סיפור השנה 2015: התקוממות הצעירים בירושלים המזרחית
בגלל שהיא מפריכה את אשליית "ניהול הסכסוך"; בגלל שהאלימות וההרג מציבים בפנינו תמרור אזהרה שאין אדום ממנו; בגלל חורבן ההנהגה והלקחים לפלסטינים ולישראלים כאחד. מכל הסיבות האלה ועוד נבחרה ההתקוממות כסיפור המשמעותי של השנה בשיחה מקומית
שנה מלאת אירועים, מרים ומייאשים ברובם, מגיעה לסיומה: מרצח שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים ועד להסרת הכפפות הגרוטסקית כמעט באופיה של הימין הישראלי, מהקצנת המגמה של הדרת ערבים מהמרחב הציבורי ועד למחאה הציבורית הגדולה נגד מתווה הגז, 2015 משאירה מאחוריה מעט מאוד סיבות לאופטימיות. זאת היתה שנה שבה נשים המשיכו להירצח במספרים מבעיתים בכל הארץ, עזה המשיכה לדמם ולהתבוסס עמוק יותר בייאושה, יחסי החוץ של ישראל המשיכו להידרדר מדחי אל דחי, והכיבוש המשיך להעמיק את שורשיו.
אך הסיפור שבו בחרו כותבות וכותבי שיחה מקומית כסיפור המשמעותי של השנה הוא ההתקוממות הפלסטינית בירושלים המזרחית, אשר הובלה בידי בני ובנות נוער וזכתה בתקשורת הישראלית לכינוי "אינתיפאדת הסכינים" (ראו כאן את המועמדים האחרים לסיפור השנה). זהו סיפורן של ההפגנות הבלתי פוסקות בשכונות העיר, של המאבק על אל-אקצה, ושל אלו שבחרו בדרך של אלימות, דרך הסכין, הגרזן או הדריסה, מתוך ידיעה שזהו גם ככל הנראה יהיה סיום חייהם. זהו סיפורו של ייאוש במובן העמוק ביותר שלו.
> הסיפורים הגדולים של 2015: בחירות הבלוגרים
התפכחות מאשליית "ניהול הסכסוך": נערים מתעמתים עם המשטרה, עיסאוויה, מזרח ירושלים (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)
טעם הגזר, טעם המקל
במציאות שבה מעגל האלימות שגוזר עלינו הכיבוש הצמיח בקרב רבים מאזרחי המדינה סוג של השלמה המקבלת את החיים על החרב כמעט כגזירת גורל, כפי שהשתמע מניסוחו של ראש הממשלה, הסכינים האלימים, הרצחניים, בידיהם של הנערות והנערים הללו – לעתים ילדים של ממש – היוו נקודת קיצון שמחייבת אותנו לבחון כמה תובנות יסוד שנגזרות ממנה:
ראשית, ההתפכחות מאשליית "ניהול הסכסוך". תסריט האימה שבו ילדים לוקחים ביד סכינים ויוצאים לדקור ילדים אחרים הוא הכל מלבד "מציאות מנוהלת". זהו הביטוי האולטימטיבי לכאוס האלים שלמעמקיו מוליך אותנו המשך הכיבוש. וזאת בירושלים המזרחית המסופחת, המקום שבו השליטה הישראלית אמורה היתה להגיע לשיא האפקטיביות שלה: בניגוד ליתר שטחי הגדה המערבית, בירושלים המזרחית אין ריבון או כתובת אחראית אחרת אפילו למראית עין. ישראל חולשת על הכל: מהשליטה הביטחונית ההדוקה ועד לניהול המוניציפאלי האזרחי ותוכניות הלימוד, הכל בידי ישראל.
זהו המקום שבו טעם "הגזר" בדמות הזכויות הסוציאליות המגיעות עם מעמד התושבות היה אמור להקהות את טעם המקל הניחת על ראשי התושבים הפלסטינים תדיר. התקוממות הצעירים הוכיחה שזה פשוט לא עובד. אותם ילדים שלעולם לא מעניינים את הישראלים – לא כאשר שוטרים מוצבים בכניסה לבתי הספר שלהם כדי להתגרות בהם ומשבשים להם את הלימודים, לא כאשר אין להם כיתות לימוד, או כשכיתות הלימוד המעטות שכבר יש להם מופצצות במי בואש, לא כאשר הם מאבדים עיניים (או חיים) כתוצאה מירי של "אמצעי אל-הרג", או כשאין להם אף פעילות לשעות אחר הצהרים – דוקא הילדים השקופים האלה כתבו בדם קורבנותיהם ובדמם שלהם את הכתובת שרק איוולת גמורה תמשיך להתעלם ממנה: אין דרך "לנהל" את הסכסוך הזה.
> "הצעירים במזרח ירושלים איבדו אמון במבוגרים, בחיים ובשלום"
נקודת קיצון שמחייבת אותנו לבחון כמה תובנות יסוד. נהג מנקה את הדם באוטובוס שהותקף על ידי ילדים פלסטינים בפסגת זאב, ירושלים המזרחית (אורן זיו / אקטיבסטילס)
לא לנפץ את המראה
ההתקוממות הזו מלמדת אותנו שיעור חשוב גם על מידת יעילותם של הכלים המסורתיים המשמשים את ישראל בדיכוי האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים הכבושים, בראש ובראשונה הדיכוי האלים של ההנהגה המקומית. מאז סגירת האוריינט האוס ב-2001, ישראל ממשיכה לחסל בשיטתיות כל אפשרות לצמיחת הנהגה אפקטיבית בירושלים המזרחית, לא ברמה העירונית ואפילו לא ברמה המקומית של השכונות. כל ניסיון התארגנות, ולו בצורת מרכז תרבותי לילדים כמו זה בסילוואן, נתקל ביחס אלים מצד הרשויות שמבצעות שם מעצרים כדבר שבשגרה, כולל מעצרים רבים של קטינים. כך מעמידה המדינה עצמה את הילדים האלה בחזית המאבק, ועל רקע קריסה כמעט טוטלית של התשתיות ואחוזי העוני הבלתי נתפסים המשתקים למעשה את הדור המבוגר כמעט כליל, מדינת ישראל סוללת את דרכו של הדור הצעיר הזה אל תסריט האימים האלים שבו בחר.
אך לא פחות מכך, מופע האימים הזה שהשתולל ברחובות העיר לימד אותנו שיעור חשוב גם על עצמנו, החברה הישראלית, ועל האופן שבו אנחנו מתנהלים במקרי קיצון מעין אלה. הוא עימת אותנו עם האמת המרה שהחברה הישראלית הופכת בקלות בלתי נסבלת לחברה של תליינים תחת איום, וכי אנחנו מתפרקים באופן עקבי מכל הכלים לגיבוש נורמות אתיות בסיסיות שישמשו אותנו במציאות האלימה שבה אנחנו מתנהלים. הסכינים הקטלניים בידי צעירי ירושלים המזרחית הפכו גם למראה שלנו, ואוי להשתקפות הניבטת ממנה.
אין בבחירה בהתקוממות הקטלנית של צעירות וצעירי ירושלים המזרחית משום רמיזה לגבורה מסוג כלשהו שהיא מסמלת; ההיפך מכך. זהו סיפור השנה משום שהוא מגלם את הנתיב האלים והבלתי נמנע שמכתיבה מציאות של דיכוי המתעקשת להתעלם ממשמעויותיה והשלכותיה, על החברה הפלסטינית והישראלית כאחד. זהו סיפור השנה מכיוון שתמרור אזהרה אדום ממנו קשה להעלות על הדעת, והלוואי שלא נגיע אליו בשנה הבאה עלינו לטובה.
כתבה: אורלי נוי
בפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
