newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זהות ערבית, משוחררת ומכילה: פסטיבל הוּויֵה ביפו

בפסטיבל השנה יעלו מופעים של אמנים ואמניות פלסטינים צעירים, העוסקים בזהות פוליטית ואישית. המנהלת האמנותית של הפסטיבל, כפאח עבד אל חלים, מאמינה ש"בצל הסכסוך הלאומי ומתוכו תצמח תרבות ערבית אחרת, ולא רק של הפלסטינים"

מאת:
הרקדנית נור ג’ראבלי (צילום: לוסי סרקדיווא)

הזדמנות למפגש משותף. הרקדנית נור גראבלי, שמשתתפת בפסטיבל (צילום: לוסי סרקדיווא)

פסטיבל הוּויֵה (בעברית: זהות), שנפתח אתמול (רביעי), הוא שיתוף פעולה בין תיאטרון אלסראיא ותיאטרון יפו. פרי השותפות הזאת ליקט מעדנים מהתרבות הערבית העכשווית, ומציע לנו, ערבים ויהודים, בשתי השפות, אתנחתה תרבותית מסוג אחר; כזו שמאפשרת התבוננות פנימה, בשכבת הזהויות שלנו – כערבים, פלסטינים, ישראלים, מזרחים, אשכנזים, אתיופים, גברים, נשים, צעירים ובוגרים, בני ובנות המקום – מה מפריד ומה מחבר בינינו, ואולי גם מעניקה הזדמנות למפגש משותף, גם אם הוא קשה לפעמים.

בתוכנית הפסטיבל ניתן למצוא שלל מופעים מתחומי התיאטרון, הקולנוע, הספרות, המוזיקה והמחול, בדגש על יצירות של אמנים ואמניות מהדור החדש, בתחילת דרכם, העוסקים בזהות פוליטית ואישית. רפרוף על שמות המשתתפים – הרקדנים, המוזיקאים, אנשי הקולנוע, השחקנים ועוד – מצייר תמונה אופטימית למדי של עתיד התרבות והיצירה הערבית במרחב הקשה הזה. אין ספק שיוצגו בו פרויקטים תרבותיים רבים שיאתגרו את הקהל הפלסטיני והישראלי, בעיקר זה שעוד אוחז בסט של דעות קדומות על התרבות הערבית המסורתית.

כפאח עבד אל חלים, המנהלת האמנותית של הפסטיבל (וחברת הוועד המנהל של אחת משתי העמותות שמפעילות את "שיחה מקומית"), אומרת ש"הפסטיבל מנסה להוציא את המילה 'הוויה' מהמחסום הצבאי (מהביטוי "ג'יב אלהוויה", שמשמש כשדורשים מסמכי זהות; ס"ס), מהתודעה הקולקטיבית שהזהות הערבית היא סמל לעוינות ואויבות. אנחנו מבקשים לאתגר את הרבדים האלה, ולהציג את ההוויה הפלסטינית והערבית בהקשר התרבותי העשיר והעכשווי – לא הפולוקלורסטי והסטיגמטי".

"הוּויֵה", אומרת עבד אל חלים, "נועד לתת במה מכובדת ומכבדת לעתיד התרבות הערבית, ולחשוף בפני הקהל צדדים חדשים ומרעננים בתרבות שהתבצרה במגננה שנים רבות כדי לשרוד. לכן תמצאי בתוכנית שילוב בין מחול לדבקה פלסטינית מודרנית, את נטע אלקיים במופע הפתיחה, ובמופע הסיום את 'סירת אלחוב', שחוגג את היצירה של המלחין המצרי הדגול בליג' חמדי ומבוצע על ידי זמרים ונגנים צעירים מוכשרים. הדגש בתוכנית הוא על הדור החדש של היוצרים והיוצרות הפלסטינים.

"הבית הטבעי של התרבות הערבית הוא המזרח התיכון. בצל הסכסוך הלאומי ומתוכו תצמח תרבות ערבית אחרת, ולא רק של הפלסטינים. לא סתם בחרנו לפתוח את הפסטיבל עם אלקיים, יהודייה-ערבייה ששרה בערבית. אלקיים היא אמנית מזרחית מרוקאית, שמתעקשת להתחבר, לשיר ולנגן מתוך המקום שממנו נתלשה וננטעה במקום אחר וזר. האמירה כאן היא שהתרבות הערבית – השפה, המוזיקה והיצירה – חיה ובועטת, שהיא יכולה להכיל את כל הפסיפס האנושי כאן, ושעלינו מוטלת האחריות לאתגר אותה תמיד".

