newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התקשורת בישראל חוזרת לשגרה, אבל בתקשורת הפלסטינית עדיין מלחמה

עם הירידה במפלס האלימות נגד יהודים חזרה התקשורת הממוסדת לשגרה, וקשה למצוא זכר לאירועים שהוכרזו כבר כאינתיפאדה שלישית. הסיפור ההפוך בתקשורת הפלסטינית - הרוגים, פצועים עצורים ואווירת מלחמה - מבהיר את המציאות המקבילה בה מתקיימים שני העמים

מאת:

לפני כשבוע וחצי כתב כאן יובל בן עמי על סוף שבוע אחד, אשר במהלכו נפרדו הפלסטינים והמתנחלים בגדה המערבית למשך 48 שעות לשני אזורי זמן שונים והתנהלו אלה לצד אלה על פי שעונים אחרים.

המצב האנומלי הזה ממחיש היטב את טיבה של המציאות המקבילה בה מתקיימים ישראלים ופלסטינים, ולא רק בגדה המערבית. ואולם עיון בעמודים הראשיים של אתרי החדשות הישראלים והפלסטינים בימים האחרונים מעלה כי לא מדובר רק באזורי זמן שונים, אלא כמעט ביקומים נפרדים.

במשך כשבועיים ימים, במהלך מה שכונה כאן "גל האלימות" או "גל הטרור", ימי הסכינים וההוצאות להורג ברחובות, התקשורת הישראלית בעברית שיקפה היטב את החרדה בה היה נתון הציבור בישראל: כל עוד יהודים נדקרו, הכותרות זעקו מלחמה. אך ברגע שמפלס האלימות נגד הציבור היהודי ירד, התקשורת הישראלית מיהרה לשים את "האפיזודה" הזו מאחוריה ולהתפנות לדברים אחרים, למעט הבלחות העוסקות גם הן, איך לא, בנפגעים היהודים בלבד.

תודעת שגרה מול תודעת מלחמה

כשבוחנים היום את רצועת הנושאים הנמצאים בראש החדשות באתר "הארץ", למשל, אפשר למצוא שם את התרסקות המטוס בסיני, 20 שנה לרצח רבין, רוסיה בסוריה, מגש הכסף, חידון לילדים ו-ועידת ישראל לשלום. הפלסטינים ירדו רשמית מסדר היום, וזה עוד בעיתון לאנשים החושבים.

המצב באתרי חדשות אחרים לא שונה בהרבה: ב-Ynet עסוקים בסוריה-רוסיה, באם שכולה המוחה נגד החזרת גופות של מפגעים פלסטינים, במצבם הבריאותי של מורשעים בבתי משפט ובנישואים חד-מיניים. זאת לצד דיווח על "מחבל שניסה לדקור חייל וחוסל", על פי התבנית המוכרת לפיה "המצב" מול הפלסטינים מעניין אותנו רק כאשר האלימות מופנית כלפי יהודים.

בשורה התחתונה, התקשורת הישראלית משדרת עסקים כרגיל; אמנם יש פה ושם "אירועי אלימות" (המדווחים, כאמור, רק כאשר הם מופנים נגד יהודים), אבל זה במסגרת מלחמת-הנצח שהבטיח לנו נתניהו, ועל כן מטופל בתוך מסגרת העבודה השגרתית. התודעה שמשדרת התקשורת הישראלית כיום היא תודעה של שגרה.

כדי להבין את עומק הפער בין התודעה הזו לבין תודעת המלחמה בה מתנהלת עדיין התקשורת הפלסטינית, מספיק להעיף מבט בעמודים הראשיים של כמה מאתרי החדשות הפלסטיניים המרכזיים בימים האחרונים. נדמה לי שגם מי שלא מבין ולו מילה אחת בערבית יוכל לעמוד על המרחק המהותי במציאויות החיים השונות שבתוכן מתנהלות שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, העומד בסתירה מהממת כל כך לקרבה הגאוגרפית ביניהן.

כך, למשל, נראה העמוד הראשי של סוכנות הידיעות הפלסטינית החשובה "מען" לפני ארבעה ימים:

העמוד הראשי של סוכנות הידיעות מען, 28 באוקטובר 2015

העמוד הראשי של סוכנות הידיעות מען, 28 באוקטובר 2015

דיווחים על מעצרים נרחבים – כולל של צעירות, פלישות של הצבא ועריכת חיפושים, ירי, הרג, וסירוב לשחרר גופות. באותו היום עסקו אתרי החדשות בעברית בפגעי מזג האוויר, בהפסקות החשמל הנרחבות, בחשדות נגד בנימין בן אליעזר, ובסיפורי ספורט מרכזיים. לעובדה כי אך זמן קצר לפני כן התנהלה כאן מיני-מלחמה שהוכתרה כבר כאינתיפאדה השלישית קשה היה למצוא זכר.

תרגיל דומה אפשר לערוך גם היום: דפדפו באתרי החדשות המרכזיים בעברית ונסו לנסח לעצמכם את הסיפור המרכזי שהתקשורת מספרת היום. כעת הסתכלו על עמודי החדשות המרכזיים באתרים הפלסטיניים היום:

סוכנות הידיעות "מען" מדווחת בין היתר על מצבם הקשה של האסירים בכלא גבעון, על יהודים שעולים שוב למסגד אל-אקצא, על גל מעצרים בצור באהר, על מעל ל-70 הרוגים פלסטינים ו-7200 פצועים במהלך חודש אוקטובר, ועל כך שהכיבוש העביר גופותיהם של שני חללים מחברון לידי משפחותיהם.

העמוד הראשי של אתר סוכנות הידיעות מען, 1 בנובמבר 2015

העמוד הראשי של אתר סוכנות הידיעות מען, 1 בנובמבר 2015

אתר העיתון "אל-קודס" מדווח בין היתר בעמוד הראשי שלו על 18 חללים בירושלים במהלך החודש האחרון, על מעצר צעיר בידי השב"כ, על גינוי של משרד התקשורת הפלסטיני נוכח פגיעות ומעצרי עיתונאים, על זינוק במספר העצירים המנהליים ל-500 איש, ועל מצבן המחמיר של אסירות פלסטיניות בכלא השרון.

העמוד הראשי של אתר העיתון אל-קודס, 1 בנובמבר 2015

העמוד הראשי של אתר העיתון אל-קודס, 1 בנובמבר 2015

העיתון "אל חיאת אל-ג'דידה" מדווח גם הוא בעמוד הראשי על העלייה במספר העצירים המנהליים ועל מצבן של האסירות בכלא השרון, על מעצרם של ארבעה בנפת חברון, על מעצרם של ארבעה מבית אומר, על העברת גופותיהם של שני החללים מאזור חברון, וכן, גם על מזג האוויר.

העמוד הראשי של אתר העיתון אל-חיאת אל-ג'דידה, 1 בנובמבר 2015

העמוד הראשי של אתר העיתון אל-חיאת אל-ג'דידה, 1 בנובמבר 2015

והעיתון "אל איאם" מדווח בין היתר על הריגתו של צעיר בן 18 ופציעתו של אחר בעקבות ירי של חיילים במחסום ג'למה, על פציעתם של ארבעים איש בחברון במהלך עימות עם חיילים, ועל פציעות ומעצרים באזור בית לחם.

העמוד הראשי של אתר העיתון אל-איאם, 1 בנובמבר 2015

העמוד הראשי של אתר העיתון אל-איאם, 1 בנובמבר 2015

* * *

איש מאיתנו לא מעוניין, כמובן, בחזרת האימה לרחובות בישראל. איש מאיתנו לא מעוניין לחזור להלך רוח של מלחמה. אבל העובדה שהתקשורת הישראלית בוחרת לספר לנו רק צד אחד של המציאות במרחב שבו המלחמה הזו עדיין מתנהלת על בסיס יום-יומי, מאפשרת לנו להמשיך ולספר לעצמנו את הסיפור הנצחי שבו אנחנו הקורבנות היחידים של אלימות נטולת היגיון ונטולת הקשר; אלימות המגיחה מדי פעם כביכול ללא כל הסבר, גורפת את השיח הציבורי לעוד סבב מתלהם של "להיכנס בהם, להכניע אותם" וכו', ושבה ונעלמת מן התודעה עם הירידה במספר הנפגעים היהודים, וחוזר חלילה, עד לפעם הבאה.

לפלסטינים, לעומת זאת, אין את הפריבילגיה ליהנות מהפוגות מדומיינות כאלה: התודעה הפלסטינית, בניגוד לזו הישראלית, נמצאת במצב מתמיד של מלחמה. אולי משום שהפגיעות בצד הפלסטיני אף פעם לא לגמרי נפסקות.

על כן כדאי גם לדייק את מהותה של מלחמת הנצח שמבטיח לנו ראש הממשלה: מה שנתניהו מבטיח לצד הישראלי הוא רק אדווה של מלחמת-תמיד המתחוללת בעיקר בצד הפלסטיני; מפעם לפעם היא תשלח לשונות גם לצד הישראלי, ו"כוחותינו" יטפלו בהן בהתאם. אבל הכתובת האמיתית להבטחתו של נתניהו היא הרחוב הפלסטיני; שם הבטחת החרב של נתניהו מתממשת מדי יום ביומו, הרחק מעיני הציבור הישראלי שחזר כבר לשגרת יומו. עד לפעם הבאה שהגלים הסוערים בגדה ובירושלים המזרחית יתיזו עלינו שוב וירטיבו, כמובן.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> חברי מבית הספר לשלום יושב במעצר בגלל סטטוס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf