התנועה הטבעונית צריכה תכנון אסטרטגי ורגישות תרבותית

כותב אורח: מתן קמינר

לא הסכמתי עם כל הכתוב ברשימתו האחרונה של רפרם חדד, אך שמחתי מאד על הקריאה של רפרם לתנועה הטבעונית ליצור בריתות עם ציבורים אחרים, ובאופן כללי יותר – לעלות מדרגה ולחשוב על השגת יעדיה במונחים פוליטיים יותר. עניינה אותי גם ההשוואה שערך רפרם בין התנועה הטבעונית לבין תנועת הסירוב, שבה השתתפתי לפני כעשור. בשתי התנועות מתגלע מתח בין האמצעי לבין המטרה.

> האם טבעונים ויצרני גבינות יכולים להיאבק ביחד נגד המזון המתועש?

בתקופה שבה הייתי חבר ב״מכתב השמיניסטים״, ניסו כלי התקשורת ובני שיח בציבור לעתים קרובות להביא אותנו לדיון על הלגיטימיות של מעשה הסירוב עצמו. כמובן, לא יכולנו לחמוק לחלוטין מדיונים מהסוג הזה, אך ניסינו ככל הניתן להחזיר את השיחה לסיבה שבגינה אנו מסרבים: הכיבוש המתמשך של העם הפלסטיני.

עם הזמן התחלנו להכיר גם בכך שמעשה הסירוב גובה מחיר ממי שמגיעים מרקע עדתי ומעמדי מוחלש יותר מזה שממנו באנו רובנו. כפועל יוצא מכך, בשונה מאחדים מהסרבנים שבאו לפנינו, לא השלינו את עצמנו שתנועת הסירוב לבדה יכולה להביא לסיום הכיבוש. ראינו את עצמנו כחלק מתנועה – בהובלתם של הפלסטינים עצמם ובתמיכתם של ישראלים ואחרים – שתוכל להגיע ליעדה רק תוך שימוש במגוון כלים.

מתח דומה מתקיים גם בתוך התנועה הטבעונית. האם יעדה המרכזי של התנועה הוא להביא אנשים להפסיק לאכול מזון מן החי, או שמא הוא הפסקה או הפחתה של הסבל העצום הכרוך בתעשיית המזון מן החי? אין ספק שעל הנייר התשובה השנייה היא נכונה, אך אם כן יש מקום לבחון את האפקטיביות של הפעילות הפרקטית בה נוקטת התנועה. למשל, כשלעצמה העלייה במספר הטבעונים והצמחונים בארץ היא דבר מבורך, אך איזו תועלת יהיה בה אם תחליט הממשלה ״לפצות״ את תעשיית הבשר על הנזק שנגרם לה, באמצעות צעדים שיעודדו צריכה של עוד יותר בשר בידי אלו שלא עברו לטבעונות?

> תגובה: בדרך לשחרור בעלי החיים הטבעונות היא רק כלי אחד, אבל הכרחי

נקודה חשובה נוספת מעלה רפרם, והיא נקודת הרגישות התרבותית. נכון שהמעבר לטבעונות אינו כרוך בנזק כלכלי ממש עבור חברים באוכלוסיות מוחלשות, כמו ההחלטה לסרב לשרת בצבא; אך בהחלט ישנן סביבות תרבותיות שרואות את הבחירה הזאת בעין יפה יותר ופחות, וכדאי להיות רגישים לכך.

יתרה מכך, הערך החגיגי והטקסי שמייחסות תרבויות מסוימות לאכילת בשר עומד לעתים קרובות ביחס הפוך לכמות הבשר שלמעשה נאכלת באותן תרבויות. כך למשל, התרבות הערבית-פלסטינית נחשבת באורח סטריאוטיפי לכזו המכורה לתאוות הבשר – אך בעצם התזונה הפלאחית המסורתית עשירה בארוחות בריאות ומשביעות על טהרת הצומח. (למעשה, אנו חייבים למטבח הערבי את היותה של ישראל מדינה כה ידידותית לתזונה טבעונית. אינני יודע על אזור אחר בעולם שבו המזון המהיר הנפוץ ביותר הוא טבעוני!)

העלייה בצריכת הבשר מונעת על ידי כוחות כלכליים

התמקדות במטרה ולא באמצעי, בשילוב עם רגישות תרבותית, עשויים להוביל את התנועה המכונה טבעונית לתובנה שטבעונות – כמו סירוב – היא אך צורה אחת של פעילות למען היעד הגדול: עצירת תעשיית המזון מן החי. גם מעבר לצמחונות, ואפילו הפחתה בצריכת הבשר, עשויים להפוך לאופציות לגיטימיות בעיניה.

התמקדות בתמונה הגדולה עלולה לייאש בשלב ראשון, שכן עלייתה של הטבעונות בישראל ומדינות מפותחות נוספות היא טיפה בים לצד העלייה התלולה באכילת בשר במדינות מתפתחות כמו הודו וסין. בסופו של דבר עשויה התנועה להגיע להכרה בכך שצריכת בשר אינה עניין של החלטה אנידיבידואלית בלבד. העלייה התלולה בצריכת בשר בעולם, שיש לה גם השלכות אקולוגיות הרסניות, נובעת מכך שגידול בשר הוא רווחי שבעתיים עבור תאגידי החקלאות המתועשת, על פני גידול של מזון מן הצומח.

כמובן, ישנם טבעונים רבים שמבינים כבר היום את התמונה הגדולה הזו. אולם לצדם יש רבים אחרים שאינם מבינים עדיין את הקשר ההדוק בין הפסקת סבלם של בעלי החיים במשקים לבין הגבלת עוצמתם האימתנית של תאגידי המזון. לכשתזהה התנועה את מרכזיותו של הקשר הזה, היא עשויה להחליט להעדיף את החתירה לבריתות עם ציבורים אחרים שסובלים מעריצותם של התאגידים הללו – כולל ציבור המגדלים הקטנים – על פני ההתמקדות הבלעדית בשכנוע של יחידים לעבור לטבעונות.

נכון שעם המגדלים לא ניתן להגיע להסכמה על הפסול המוסרי העקרוני שבניצול בעלי חיים לצרכים כלכליים, אולם רק המאבק המשותף יוכל להביא אותנו למצב שבו ניתן בכלל לחשוב על חלופות כלכליות למי שמתפרנס כיום, לעתים בעל כורחו, מהניצול הזה.

* מתן קמינר הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה ופעיל פוליטי