אילו רדיפת העיתונאים הפלסטינים היתה מטרידה את הציבור כמו רדיפת התאגיד

הפוסט נכתב בשיתוף עם ג'ון בראון.

ארגון העיתונאים הכריז אתמול (שבת) כי יפנה ליועץ המשפטי לממשלה בעקבות דבריו של יו"ר הקואליציה דוד ביטן, שטען כי בדק פרסומים בחשבונות פייסבוק של שלושה מבכירי תאגיד השידור הציבורי ומצא שהם שמאלנים. מהירות התגובה של הארגון מרשימה, אך צריך להכיר בכך שפעולות מהסוג שביטן הצהיר עליהם הן באין וכאפס לעומת מה שעושה השלטון הישראלי לעיתונאים פלסטינים.

עלי אל-עוויווי, שדרן רדיו פלסטיני מחברון, יושב כבר מעל שנה בכלא הישראלי תחת צו מנהלי לכליאה ללא משפט. בחקירתו נשאל, בין השאר, על פרסומים בחשבון הפייסבוק שלו. מעל שנה, כאמור, שאל עוויווי בכלא בלא האשמה וללא משפט, ואף מילה מארגון העיתונאים הישראלי.

גם לגבי סאמי אלסאעי, עיתונאי בערוץ הטלוויזיה "אלפג'ר אלג'דיד", שנעצר והואשם בשל דברים שכתב בעמוד הפייסבוק שלו, בחרו הקולגות הישראלים שלו לשתוק; וכך גם לגבי מסעב זיוד, עיתונאי באל-ווטן, שנעצר ונחקר תחת צו איסור מפגש עם עורך דין על פרסומי הפייסבוק שלו, ולבסוף שוחרר ללא אישום; או העיתונאית סמאח דוויק, שנכלאה לשישה חודשים על פרסומים בעמוד הרשת החברתית; והרשימה עוד ארוכה.

> המלחמה שמנהלת ישראל נגד התקשורת הפלסטינית הרחק מעין הציבור

כמה עיתונאים פלסטינים יושבים במעצר מנהלי? מי שמע עליהם? שוטר מג"ב מרסס עיתונאים וחובשים בגז פלפל, צומת בית אל (פאדי ערורי)

עשרים ושניים עיתונאים יושבים היום בכלא הישראלי, מתוכם חמישה במעצר מינהלי: עומר נזאל, חסן ספדי, נידאל אבו עכר, עלי עוויווי, ואדיב אטרש. בשנה האחרונה המשטר הצבאי בגדה סוגר כלי תקשורת בגדה בזה אחר זה בטענות הסתה. היות וכל התנגדות למשטר הצבאי היא בלתי חוקית, הרי שהעיתונאים המתנגדים לו מואשמים בהסתה לפי החוק הצבאי.

הזעזוע שמשדר ארגון העיתונאים הישראלי נוכח הרדיפה הוא חשוב, אך אי אפשר להתעלם מכך שהיא ההמשך הטבעי לרדיפת מתנגדי המשטר הצבאי בגדה. זה אפילו לא טיעון של מדרון חלקלק, אנחנו מדברים על אותו דבר עצמו. בדיונים שנערכו לאחרונה במזכירות הארגון ניסתה קבוצה בארגון לדחוף לנקיטת עמדה נגד מעצרים מנהליים של עיתונאים, אך עד כה לא זכתה להצלחה.

אין בדברים האלה בכדי לבוא בטרוניה לארגון העיתונאים, אלא רק להצביע על המציאות. הארגון מנסה ללכת בין הטיפות נוכח מציאות בה מצד הוא חושש מתיוג בוגדני בציבור שיביא לאיבוד השפעתו, ומצד שני, נוכח העובדה כי עליו לאגד גם אנשי ימין אשר חלקם רואים בהתנהגות האנטי-דמוקרטית הזו, והאיפה ואיפה על בסיס דם, דבר לגיטימי ואף רצוי.

בדיוק כמו שמאותה סיבה עיתונאים ישראלים נוהגים לדקלם את הודעות דובר צה"ל גם כאשר ברור שאלו שקרים, אפילו ללא ייחוס. הסיבה לכך היא לא שהם עיתונאים רעים, הרי הם יודעים לעשות זאת כאשר מדובר במקורות פלסטינים למשל, אלא פשוט החשש שאפילו ייחוס כזה יראה חלילה כעמדה לא נאמנה מספיק. דברים מהסוג הזה אפשר לשמוע היום מעיתונאים בארה"ב שפועלים היום ומסקרים את דונלד טראמפ.

הדברים שמתרחשים מעבר לקו הירוק זולגים בעקביות גם לתוך שטח ישראל, והדברים שנעשים לתושבים פלסטינים נטולי זכויות, מבעבעים גם לעבר אזרחים ישראלים. שתיקה נוכח רדיפה של עיתונאים פלסטינים לא יכולה להיתרגם לזעזוע כשמדובר על רדיפה של עיתונאים ישראלים. זה פשוט לא עובד ככה.

ארגון העיתונאים לא לבד

אך ההתנהגות הזו לא מאפיינת רק את ארגון העיתונאים הישראלי. כאשר ילדה בת 12 מושלכת לכלא, בהתאם לחוקי האפרטהייד בגדה המערבית, המועצה הישראלית לשלום הילד ממלאת פיה מים, בדיוק כמו שעשתה כאשר יוניצ"ף קבעה כי טיפול המשטר הישראלי בילדים הוא לא אנושי ומשפיל.

מאותה סיבה הארגונים הלהט"בים היהודים שתקו כאשר נחשף כי יחידת המודיעין 8200 סוחטת פלסטינים על בסיס נטיותיהם המיניות. הם כמהים ללגיטימציה ולא רצו להראות בוגדניים. מרבית ארגוני העובדים הישראלים חולקים שתיקה זו כאשר עובדים פלסטינים מנוצלים ונמנעות מהם זכויות סוציאליות. למעט ההסתדרות הרפואית, אשר גילתה אומץ יוצא דופן נוכח הניסיונות לאלץ רופאים להשתתף בעינוי הפלסטינים בצורת הזנה כפויה, קשה למצוא ארגון ישראלי אחד המגלה סולידריות מעמדית או אפילו קולגיאליות מינימלית עם חבריהם הפלסטינים.

אך אלה לא רק הארגונים האזרחיים: התנהגות דומה אפשר למצוא אצל הפוליטיקאים של מפלגת העבודה. הרצוג בחר לשתוק נוכח רדיפת "בצלם", וחושש תמידית מתיוגו כשמאלן. שלי יחימוביץ' החרתה החזיקה אחריו בפרשת "בצלם", אם כי במקרה שלה צריך להודות על כך שלא הצטרפה בעצמה לרדיפה זו כפי שעשתה מול סרבני 8200.

כמו בכל מקום בו קרסו דמוקרטיות, ארגוני העובדים נאלצים להחליט באיזה צד הם: האם לוותר על האינטגריטי המקצועי שלהם, או לוותר על הארגון כולו. אי אפשר להאשים אותם בבחירתם באפשרות הראשונה, אך צריך להכיר בכך שהם לא התשובה למצב.

 > צלמי עיתונות בירושלים ובשטחים: הצבא והמשטרה נלחמים בנו