כך הומצא החינוך לדמוקרטיה בימי המהפכה הצרפתית

מנהיגי המהפכה חינכו דור ראשון של אזרחים דמוקרטים. מצעד גדודי בתי הספר בכיכר הרפובליקה בפריז, ב-14 ביולי 1883 (ליתוגרפיה: Romanet & Cie, באדיבות Musée Carnavalet)

השבוע ציינו את יום השנה לפרוץ המהפכה הצרפתית, ב-14 ביולי 1789. למרות שלמהפכה התלווה גם דימוי אלים, מנהיגיה דווקא שקדו רבות על תכנון היום שאחרי, ו"שאלת החינוך", כהגדרתם, הוצבה במרכז הדיונים.

במבט מתוך המשבר השלטוני שאנו חווים כיום, ראוי להדגיש שלושה חידושים של תקופת המהפכה: ראשית, לא היה חינוך לאזרחות קודם למהפכה הצרפתית, פשוט משום שלא היו אזרחים. המהפכה חינכה דור ראשון של אזרחים דמוקרטים, ובטווח הרחוק אף הצליחה. עובדה שכל מדינות העולם הלכו בעקבותיה.

שנית, ראשי המהפכה הגדירו את פסגת החינוך הדמוקרטי בהכרה ביחיד, שחירותו הפוליטית הפרטית כוללת הבטחה של זכויות זהות לכל אדם אחר. אין חינוך לדמוקרטיה שאינו הומניסטי, פלורליסטי ושוויוני.

ושלישית, הם היו מספיק נחושים כדי לקבוע שמי שלא מחזיק בידע ובעמדות האלה, לא יוכל לעבוד בתפקיד ציבורי. אגב, הם גם הפרידו את החינוך מהדת, אבל בזה היו מי שהקדימו אותם.

עקרונות החינוך הממלכתי

מנהיגי המהפכה הצרפתית הבינו היטב כי "דמוקרטיה לא תוכל לשגשג ללא אזרחים משכילים כראוי". כך למשל, בהצהרה בדבר זכויות האדם והאזרח משנת 1793, נקבע בסעיף 22: "החינוך נחוץ לכולם. החברה צריכה להעדיף בכל כוחה את קידום התבונה של הציבור, ולהציב את החינוך בפתחו של כל אזרח".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

למעשה, אימצו המהפכנים את תפיסת החינוך האוניברסלי, שגובשה בנסיכויות הפרוטסטנטיות באירופה, הרבה לפני המהפכה. שלושת העקרונות של חינוך זה נקבעו כבר בשנת 1524 על ידי מרטין לותר בגרמניה: העברת האחריות לחינוך ממוסדות הדת (הכנסייה) לשלטון האזרחי (מועצות הערים); פתיחת מוסדות החינוך לכל הילדות והילדים, כולן וכולם יחד ללא אפליה מעמדית (אבל כן בהפרדה מגדרית); ותוכנית לימודים מחייבת, הכוללת אוריינות קריאה וכתיבה והשכלה רחבה, ללא תלות במקצוע העיסוק העתידי.

לזה הוסיפה המהפכה הצרפתית, כאמור, את החידוש הגדול: חינוך לאזרחות ולדמוקרטיה. הם כינו זאת אז: "The Science of Liberty" (מדע החירות). פרופ' אדריאן אוקונור הגדיר מתוך מסמכי המהפכה שלושה תחומים בחינוך האזרחי, כפי שהובן אז.

כישורים אזרחיים: אוריינות קרוא וכתוב

ראשית, מנהיגי המהפכה הבינו כי כל האזרחיות והאזרחים נדרשים לכישורים שיאפשרו להם להשתתף בדיון הפוליטי. בראש ובראשונה הכוונה לאוריינות קרוא וכתוב, להיכרות עם מוסדות השלטון והתרבות המוסדית, ולהשכלה כללית.

למשל, במנשר משנת 1791 נכתב: "עבור כל יחיד החי תחת ממשלה ייצוגית, אמנות הקריאה והכתיבה צריכה להיחשב כמקור היסודי לקיומו המוסרי, ולכן היא הכרחית". ידיעת קרוא וכתוב והשכלה רחבה בסיסית לא שירתו רק את יכולת השיח הפוליטי, אלא הובנו גם ככלי המחזק את תחושת המסוגלות והעצמאות של האזרחים.

שיעור יודעי קרוא וכתוב מהאוכלוסייה (מאתר: our world in data)

צריך לזכור כי באותן שנים, רק כ-30% מאזרחיות ואזרחי צרפת ידעו קרוא וכתוב. בתרשים המצורף מוצג שיעור האוריינות בצרפת, ולשם השוואה גם בבריטניה. הנתונים דומים גם עבור מדינות אירופה האחרות.

ניכר בתרשים שהגידול באוריינות חל בשתי קפיצות: עם מהפכת בתי הספר במחצית המאה ה-16, ולאחר קבלת חוק חינוך חובה בתחילת המאה ה-19. השלטון בשנות המהפכה היה מספיק נבון כדי להציע חינוך אוניברסלי, אולם לא היה מספיק חזק ויציב כדי לחייבו. חוק חינוך חובה התקבל בצרפת רק בשנת 1833.

הרגלי פעולה אזרחיים

התחום השני שטופל בחינוך האזרחי היה אימוץ הרגלי פעולה והתנהגויות, אשר יהפכו את הפוליטיקה החדשה (הדמוקרטית) לבת קיימא. במילים אחרות, היה הכרח ללמד את האזרחיות והאזרחים כיצד "משתתפים" במגרש הפוליטי הציבורי.

ערב המהפכה חולקה החברה הצרפתית לשלושה מעמדות: אצולה, כמורה ופשוטי העם (בורגנים ואיכרים-צמיתים). 98% מאזרחי צרפת היו חברים במעמד השלישי, ועבור רובם ככולם, המגרש הפוליטי התקיים הרחק מעבר להרי החושך. לא עמדו לרשותם מידע או כלים להתייחס לדרך שבה מתקבלות החלטות בחצרות המלכים, והם לא תפסו את עצמם כמי שזכאים להיות מעורבים בתהליכים פוליטיים.

בתחום זה נדרש לספק מידע על מהלכי השלטון ועל קבלת ההחלטות, וכן לטפח תחושת שייכות וזהות אזרחית. רעיון זה הגיע בשיאו לדרישה שבתי הספר יתנהלו כמיקרו-קוסמוס של החברה הבוגרת. כך, יקבלו הילדות והילדים "חניכה לחיים ולחירות", מתוך התנסות בחיים משותפים ובממשל מקומי משותף. זה בדיוק אותו רעיון שעומד כיום בבסיס בתי הספר הדמוקרטיים.

כלי חינוכי נוסף היו הטקסים, כגון "פסטיבל הנוער" (fête de la jeunesse) שהונהג בשנות המהפכה. באירוע זה, שנחגג בהשתתפות הקהילה ברחבה שלפני בית הספר, ציינו את "ההנאות בלהיות ילד ברפובליקה חופשית". בין היתר, חולקו פרסים לתלמידים מצטיינים בכל אחד מתחומי הלימוד, על מנת להדגיש שכל למידה היא חיונית לטיפוח אזרחים "אידיאליים", שישרתו את הרפובליקה בבגרותם.

"סנטימנט דמוקרטי"

התחום השלישי בחינוך האזרחי התייחס להיבט המורכב של חינוך לחשיבה עצמאית וביקורתית, ובתוך כך – קבלת החשיבה העצמאית של הזולת. פרופ' אוקונור מכנה זאת "נטייה דמוקרטית" או "סנטימנט דמוקרטי".

הכוונה לכך שכל ילד וילדה, לאחר שרכשו השכלה בסיסית וקיבלו הזדמנות לגבש עמדה עצמאית, יכירו בכך שהזכות הזאת מוקנית לכולם, ושאנשים שונים מפרשים את המציאות בצורות שונות. הם נדרשו להתרגל לכך שהעולם החברתי הוא מורכב ומגוון, ומתקיימות בו פרשנויות שונות, מקבילות, עבור אותם מצבים. הם נדרשו ללמוד כיצד מקבלים החלטות משותפות במצבים של חוסר הסכמה, וכיצד פועלים במצבים של אי ודאות באשר למה "נכון".

רעיון זה קיבל ביטוי באחד מסעיפי הצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789: "חירות פוליטית היא היכולת לעשות כל אשר אינו מזיק לזולת. למימושן של הזכויות הטבעיות של כל אדם אין שום סייגים מלבד אלה הנחוצים כדי להבטיח לכל אדם אחר שימוש חופשי באותן זכויות" (ההדגשה שלי; ג"ג).

