newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התהום הפעורה מתחת לשולחן הארוחה המשפחתית

במחזה החדש של אורי עגנון, משפחה ישראלית מתכנסת סביב השולחן ומשתדלת לא לדבר על פוליטיקה, אך המשימה אינה אפשרית. הבנאליות של הטירוף בשיחות ובשתיקות בין הדמויות היא גם הבנאליות של הטירוף שאנחנו חווים בחודשים האחרונים

מאת:

ספק שיח ריאליסטי, ספק סאטירה נוקבת. מתוך ההצגה "שיעורי בית: מדריך מוזיקלי לשלום בית בימי משבר" (צילום:רננה לב כנען)

בשנים האחרונות, עוד לפני 7 באוקטובר, הדיון ב"קרע בעם" עלה לכותרות תכופות, יחד עם דיון מקביל ב"אחדות" על כל גווניה. איש לא מופתע שסיסמת הקרב שמאפשרת כבר תשעה חודשים הרג חסר מעצורים בעזה היא "יחד ננצח". האשליה, התקווה או החלום של ה"ביחד" היהודי-ישראלי, שלעתים קרובות מגיע לכדי עליונות יהודית, הם המסך שמולו מתנהלים הרבה מהדיונים האתיים, המשפטיים והפוליטיים, ולמעשה מהווה גבול עבורם.

עם זאת, אולי הקרע העמוק והבלתי מדובר ביותר שניכר כאן בשנים האחרונות הוא זה בין המרכז-שמאל הציוני-ליברלי (בעיני עצמו) לבין הפלג שמשמאל לו. השאלה אם אפשר, כדאי ואף חובה לכלול בדיון הערכי על עתידה של מדינת ישראל את שאלות הכיבוש והאפרטהייד, ליוותה את המחאה נגד המהפכה המשטרית, ומלווה את הדיונים הפנימיים מאז 7 באוקטובר. ההתכנסות פנימה של המרכז-שמאל הציוני במסווה של "התפכחות", היתה למעשה הסרת המסכה מעל המציאות שהיתה שם תמיד: הדרת הפלסטינים מהשיח הישראלי, והכחשת הכיבוש והאפרטהייד כמניעים תהליכים ותמורות בחברה הישראלית-יהודית.

המחזה החדש של אורי עגנון, "שיעורי בית: מדריך מוזיקלי לשלום בית בימי משבר", בבימויה של אילאיל לב-כנען, הוא ספק שיח ריאליסטי ספק סאטירה נוקבת, המשתמש בטוקבקים ובסיסמאות אינטרנטיות בשילוב סאונד ייחודי. משפחה ישראלית מתכנסת סביב השולחן ומשתדלת לא לדבר על פוליטיקה, אך בכל זאת "המצב" הוא הדובר המתמשך בהצגה. ליהוק הדמויות מוכר לכל צופה ישראלי: דוד אריה, ציוני ופעיל בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית; סבתא לאה, שרק רוצה שלום בית ושקט סביב השולחן, ולפיכך "לא מדברים על פוליטיקה" אלא על העוגה שהכינה במו ידיה; והנכדה יעליק ובן זוגה ג'ון, המגיעים לביקור מאנגליה, שם יעליק לומדת.

עד כאן התחושה מוכרת עד כאב: כולנו היינו שם, בארוחות הארוכות האלו, כולל השתיקות המביכות, המריבות הצפויות והאמירות השחוקות והאפויות למחצה, הנזרקות סביב השולחן בהתכתשות מילולית. על החוסר בחיבה, בחום ובקשר של ממש, מכפר דיבור שהוא למעשה נטול תוכן.

המחזה מציג שלוש קריסות המתחוללות במקביל: קריסת המשפחה היהודית הכל-ישראלית; קריסת החברה האזרחית הפסאודו-ליברלית, המבקשת לחזור ל"יום שלפני" ממשלת בן גביר; וקריסת השיח הישראלי, שלמעשה אין מאחוריו כל משמעות אמיתית מעבר לסיסמאות חלולות וקלישאות נבובות. עם התפתחות הדיאלוג בין הדמויות סביב השולחן, התחושה היא שלמעשה מתחת לשולחן האוכל המשפחתי ישנה מערבולת ששואבת אליה את השיחה החלולה. מאחורי המילים אין כלום.

