חשבון נפש לקראת נובי גוד

חברות וחברים ושאר אנשים טובים בישראל, (וגם אלו מאיתנו שהגוף שלהן במקום אחר, ורק הנפש לעיתים מתייסרת) – הלך עליכם.

נפתח בכך שאין בנובי גוד שום מסורת של חשבון נפש. אימצתי את זה לפני שלוש שנים – לרשום לעצמי שלושה פתקים בערב ה-31 לדצמבר: מה אני מאחלת לעצמי לשמור לשנה הבאה, מה להשאיר בשנה שמגיעה לסופה, מה למצוא בשנה החדשה. אני מניחה שמדובר בשילוב של טקס ניו אייג'י עם מתודה של ייעוץ ארגוני.

וכעת לזכרון נובי גוד אותנטי: המנדרינות במזנון שבסלון. לפני שהיגרנו לישראל, כלומר כשהייתי בת 8 או פחות מכך, כבר ידעתי שאין דד מורוז (סבא כפור, או סנטה קלאוס, או פפה נואל, או ויינאכטסמאן, איך שתרצו). אלא שאז, מי מבני המשפחה שלי אמר – מה זאת אומרת אין? איך אחרת היו יכולות המנדרינות להגיע למזנון? ועוד באמצע החורף? תכלס, שאלה מצוינת, שלגמרי הצליחה לבלבל אותי. המשבר הכלכלי היה אך חלק מהמשבר הטוטאלי מסביב: ברית המועצות המתפוררת לנגד עינינו. המנדרינות הללו במזנון באמצע החורף, באמת גרמו לי להטיל ספק בראיית העולם הרציונאלית המודרניסטית בה התחלתי להיאחז. יתכן שזרע הספקנות שנזרע באותו רגע, הוא שאחראי לחיבתי הנוכחית לתיאוריות פוסט-מודרניות.

נובי גוד בפתח תקווה. ילנה רוטנברג. שמן על בד.

אז איפה היינו? כן. הלך עליכם.

המצב בארץ מזעזע. הלך על החברה הישראלית. אנשים נחמדים, חכמים ורגישים מוכנים בהרף עין לגבות פשעים נגד האנושות ולמצוא להם תרוצים. שינוי מבפנים לא יבוא, וכנראה שגם מבחוץ לא. עבורי, כמו עבור רבות ורבים מאיתנו, נקודת המשבר הייתה בצוק איתן. מן הסתם, ידענו גם לפני כן שאין תקווה. פשוט אחרי צוק איתן נוסף עומק חדש לרעיון הזה, "אין תקווה", ואיך בדיוק זה מרגיש.

כשאני מחליפה את הפרספקטיבה המקומית והאזורית בפרספקטיבה הבינלאומית, אני יכולה לספר לכן שגם מכאן, הכל נראה לא משהו. כלומר, נראה שהלך על כולנו.

לא מפתיע שבשנים האחרונות, רבות מאיתנו החליפו את המעורבות הפוליטית בהשקעה בחיים האישיים. מה שנקרא התברגנות. רק שבמקרה שלנו זה לא נובע רק מבחירה בחיים הנוחים אלא מאבדן משמעות בחיים – אלו מאיתנו עבורן האקטיביזם העניק את המשמעות – ומציאת נחמה מסוימת בספירה הפרטית.

מה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שכל דבר ממנו אנחנו נהנות בספירה הפרטית, המאפשרת מפלט מספירת הייאוש והאכזבות הפוליטיות, אינו אלא תוצר של מאבקים פוליטיים. המאבק האבוד ביותר נגד אחת המערכות המושרשות ביותר – הפטריארכיה – הוא גם המאבק המצליח של המאה ה-20.

הודות למאבק הפמיניסטי יש לחלקנו את הזכות לחיות בעצמאות כלכלית (יחסית) ולנהל את חיינו האישיים כראות עינינו. יש לחלקנו אוטונומיה (יחסית) על החיים ועל הגוף שלנו. יש לנו לפעמים את האפשרות לא להיות לבד בתוך המציאות, וליהנות מוסולידריות ותמיכה. יש לנו איים שעוטפים אותנו בהערכה ואהבה גם כשהעולם בחוץ נותר אלים ועוין, וגם זה הישג עצום. לרכוש השכלה, לעבוד בשכר, לא להימסר לנישואין בכפייה, ליהנות מאוטונומיה מינית ועוד. התובנה שהאישי הוא הפוליטי ממשיכה לרגש כל פעם מחדש, וממשיכה להניע מאבקים של מיליוני נשים ואנשים בכל העולם למען החירויות והזכויות הבסיסיות האלה.

כשאני קולטת איך החיים שלי נראים, אני מבינה עד כמה כל הדברים היפים שמתאפשרים לנו בחיים, הם סך כל המלחמות האבודות שאנשים – ובמיוחד נשים – נאבקו בשבילנו. לשנה הקרובה אני מאחלת לנו להיות האנשים האלה. למצוא את הכוחות לחזור לעשייה פוליטית עם אנרגיות מחודשות. הרי מלחמות אבודות ומאבקים נטולי תקווה לא חסר.

קשה לפספס שכבר חפרו לכם לא מעט על נובי גוד. הנה עוד פרט טריוויה חשוב ומקסים במיוחד בעיני: על איחולי שנה חדשה נהוג לענות באיחולי אושר חדש. נדמה לי שזה אקטואלי תמיד, ותוספת יפה לסל האיחולים בעברית.

> סיפור השנה 2015: התקוממות הצעירים בירושלים המזרחית

סלט אוליבייה. קלאסיקה של נובי גוד ודוגמה קולינארית לאושר. צילום באדיבות ילנה רוטנברג. נצפה לראשונה בקבוצת הפייסבוק "רוסיות ללא חוש הומור וחבריהן".