צו בתי הספר היסודיים

מאפייני החינוך לאזרחות ולדמוקרטיה שהוזכרו, קיבלו ביטוי ב"צו בתי הספר היסודיים", שנחקק בנובמבר 1794 בפרלמנט המהפכה (Convention Nationale). על פי הצו: "מטרת בתי הספר היסודיים לספק לילדים, משני המינים, את ההוראה הנדרשת לאנשים חופשיים". פשוט וקולע.

בהתאם, בתוכנית הלימודים המחייבת מוזכרים, ראשית, קריאה וכתיבה ויסודות השפה הצרפתית. בתחום ההשכלה הרחבה מוזכרים "כללי חישוב ומדידות", "יסודות הגיאוגרפיה וההיסטוריה של העמים החופשיים", וכן: "הוראה לגבי תופעות הטבע העיקריות ומשאבי הטבע הנפוצים".

בתחום האזרחות עליהם ללמוד את נוסח הצהרת זכויות האדם והאזרח, ואת החוקה של הרפובליקה הצרפתית. כמו כן, בתי הספר נדרשו לספק "הוראה יסודית במוסר הרפובליקאי". עוד נקבע כי קטעי הקריאה (בהוראת השפה) יבחרו כך "שיהפכו את התלמידים למודעים לזכויותיהם ולחובותיהם".

השלטון המקומי נדרש לייסד בית ספר בכל יישוב שיש בו יותר מאלף תושבים. בכל בית ספר נפתחה כיתת בנים וכיתת בנות, בנפרד. כיוון שהחינוך לא היה חובה, נאסר על מי שלא למדו "כל תפקיד ציבורי", עד אשר יעמדו בבחינה שתוכיח כי יש לרשותם "את הידע הדרוש לאזרחים צרפתים".

צוואר הבקבוק – תקציב ועמדות ההורים

בתקופת המהפכה בצרפת חלה נסיגה במספר בתי הספר ובשיעור הילדות והילדים הלומדים. הסיבה המרכזית היתה המשבר התקציבי. מיסי הכמורה, שמימנו את בתי הספר קודם למהפכה, בוטלו, ולרשויות המקומיות לא היה מקור תקציבי חלופי עבור שכר למורים ותחזוקת חדרי הכיתות.

במחוזות העשירים יותר מומנו בתי הספר על ידי שכר לימוד (תשלומי הורים), עובדה שיצרה פערים בהתפתחות בין המחוזות. פערים אלה נשמרו גם עשרות שנים קדימה. כמאה שנים לאחר המהפכה, מחוזות הצפון והמזרח הגיעו ליותר מ-90% אוריינות באוכלוסייתם, בעוד במרכז המדינה ובדרומה, שיעור יודעי קרוא וכתוב נותר כ-30%.

נתונים אלה מדגישים את חשיבותה של הממלכתיות בחינוך. ללא אחריות כוללת של המדינה על כל הילדות והילדים נוצרים פערים בהשכלה, וכפי שהצרפתים קבעו בעצמם: הדמוקרטיה בסכנה.

הסיבה השניה לנסיגה היתה עמדות ההורים. אבות ואימהות שבגרו בתוך חברה מעמדית ושהיו בעצמם צמיתים משוללי זכויות, לא יכלו להבין בשביל מה צריך את בתי הספר. הדברים מודגמים במכתב תלונה, שעליו חתמו כמה הורים באחת העיירות במרכז צרפת, בשנת 1795:

"בתי הספר היסודיים הם מוסדות יקרים מאוד עבור הרפובליקה; הם חסרי תועלת בארצנו, כי אין לנו אפשרות להסתדר בלי הילדים שלנו. אנחנו לא צריכים עורכי דין מאחורי המחרשה; ואין זה מועיל לנו לדעת לקרוא ולכתוב כדי לעבוד. אבל כולנו זקוקים להדרכה ולמורל, ואותם נמצא עבור ילדינו במנהגי הדת של אבותינו".

שורה תחתונה: מדינה שוחרת דמוקרטיה חייבת לטפח באחריותה המלאה מערכת חינוך ממלכתית, שוות הזדמנויות לכולן ולכולם. חינוך לאזרחות ולדמוקרטיה צריך להבטיח ידע, עמדות, הרגלי פעולה ו"סנטימנט דמוקרטי". הוא צריך גם להבהיר לציבור מדוע זה חשוב, ומה היתרון בחיי חירות לכולם ולכולן. ואפשר אפילו להטיל סנקציות סבירות כדי לעצור את השפעתם של אלה שלא מכירים בכך שכל זכות המוקנית להם, ניתנת בהכרח גם לאחרים.