באחת הסצנות החזקות במחזה, הסבתא מבקשת מהנכדה, יעליק, לתרגם לבן זוגה את תהליך הכנת העוגה "תוצרת בית". ה"תרגום" מעברית לאנגלית אינו תרגום; יעליק מסבירה לג'ון שהעוגה היא גנובה, מוכנה מתפוזים שאינם של המשפחה שלה ואינם של הלאום שלה. ככל שהשיחה מתפתחת, מתגלה סוד נוסף בעוגה: הסבתא אינה פטריוטית תמימה כפי שחשבנו בראשית ההצגה. למעשה, סצנה זו מגלמת בחובה עוד אלמנט משמעותי של המחזה: השאלה של תרגום ומעבר בין מנעדי שפה, שבמהלכו אובדת כל המשמעות של השיחה.

אורי עגנון, שכתב את המחזה, מוזיקולוג בהכשרתו, יצר לצורך המחזה שולחן שבו כל תזוזה מפיקה צליל. הפחד הכי גדול של הבורגנות היהודית מהשתיקות המביכות מומר בצלילים, המשמשים מעין שיחה אלטרנטיבית לשיחה הנבובה המתנהלת סביב השולחן. בשלב מסוים, המפה מוסרת מעל השולחן ולעיני הצופים נגלה המנגנון שמפעיל את הצלילים. כל אחת מהדמויות שקועה בעולם משל עצמה, עם שפה משלה וחוסר יכולת לחשוב אחרת, מנקודת מבטו של היושב מולו לשולחן האוכל, כך שלמעשה היכולת לתקשורת אמיתית ביניהן אבודה. הצלילים הם אולי הדבר היחיד המאגד ביניהם, היכולת להקשיב יחד מצויה כפוטנציאל (שכן כאשר מופק צליל, הדיבור הנבוב פוסק), אך הם מסרבים לפוטנציאל הזה שוב ושוב לטובת קלישאות ריקות.

כאשר השפה היא רק מעטֶה לחוסר משמעות ולחוסר מחשבה, ההקשבה אובדת ואנחנו מצויים ב"שיח של חירשים". הפגנה נגד ההפיכה המשפטית בירושלים, ב-30 ביולי 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

המחזה נכתב על רקע המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אך עודכן לאחר 7 באוקטובר. הפחד הקמאי של הישראלים הפסאודו-קוסמופוליטיים מהאחר, המחשבה הרודפת ש"כולם אנטישמים", שגוברת בד בבד עם גזענות ושנאת פלסטינים, נעים סביב השולחן ונגלים מהר מאוד בשיח המשפחתי. שאלות כמו למי מותר לדבר, למי מותר לבקר את המדינה, וכן שנאת הזרים המשמשת כמנוע דומם לשיח הליברלי הכושל – נגלות בכל חילופי הדברים עם יעליק ועם ג'ון, המייצגים את ה"חוץ-לארץ", שהוא החלום הגדול ביותר אך בה בעת גם הפחד הגדול ביותר של אותו מחנה. אנחנו נוכחים לדעת כי למעשה למרכז הליברלי הישראלי לא נותר מאומה בשיח הפנימי שלו, אך הוא עדיין מכונס בתוך עצמו בחרדה קיומית המזינה את עצמה מכל מה שמחוץ לו.

הבימוי המדויק והחד של אילאיל לב-כנען מאפשר למכלול ההצגה לקרום עור וגידים. הטקסט השנון של עגנון קם לתחייה במשחק מצוין של ליר כץ, נעמה מנור, בוניאל עפרי ועומר פרלמן-שטריקס, המציגים דמויות צפויות אך מפתיעות בו זמנית. המרחב המוזיאלי שבו עלתה ההצגה (מוזיאון תל אביב), הופך את הקהל לאורחים קרואים בארוחה המשפחתית המוזרה הזו, שבה כולנו נכחנו כבר, בצורה זו או אחרת.

