"ואז בוועדת המצפון שאלו: ואם היית רואה גבר אונס אישה?"

"חוויית הכליאה חידדה בי עוד יותר את התחושה עד כמה חשוב המאבק לחירות". סרבנית המצפון עינת גרליץ (אורן זיו)

סרבנית המצפון עינת גרליץ קיבלה ביום חמישי את הפטור מהשירות הצבאי, בתום 87 ימי המאסר שנגזרו עליה.

גרליץ התייצבה לראשונה וסירבה להתגייס ב-4 בספטמבר, ביחד עם שלושה סרבנים נוספים: שחר שורץ, אביתר רובין ונוה שבתאי לוין. הם עדיין מרצים עונשי מאסר בכלא עשר, שם היתה כלואה גם גרליץ, בפלוגת הנשים ("בהתחלה נתנו לנו לשבת ביחד בביקורי עורכי הדין, אחר כך הייתי רואה אותם רק במסדרון").

השלושה מרצים כבר תקופות מאסר ארוכות שלא זכורות מהשנים האחרונות: רובין נשפט ל-30 יום נוספים ב-4 בינואר בסבב כליאה חמישי שיסתכמו ב-106 ימים בסיום הכליאה הנוכחית; שבתאי לוין, שהחמיץ בשבוע שעבר את מבחן הבגרות באנגלית מפני שרשויות הכלא לא איפשרו לו ברגע האחרון לצאת לבחינה, נשפט ל-20 יום נוספים ב-29 בדצמבר, ומתכוון לסרב שוב בשבוע הבא; שורץ נשפט ל-20 ימים נוספים ב-25 בדצמבר, בסבב כליאה חמישי, ומתכוון להתייצב ולסרב שוב היום (רביעי). סרבן מצפון נוסף, ד', התייצב בפני ועדת מצפון וממתין לתשובה. בארגון "מסרבות", המלווה את הסרבנים, מביעים דאגה נוכח תקופות המאסר המתחדשות שהצבא ממשיך לגזור עליהם.

את התהליך לקבלת הפטור החלה גרליץ עוד במהלך שנת השירות שעשתה, אז עמדה בפני ועדת מצפון שדחתה את בקשתה.

"אחרי תקופת הכליאה השנייה ביקשתי לראות שוב ועדת מצפון, כדי לערער על ההחלטה של הוועדה הקודמת, זה לקח הרבה זמן עד שאישרו לי ובסוף ראיתי את ועדת המצפון כשהשתחררתי מהכליאה הרביעית, לפני שבועיים. גם את הוועדה הזו לא עברתי. אמנם קיבלתי בסופו של דבר פטור, אבל הוא ניתן על ידי מפקד מיטב (היחידה הצבאית המופקדת על ביצוע הליכי המיון והשיבוץ של כלל המיועדים לשירות; א"נ), בניגוד להחלטת הוועדה", היא מספרת.

בטרם דחו את בקשתה לפטור, שתי ועדות המצפון אשר גרליץ התייצבה בפניהן סיפקו לה חוויה טראומטית, שלא תישכח במהרה.

"כבר בוועדה הראשונה החוויה היתה מלחיצה מאוד. הם אמרו לי שאם הייתי חיה בתקופת מלחמת העולם השנייה אז הנאצים היו מנצחים כי לא הייתי מתגייסת. בגלל שסירבתי להתגייס גם למשטרה, הם הפילו עלי את כל האלימות בחברה הערבית.

"בוועדה השנייה זה היה עוד יותר קשוח. נורא מהר הם התחילו לשאול אותי שאלות על אונס. לא הבנתי מאיפה זה בא לי. הם התחילו לשאול אם אני לא חושבת שלאישה יש זכות להגן על עצמה, זה היה נורא. הרי אין להם מושג מה עברתי בחיים שלי ואם הם מפעילים אצלי איזה טריגר רציני, וגם איך זה בכלל בודק את הפציפיזם שלי? זאת שאלה כל כך פטריארכלית ואלימה. הם לחצו עלי ממש עם שאלות על אונס, מה אני אעשה אם אראה מישהי שבאים לאנוס אותה, כביכול כדי לבדוק מה העמדה שלי ביחס לאלימות אבל האלימות כאן היא האונס, לא התגובה שלי".

ישבו שם גם נשים?

"ישבו שני קצינים, ד"ר למשפטים אזרחי וקצינה מאכ"א שלא הוציאה מילה במשך כל הפגישה. הכל שם העיד על הבורות העמוקה שלהם, שאלו אותי למשל מה אעשה אם אראה כלב שבא לאכול תרנגול, כי אני טבעונית. אז זה היה מצחיק, אבל השאלות על האונס היו פחות מצחיקות".

בניגוד למפגשים הטראומטיים עם הוועדות, הכליאה עצמה היתה חוויה מורכבת יותר לגרליץ.

"מצד אחד היה מאוד קשוח, בכלא הנשים המשמעת מאוד מוקפדת, הן (הסוהרות; א"נ) היו מתקטננות על כל דבר ומעלות למשפט על הדברים המופרכים ביותר, למשל בנות ששרו בזמן החופשי שלנו בתא, או בנות שדיברו בזמן הארוחה. כל הזמן צועקות, מביאות כלבים לעשות חיפושים. מצד שני, הופתעתי לטובה מהאחווה שיש בין הבנות, כי בסוף כולנו באותה סירה, וגם לא יושבות שם בנות שעשו פשעים אמיתיים".

התנכלו לך בגלל הסרבנות המצפונית?

"רוב הזמן לא. אחרי שהתפרסמו עלינו כתבות בתקשורת הרגשתי שקצת מתייחסים אלי אחרת, לא הסכימו לעלות אותי לתורנויות כדי שאתייבש לבד בתא וכאלה, אבל לא משהו קיצוני. בדרך כלל, כשדיברנו על למה כל אחת יושבת וסיפרתי על הסירוב שלי, היו מתפתחות שיחות מאוד מעניינות, גם על התפיסות הפוליטיות אבל גם על דת, על החיים האישיים שלנו ועוד המון דברים.

"היו שני מקרים שבהם בנות התחילו לצעוק עלי ברגע שהבינו את הסיבה שבגללה אני יושבת. היתה מג"בניקית ששירתה במחנה שועפאט והתחילה לצעוק עלי בטירוף בחדר האוכל, ברור לי שזה לא היה קשור אלי אלא לדברים שעברה במהלך השירות שלה, ועוד מישהי צעקה עלי אחרי כתבה ששודרה בטלוויזיה על אום אל-חיראן, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני בסכנה".

אני מניחה שמדובר בחברה שונה מאוד מהמעגלים הרגילים שלך, היה גם משהו מעשיר במפגשים האלה?

"בטח. היינו אוסף של בנות שאם היינו נפגשות בחוץ, בחיים לא היינו מדברות זו עם זו. זה היה ממש מעניין. הבנתי עד כמה המפגש האנושי עושה את כל ההבדל. למדתי לא להסתכל בשיפוטיות ולהכיר את הבן-אדם, וגם היו בנות שמאוד התחברתי אליהן וגיליתי שיש לנו ערכים ותחומי עניין משותפים.

"היתה שם בחורה שחזרה בתשובה והיתה גם די ימנית, אבל ההסתכלות שלנו על החיים האישיים, על קשרים וכדומה היתה מאוד דומה, זה היה מאוד מגניב להתחבר איתה. למדתי גם עד כמה מערכת הכליאה הצבאית מסתכלת בצורה שטוחה רק על העבירה, אבל בסוף יש לכל אחת סיפור חיים מורכב מאוד, צעירות שעברו אלימות בבית או שהיו צריכות לדאוג לאחים קטנים מגיל צעיר".

הכליאות שלכם התארכו מעבר לענישה המקובלת כלפי סרבנים. היה רגע שחששת?

"זה באמת נמשך הרבה זמן, אבל ניסיתי לא להתייאש. התמיכה של רשת 'מסרבות' והליווי המשפטי של נועה לוי מאוד עזרו לי. אני מניחה שזאת היתה חוויה אחרת לגמרי אם לא היתה לי את התמיכה הזו.

"החוויה הזו של הכליאה, במצב של חוסר ודאות, חידדה בי עוד יותר את התחושה עד כמה חשוב המאבק לחירות. לאף אחד לא מגיע להיות כלוא ככה, תחת שליטה מוחלטת של אחר. זה הדגיש בפני כמה קשה להבין את החוויה של להיות תחת שליטה עד שאת לא חווה את זה בעצמך, וכמה חשוב להתגייס למאבק שחרור העם הפלסטיני, וגם עד כמה המפגש האישי עם אנשים עושה את כל ההבדל".