נטע אלקיים (צילום: עמית חי כהן)

"מתעקשת להתחבר, לשיר ולנגן מתוך המקום שממנו נתלשה וננטעה במקום אחר וזר". נטע אלקיים (צילום: עמית חי כהן)

במשך ימי הפסטיבל ועד סוף מאי תוצג במוזיאון יפו התערוכה "התנגדות פמיניסטית פלסטינית: 1910-1970", שאצרה ומנהלת המשוררת היפואית איאת אבו שמיס. לדברי אבו שמיס, "התערוכה מפנה את המבט אל הפעילות המהפכנית של נשים פלסטיניות, כחלק מהמאבק הפלסטיני. הנשים שמוצגות בה הן ילידות ערים פלסטיניות שונות, וכל אחת מהן פעלה בדרכה – בין אם בהקמת ארגונים פמיניסטיים, בתי ספר, מרכזי בריאות נשים או עמותות צדקה. הנשים פעלו במרחב הפוליטי ועסקו בפעולות כמו ארגון מחאות, אסיפות, הפגנות או כנסים בארץ ובחו"ל".

באופן אישי, אני רואה בתערוכה ניסיון נועז לשכתב את ההיסטוריה הפלסטינית מנקודת מבט פמיניסטית, שאולי יכול להציע חומר למחשבה לכל הפמיניסטיות הישראליות שעסוקות בהנצחת התנועה הציונית כחממה פמיניסטית ומעוז לשוויון מגדרי בתקומתה של מדינת היהודים, כאשר בפועל היא הותירה אחריה חורבות של פמיניזם פלסטיני, שעדיין לא התאושש מהנכבה.

בשבת, היום האחרון של הפסטיבל, תעלה ההצגה "חיים מעץ", שמוגדרת "תיאטרון בתהליך" ומבוססת על טקסטים של הסופרת ואשת החינוך היפואית, שייח'ה חליווה, שעובדו על ידי מאיה אומייה קיש וסיואר עווד. אחרי ההצגה תתקיים שיחה עם חליווה, והעורכות, המתרגמות והסופרות רחל פרץ ואילנה המרמן, על כתיבה ותרגום משותף.

חלוויה אומרת: "מי שחיבק והפיק את המופע 'חיים מעץ', המבוסס על הטקסטים והסיפורים שכתבתי, היה תיאטרון אלסראיא ביאפא. האמנית מאיה קיש שילבה את סיפורי החיים שלי במופע, ואחרי כמה גלגולים הוא קם לתחייה. מבחינתי, אלסראיא הוא הבית התרבותי שלי, אבל חשוב לי לומר שהכתיבה היא לא הזהות היחידה שלי. זו זהות אחת מבין רבות.

"בשיחה שלי עם המרמן ופרץ, נשים גדולות מהחיים ושותפות לדרך שנים רבות, נצלול למלאכת התרגום והעריכה במרחב משותף ערבי-יהודי, נדבר על הכלים שאנחנו מקבלות משתי השפות, ואיך אפשר לאתגר את השיח הפוליטי והתרבותי באמצעות המילים שלנו".

"לא מתכחשים למציאות"

מחר (שישי) יוקרנו בפסטיבל ארבעה סרטים קצרים של במאים פלסטינים בראשית דרכם. צפיתי בכולם, ואני ממליצה בחום להגיע למרתון המטלטל הזה, של סרטים מרגשים ונועזים, שכל אחד מהם זורק את הצופה לפינה פחות מוארת במציאות חייהם של צעירים פלסטינים בישראל.

אחד מהסרטים שיוקרנו הוא הסרט "מלוח'יה" (ملوخية ناعمة), שהקרנתו בוטלה בטייבה ובמקומות רבים לא העזו אפילו לדון בו, כי הוא עוסק בנושא שעדיין נחשב טאבו בחברה הערבית: הומוסקסואליות פלסטינית. זהו סרטו הראשון של הבמאי והכותב רמי פחל, יליד יפו. הוא מתמקד בדמותו של תאמר, צעיר ערבי שעובד כמוכר בחנות בגדים. תאמר יוצא לבליינד-דייט עם בחור ששלח לו תמונות מזויפות. כשהוא מנסה לברוח, הבחור מאיים שיחשוף את זהותו המינית. בניסיון להציל את המצב, הוא מחליט לספר למשפחתו בעצמו.

פחל אומר כי "החוויה לכתוב ולביים סרט היתה מרהיבה עבורי, ומלאה שאלות והחלטות קשות. אבל אני גאה במסר של הסרט. הקרנתי את הסרט בעולם ובארץ בחוגים קטנים עם הזמנה מראש, וזאת הפעם הראשונה שאני מקרין בחברה הערבית בפומבי.

"בקיץ שעבר הייתי אמור להשתתף בהקרנה בטייבה במסגרת פסטיבל סרטים, ומישהו נרתע מהנושא ומתיאור הסרט והתסיס את כל העיר. תקפו אותי ואת העמותה המארחת (תשרין), אבל מצד שני, גיליתי שיש גם תומכים סמויים בחברה שלי, שדחפו אותי קדימה. מאז התקרית העזו להזמין אותי לחיפה ולנצרת, וקיבלתי במות חדשות. אני מאוד נרגש כי אני מקרין אותו בעיר שלי, יפו, בפסטיבל הזה במיוחד. חיכיתי לזה".

הבמאי והכותב רמי פחל, בזמן צילומי הסרט מלוח'יה (צילום: אנט דמירג'יאן)

"גיליתי שיש גם תומכים סמויים בחברה שלי, שדחפו אותי קדימה". הבמאי והכותב רמי פחל, בזמן צילומי הסרט "מלוח'יה" (צילום: אנט דמירג'יאן)

סרט נוסף שיוקרן הוא "הימים האחרונים של הקיץ" של הבמאי נאייף חמוד, שבו "בחור ערבי טוב" מתעקש לתקן מאוורר ביתי בקיץ לוהט בחיפה, ומוצא את עצמו בזירת רצח בפתח ביתו.

בסרט נוסף, "אפרודיטה", מכניסה אותנו הקולנוענית המבטיחה אסיל ג'ורון, ילידת ג'לג'וליה שבמשולש הדרומי ובוגרת הפקולטה לאמנויות במכללת בית ברל – המחלקה לקולנוע, לעולמה האינטימי הסבוך של סטודנטית שצמאה לאהבה וחום, ומתקרבת אט אט לידידה הגיי, שמחפש אהבה מסוג אחר. זהו סרטה השני של ג'ורון.

ולבסוף, יוקרן גם הסרט "סלמא" של הבמאית סוהילה ג'טאס, שעוסק בצעירה ערבייה שמנסה לשרוד את הפטריארכיה, ולהצליח ולצמוח בצל מציאות מדכאת ואלימה, ומבוסס על סיפור אמיתי.

בסוף למרתון ההקרנות תתקיים הרצאה של העיתונאית ומבקרת הקולנוע, סמאח בסול, על הקולנוע הפלסטיני החדש. לגבי הרצאתה של בסול נכתב באתר הפסטיבל, כי "הסרטים של הדור הצעיר משקפים אינדיבידואליזם וביטוי עצמי והשתחררות מהכבלים החברתיים. הבמאים הצעירים מעניקים, במובן מסוים, לגיטימציה לריבוי הזהויות ולחיפוש הזהות האישית, אם כי הזהות הפוליטית הקולקטיבית משאירה את חותמה בדרך זו או אחרת על היצירות שלהם".

הסרטים, נכתב באתר, מציגים "טלטלה של צעירים אמיצים, שלוקחים סיכון. הם מבקשים מצד אחד לשקף את המציאות, ומצד שני ליצור מציאות אחרת בחברה שלהם".

כשהפסטיבל ייסגר, לא רחוק משם תתקיים, כמדי שבוע, הפגנת המחאה נגד ההפיכה המשטרית. שאלתי את עבד אל חלים אם לא מפריעים לה העולמות המקבילים האלה. "אנחנו חיים בתוך המצב הפוליטי הזה ולא מתכחשים למציאות", השיבה. "להיפך, דווקא עכשיו יש לנו הזדמנות נדירה לאתגר את עצמנו, כדי לצאת מהפלונטר שבו אנחנו נמצאים. זה בדיוק הזמן לחשוב מחוץ לקופסה, בצורה רדיקלית".

המנהלת האמנותית של פסטיבל הוּוִיָה, כיפאח עבד אל חלים

"הזדמנות נדירה לאתגר את עצמנו". המנהלת האמנותית של פסטיבל הוּוִיָה, כפאח עבד אל חלים

בדיוק בגלל זה, אומרת עבד אל חלים, יתקיים לצד המופעים האמנותיים בפסטיבל גם פאנל פוליטי, שאותו מנחה כותבת שורות אלה, ובו ישתתפו עורכת ב"שיחה מקומית", יו"ר "בצלם" וממייסדות הקולקטיב המזרחי-אזרחי, אורלי נוי; המרצה והחוקרת וחברה ביוזמת "ארץ לכולם", רולא הרדל; המרצה, היזם החברתי והפעיל המרכזי במאבק הקהילה האתיופית נגד גזענות ולמען קידום השוויון בישראל, אבי ילאו; והמרצה, המתרגם ועורך המשנה בסדרת מכתוב مكتوب – ספרות ערבית בעברית, יוני מנדל. הפאנל יתקיים תחת הכותרת: "לדמיין עתיד אחר", וינסה לדחוף אותנו מחוץ לגבולות הקונבנציונליים של פתרון הסכסוך.

למרות הדוברים המאתגרים והנהדרים האלה, יהיה לנו קשה להתחרות בתאמר נפאר ובנועם שוסטר אליאסי, שיעלו באופן חד פעמי על אותה במה: ספוקן וורד של נפאר, וסטנדאפ מקורי של שוסטר, שנכתב במיוחד לפסטיבל.

"לרוב אני שר שירי מחאה על מצב המיעוט בארץ, על הניתוק בין הפלסטינים שחיים בישראל לערביי העולם, ועל דיקטטורה – כל דיקטטורה שהיא, בין אם בעולם הערבי, האימפריאליזם האמריקאי, הציונות הישראלית או השוביניזם שקיים בחברה שלנו. כל צעד נגד סתימת פיות – אתמוך בו. אז איך לא אבוא לכאן עם השילוב המנצח של ראפ וסטנדאפ?", אומר נפאר.

הפסטיבל מתקיים עד שבת, 6 במאי, בטיילת מפרץ שלמה 10 ביפו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf