית למכמניה. בכובעה זה, היא מכהנת גם כיושבת הראש של השדולה לחיזוק הזהות היהודית במערכת החינוך הממלכתי.

לדיסטל-אטבריאן יש טינה עמוקה למערכת החינוך הממלכתית, שלדבריה, גזלה ממנה את הזהות היהודית שלה. "גדלים פה ילדים שחושבים שהיהדות שלהם זה לאכול פיצה", היא אמרה בדיון בוועדת החינוך של הכנסת, "אני יושבת פה ואומרת בכאב עמוק: רק בגיל מאוחר למדתי שהיהדות היא לא שהאיכר מתפלל לה' כדי שירד גשם, והיהדות היא לא אם מכניסים חמץ לבתי חולים בפסח, והיהדות היא לא אם אנחנו נוסעים בשבת או אין תחבורה ציבורית בשבת". אז מה היא כן? "היהדות היא דינמיט. היא דינמיט מטפיזי, רוחני, לוגי". בום!

ההבלים עמוסי הקלישאות והקיטש של דיסטל-אטבריאן לא היו ראויים להתייחסות רצינית, אלמלא כיסו על נבזיות גדולה שמסתתרת מאחוריהם בעורמה. כי האמת היא שהיהדות היא גם האיכר המתפלל לגשם, וגם איסור המלאכה בשבת, ובהחלט לא "דינמיט מטפיזי". היא מקדישה תשומת לב גדולה מאוד לעולם הגשמי, העולם שבו אנחנו חיים, ממיתים ומתים, ממש לפרטי פרטים. לא צריך להיות זוכת פרס ספיר בשביל לדעת את זה, מספיק לפתוח שולחן ערוך.

מן הראוי להפנות את תשומת ליבה של הרבנית דיסטל-אטבריאן למצווה אחת שעליה מתעכבת היהדות בעולם החומר הכה בזוי בעיניה – פדיון שבויים, שלפי הרמב"ם, מי שמעלים ממנה עין עובר על איסור דאורייתא, "לא תעמוד על דם רעיך". על פי השולחן ערוך, "כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים", לא פחות.

ייתכן שבמטריקס שבו גד"א כלואה, חייהם של החטופים והלבבות הקרועים מאימה ומדאגה של משפחותיהם הם עניין שולי וחסר חשיבות, שלא לומר מטרד וסכנה. אחרת אין דרך להסביר את ההשתלחות שלה במשפחות החטופים, אותן כינתה "זיקיות" שמנהלות מלחמת חורמה "נגד המסורת היהודית של רוב עם ישראל".

אני חלילה לא מפקפקת בידע העצום של דיסטל-אטבריאן בדינמיט היהודי המטפיזי או במסורת היהודית המתוקה מבית מדרשו של אבישי בן חיים. אך אני בכל זאת ממליצה לה להאזין לדבריהן של פרופ' חביבה פדיה והרבניות עדינה בר שלום ולאה שקדיאל בוובינר של הקולקטיב המזרחי-אזרחי שהתקיים אמש (יום שני), על המרכזיות של ערך פדיון השבויים במסורת היהודית, תוך התמקדות בזו המזרחית, ועל מקומו של ציווי זה בתפיסת תורת ישראל כתורת חיים.

בימים שבהם ממשיכים להחזיר בתכריכים את החטופים, שהממשלה שכיהנה בה עד לא מכבר הפקירה וממשיכה להפקיר למותם, המטריקס שבו כלואה דיסטל-אטבריאן אולי משמש כמפלט נוח מפני המציאות שהיא עצמה בין מחולליה. אבל להתיימר להרביץ בנו יהדות ממעמקיו? בשביל זה באמת צריך לקחת את הגלולה הלא נכונה.