עם עליית הימין הקיצוני לשלטון בבחירות 2022, היתה תקווה, או ציפייה, כי המרכז הציוני והמחנה שמשמאל לו יתאחדו ויניחו את חילוקי הדעות ביניהם בצד. אך כפי ש"שיעורי בית" מדגימה, ההבדלים בין מחנה זכויות האדם האוניברסלי לבין המרכז הציוני רבים מכפי שנדמה. היכולת להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לשולחן האוכל של ארוחת השבת היא בלתי אפשרית כשהפוליטיקה היא בבסיס הזהות של כל אחד מהדוברים: הן הדוד הציוני והן הבת שרואה את עצמה אזרחית העולם.

אלמנט נוסף בצפייה במחזה הזה ביוני 2024 הוא שאלת הפוליטיקה בתיאטרון ובשיח התרבותי ככלל. בעוד שמוסדות התרבות הישראליים חזרו מהר מאוד לשגרה אחרי 7 באוקטובר, עם מחוות סמליות (בעיקר כלפי החטופים) ומעט מאוד הכרה בעובדה שאנחנו חיים בזמן אסון, תיאטרון פוליטי במובהק הוא כשלעצמו התערבות בשיח המקומי.

יש תחושה שהכלל שמוצג ומופר כחוט השני בהצגה, "לא מדברים על פוליטיקה בתוך המשפחה", הפך לכלל אצבע של התרבות הישראלית. פחד מהשתקה או מאובדן תמיכה מהמיינסטרים הציוני גרם לכך שמה שנזכור מהתקופה הזו הוא בעיקר "חרבו דרבו" ואמירות מסיתות של מגוון אושיות תרבות פופולריות. המוזות דוממות כבר זמן רב, בעוד התותחים לא פוסקים מלרעום.

זהו בדיוק הזמן לצפות בהצגה הזו, שמאתגרת את גבולות השיח כמו גם את גבולות השתיקה. הבנאליות של הטירוף בארוחה המשפחתית היא גם הבנאליות של הטירוף שאותו אנחנו חווים בחודשים האחרונים, בהם יכולנו לצרוך תרבות מנותקת בזמן שישראל נלחמת מלחמה חסרת תכלית שגורמת לסבל אנושי בלתי נתפס. התהום הפעורה מתחת לשולחן האוכל של כולנו רק ממשיכה להתרחב ככל שנשתוק.

יש משהו במטר הבלתי פוסק של הקלישאות נטולות המשמעות שמקשה על הקשבה של ממש במהלך הצפייה בהצגה. הרי שמענו וקראנו את הכל קודם, כמה פעמים, בשולחן המשפחה שלנו, בטוקבקים, בפרשנות בטלוויזיה. דווקא הפסקול הלא-מילולי הוא זה שתובע את הקשב שלנו, שגורם לנו להיות נכונים למשהו שאינו מוכר לנו. כאשר השפה היא רק מעטֶה לחוסר משמעות ולחוסר מחשבה, ההקשבה אובדת ואנחנו מצויים ב"שיח של חירשים". התערבות של מצלול חדש, של שיח אחר, כזה שתובע הקשבה אמיתית, היא הדרך היחידה לצאת מתוך מערבולת האין והאלימות שאליה אנחנו צוללים.

"משפחה לא בוחרים", אומרת אחת הדמויות בהצגה, אך הדרך שבה נחיה את חיינו כאן כחברה, כמדינה, כקהילה אזרחית, נתונה לגמרי לבחירתנו. הגיע הזמן להביט נכוחה בשיח הריק שאליו התרגלנו ולהציע שיח חדש: של חמלה ומבט אמיתי באחר, של הקשבה (כולל לצלילים לא צפויים) ושל אנושיות.

ד"ר דנה מילס היא סופרת, פעילה, רקדנית, ומנהלת פיתוח המשאבים של עמותת 972

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ההורים בעזה מתמודדים עם הסיוטים הכי גרועים שאפשר להעלות על הדעת. אב ובתו בח'אן יונס, עזה, לאחר הפצצה ישראלית, 13 ביולי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אני, פלסטיני מיפו, רואה מה קורה בעזה וחרד לגורל לבתי

כל תמונה של אב פלסטיני האוחז בגופו חסר החיים של ילדו מזכירה לי את הסכנה המאיימת על בתי. אם המלחמה לימדה אותי משהו, זה האמת העצובה שחיי ילדינו הם חסרי ערך. היא מציבה אותנו בפני דילמה בלתי אפשרית: להישאר במולדת או להגן על ילדינו במחיר של פליטות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf