השמאל מאמין שאפשר לחזור ל-6 באוקטובר. זאת אשליה

ככל שהמלחמה מתמשכת, מתבררת אמת אכזרית: אי אפשר לחזור למצב שקדם למלחמה. מאז 2006, שינו ממשלות הימין את פני ישראל-פלסטין. הן יצרו משטר אחד בין הירדן לים, בלי לספח רשמית את הגדה המערבית. במשטר זה הן יצרו הבדלי מעמד אזרחי בין ישראלים-יהודים לאזרחיה הפלסטינים של המדינה, והשליטו משטר אפרטהייד בגדה המערבית. בחסות המלחמה, דוחפת הממשלה הנוכחית לקצה את המציאות שיצרה קודם לה.

נתניהו לא מעוניין לסיים את המלחמה ולפנות את רצועת עזה. גם הצבא לא מעוניין. הצבא תומך בהפסקת אש זמנית, כדי לשחרר מספר מוגבל של חטופים ולאגור כוח לחידוש הלחימה. במילים אחרות, ישראל נערכת לסיפוח למעשה של רצועת עזה תחת מנהל צבאי. בצפון הרצועה יהיה לכל היותר יישוב פלסטיני דליל. רוב העזתים יישארו בדרום, ויהיו חשופים להרג ולזוועות המלחמה עד אשר יושג "הניצחון המוחלט", כלומר כל עוד ישראל תשלה את עצמה שהיא יכולה לנצח את הגרילה הפלסטינית בדרום הצפוף של רצועת עזה.

כפי שכתבתי כאן, מתנהל בישראל מאבק בין העילית החדשה שמיוצגת בממשלה, בצבא ובמשטרה, לבין העילית הקודמת שמפגינה בקפלן ומורכבת מגנרלים לשעבר, אנשי הייטק, צמרת התעשייה והכספים, אקדמאים ובני מעמדות הביניים. צמרת הצבא לא רק נכנעת לסמכות הממשלה; הצבא, ובפרט צבא היבשה, מזדהה עם הקו האסטרטגי שמובילים הקיצוניים שבשרי הממשלה. הוויכוח של שר הביטחון עם ראש הממשלה הוא אישי וטקטי. הצבא וגלנט תומכים בהפסקת אש זמנית שנתניהו משתדל מאוד למנוע, על חשבון חיי החטופים. הצבא והזרם המרכזי במפגיני קפלן רוצים לחזור להילחם לאחר הפוגה קצרה.

בגדה המערבית, פועלת העילית החדשה להעתקת דגם הפעולה מרצועת עזה. האצת ההתנחלויות וגירוש קהילות פלסטיניות הם רק המבוא. הפשיטות האלימות של הצבא בג'נין, בטולכרם ובשכם מלמדות שפעולה צבאית נרחבת להרס מחנות הפליטים בצפון הגדה וגירוש תושביהם לערים הסמוכות הם עניין של זמן. וככל שעצמאות פלסטין תזכה לתמיכה בינלאומית, יתקרב קיצה של הרשות הפלסטינית בשטח, והיא תוחלף בסיפוח למעשה.

מתנגדי העילית החדשה במרכז-ימין תולים תקוות בארה"ב ובברית אזורית בין ישראל לסעודיה ומדינות המפרץ. הם סבורים שהברית האזורית מהווה תחליף למדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות מלאה. אולם ברית אזורית נעשית בין מדינות, והיא לא פותרת את מצוקתו של משטר ישראלי שמכיל את הפלסטינים. ככל שישראל מכילה אותם, הבעיה של היהודים והפלסטינים היא סוגיה פנים-ישראלית. מדינות האזור לא יכולות לסייע לישראל בפתרונה, כפי שישראל לא יכולה למנוע מדובאי לנצל מהגרי עבודה.

>> הדרישה לעסקה עכשיו מערערת את יסודות התעמולה הביביסטית

אין לתלות תקוות בכך שארה"ב תכפה על ישראל מדינה פלסטינית. אכן, נתניהו מצפה לניצחון טראמפ והעילית הישנה מצפה לניצחון האריס. אבל האינטרס האמריקאי והאופן שבו הממסד האמריקאי רואה את ישראל-פלסטין הם אזוריים. מלבד האינטרס הכלכלי של יצוא נשק, האמריקאים רוצים לחסום את הציר של סין-איראן-רוסיה באמצעות ברית הגנה עם סעודיה והסכם נורמליזציה בינה לבין ישראל. מה שמונע את הנורמליזציה הוא התניית המהלך הסעודי בסיום המלחמה ובהצהרה ישראלית על כוונה להגיע בעתיד לפתרון שתי המדינות.

נתניהו מתנגד לשני התנאים, וגם מונע הפסקת אש בחזית לבנון. זו עלולה לשאוב את האמריקאים למלחמה אזורית. על כך עובד הממשל, ולא על עצמאות פלסטין. מדינה פלסטינית לא מסייעת להשגת האינטרס האמריקאי. הרשות הפלסטינית לא קיימת, וישראל מטפלת בחמאס שנתפס כשלוחה איראנית. אם תקום מדינה פלסטינית, היא תהיה חלשה ותלותית. מבחינת ארה"ב, עדיף שהיא תהיה תלויה בישראל. במילים אחרות, שהעליונות היהודית תשלוט עליה.

העילית הקודמת מפנטזת על חזרה לשלטון והכנסת העימות עם הפלסטינים למקפיא. הם תוקפים את נתניהו "המפקיר", את בן גביר "הפרוע" ואת סמוטריץ' "המשיחי", ומדגישים את הצורך להחזיר את החטופים בלי לראות את הקשר המהותי בין ניהול המלחמה בידי העילית החדשה, ההפיכה המשטרית והמציאות של מדינה אחת עם עליונות יהודית. העילית הקודמת עיוורת למציאות שבה כל הפלסטינים הם חלק מהמשטר הישראלי ולא מצויים מחוצה לו. כדאי לזכור ולהזכיר להם שהם היו שותפים מלאים בכינונו של משטר זה שעכשיו מתהפך עליהם. החלופה למדיניות של העילית החדשה אינה ימין אמורפי, אלא הצעה אמיצה לפירוק משטר העליונות היהודית הקיים ולהחלפתו.

במקום לצאת מנקודת מוצא זו, הכורח לפרק את המשטר הקיים ולדון במה ראוי להחליף אותו, השמאל מיואש ומפוצל. חלקו נע למרכז-ימין ותומך בעילית הישנה ובתוכניות שהוצעו בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים: תהליך אוסלו, יוזמת ז'נבה, הצעת אולמרט והסדרי הביטחון שהציע ג'ון קרי. אבל פעולותיה של העילית החדשה הפכו אותן ללא אקטואליות. מאידך, כל שבריר שמאל שלא פנה ימינה חש בודד, מוקף באוקיינוס של ימין.

המלחמה לא מאפשרת לחזור למציאות שהיתה. אבל היא מאפשרת לחלקי השמאל לדון ולהציע אלטרנטיבה אמיצה לימין השליט.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה.