הריקוד האחרון של איימן ספייה

האמן והרקדן איימן ספייה טבע בים לפני כמה ימים. החיפושים אחריו נמשכו ארבעה ימים, והרשתות החברתיות געשו עם פוסטים מרגשים, תפילות לשלומו, קליפים מרהיבים מחייו. לאחר שהתגלתה גופתו, מיטב האמנים בחברה הערבית הספידו אותו, והעידו על צעיר מיוחד במינו – רגיש, מוכשר, מיוחד ובעל שם עולמי. וכן, גם מהקהילה הגאה, שדיבר והחצין את מיניותו בכל ראיון, ריקוד ותנועה שעשה.

ספייה היה צעיר בן 29 מכפר יאסיף, שחיבק אנשים ואהב את החיים. הוא אירגון סביבו קהילה של חברים ואוהדים, ולא הפסיק לרקוד ולגדל את הדור הבא של הרקדנים בחברה הערבית. ספייה למד ריקוד מודרני ובלט במיטב בתי הספר בלונדון והשתתף במופעים על במות יוקרתיות. בעיני האליטה התרבותית והאינטלקטואלית, הוא סימן את עתיד האמנות הפלסטינית החופשית והמודרנית. וכגודל החזון כך גודל האסון ועומק היגון.

חבריו של ספייה קראו ברשתות לסיוע, גייסו דייגים, צוללים, בעלי אופנועי ים וכל מי שמכיר את הים הצפוני הזה שבלע אותו – כולם מחיפה, עכו, ג'יסר א-זרקא וכפר יאסיף. מתנדבים רבים התגייסו למשימת החיפוש אחרי האיש שריחף באוויר בריקודיו, ועכשיו צלל עם הגלים ולא שב.

רבים גם זעמו על תפקוד המשטרה, שלא התגייסה בכל כוחה לחיפוש, עם מסוקים, רחפנים וצוללים כמו שהיא יודעת לעשות. אוזלת ידה של המשטרה מול מאות המתנדבים שסרקו את החופים בקפדנות הרתיחה אנשים רבים, והחזירה לתודעה את ההבדל בין ערך חיי האדם הערבי לזה של האדם היהודי.

מפה ועד ההשוואה בין מותו הטרגי של סלב יהודי לזה של סלב ערבי המרחק לא היה רב. ואכן, התברר שבמדינת ישראל צריך להיעלם במקום מסוים ולשאת שם מסוים כדי לזכות בתשומת לב. איימן ספייה אינו שקול לאמיר פרישר גוטמן. מסיבה של חברים ערבים בחוף אינה מצטלמת טוב כמו משפחת ידוענים יהודים שחוגגים בים.

אבל לא באמת היה צורך בטרגדיה כזאת כדי להזכיר לנו שאנחנו שווים פחות במדינה הזאת. למען האמת, התפלאתי מכל מי שהתרגשו מהגילוי המסעיר שצעיר ערבי שטבע זוכה ליחס שונה מזה של צעיר יהודי.

בשיא המתח, במהלך החיפושים, כשאלפי אנשים בכו ברשת, לא העזתי לכתוב על הדו-פרצופיות של החברה הערבית עצמה – שמתגייסת בהמוניה כדי לחפש איש מפורסם שטבע בים אך לא נוקפת אצבע לחפש אישה בדואית שנעלמה במדבר בנגב.

אם היעלמותה של נערה אנונימית, שגורלה נחרץ בידי רוצחים משלנו ולא בידי ים סוער, לא מוציאה מאות מתנדבים למבצע חיפוש נרחב ולא מסעירה אותנו, אז למה אנחנו באים בטענות למשטרה?

מחפשים הכרה והערכה

אנחנו האזרחים הערבים תולים עוד תקווה במדינת חוק הלאום, ומעמידים פני מופתעים כל פעם מחדש מול עוד תקרית גזענית. אבל מדוע אנחנו בכלל מחפשים ומתחננים לקבל שוויון מידי שלטון שלא רוצה ולא בנוי להעניק אותו?

במקום לפעול לשינוי המנגנון, אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותה טעות של תביעת זכויות שוות, ודרישה מנומסת לרוב וכועסת לעתים לקבל את מה שהרוב לא מאמין שבכלל מגיע לנו.

מותו הטרגי של ספייה העלה על פני השטח דבר נוסף. בנוסף לדרישות להגביר את החיפוש והביקורת על פעילות המשטרה, נמתחו גם ביקורות רותחות מאוד על הסיקור של הנושא בתקשורת המיינסטרים בעברית.

הכיוון הזה הצליח בסופו של דבר, אמנם באיחור של יומיים, אך הנושא זכה לאזכורים בחדשות בעברית. אבל מדוע להרבה פעילים בער להכניס אייטמים בעברית על היעדרותו של אמן פלסטיני מהקהילה הגאה לסלון היהודי הממוצע? ממתי האליטה האמנותית והתרבותית הפלסטינית שצומחת בסמטאות העיר העתיקה בחיפה רוצה לכבוש את האולפנים הממוזגים של הערוצים בעברית?

ייתכן שעמוק בפנים אנחנו מחפשים הכרה, כבוד והערכה לחברה הערבית בישראל, מעין יציאה המונית כזאת מהארון. אנחנו רוצים לומר לחברה הישראלית שגם לנו יש אמנים גדולים ובעלי שם עולמי, חברי הקהילה הגאה, ושרובנו יודעים לאהוב, להעריך ולכאוב את לכתם בטרם עת.

אם ספייה היה חוטף מכות או נרצח על ידי קרוב משפחה הומופוב, הסיקור התקשורתי על החברה הערבית הברוטלית והחשוכה היה פותח מהדורות חדשות בכל מקום. וזה קרה בשנה שעברה עם הנער מטמרה שנדקר בתל אביב. אך ספייה מגלם את שבירת כל הסטריאוטיפים הישראליים על היחס שלו זוכים חברי הקהילה הגאה שמוצאים מקלט בחיקם של ארגוני להט"ב יהודים רחמנים, כי רודפים אחריהם הומופובים מהכפר.

ספייה לא נכנס למשבצת הזאת. למעשה, הוא אף התראיין בתוכנית של הבמאית איבתסאם מראענה "סליחה על השאלה" בכאן, בפרק שהוקדש ליחס של החברה הערבית כלפי הומואים ולסביות, וסיפר על תהליך ארוך ומרגש והחיבוק הגדול שקבל ממשפחתו. צפיתי בפרק הזה עוד פעם והתרגשתי מאוד לראות את איימן בוכה בשיחת טלפון מאבא שלו, ששואל "מתי תחזור הביתה בני?" הוא אמר שהמשפחה שלו והאהבה שקיבל מהם הם המתנה הכי גדולה של חייו.

ספייה ממש לא היה צעיר ערבי שנמלט לתל אביב בגלל זהותו המינית ונעלם שם, אלא צעיר ערבי שלימד רבים לקבל את עצמם, לתקשר עם גופם ולאהוב את החיים עם כל החושים האנושיים שהתברך בהם האדם.

ספייה ייקבר בבית עלמין מוסלמי, יתפללו על גופתו במסגד, וסוכת האבלים שלו תיערך בחצר הכנסיה בכפר יאסיף, בעוד מסר עמוק של פלורליזם וסובלנות דתית שסימל האמן הצעיר והמבטיח הזה. את המסר הזה כנראה רצו חבריו והפעילים ברשתות החברתיות להשאיר אחריו, ולהביא לציבור הישראלי ברגעי האמת.

ניתן להבין את תחושות הכעס והתסכול שהתפרצו במקרה הזה מול היחס של החברה הישראלית, שמתבטא בכלי התקשורת הממלכתיים ובאופן הסיקור שלהם את מה שקורה בחברה הערבית, המתווך בעיקר על ידי כתבים יהודים ופרשנים צבאיים למיניהם. התחושות האלה אינן חדשות, והן נובעות מתהליך ממושך של דה-לגיטימציה והשחרה של החברה הערבית בידי שליטי המדינה, שמסיתים נגדנו בכל הזדמנות. אך ייתכן מאוד שהמוקד כאן הוא שגוי.

אך התסכול האמיתי לדעתי הוא מעצם העובדה שהאיש לא קיבל הכרה והערכה כאומן גדול בחייו ולא רק במותו. הרי בחברה מתוקנת ונורמלית אומן בסדר הגודל הזה היה זוכה לתהילה ולתמיכה הרבה יותר רחבה שיוצאת מחומות החברה הערבית.

בחברה הערבית, כמו בזו היהודית, יש אנשים חשוכים והומופובים רבים – שלמרבה המזל אצלנו אינם בשלטון ואין להם יותר מדי עמדות של כוח, ושבימים האחרונים נראתה מגמה מבורכת של התעלמות מהם והשתקתם.

אולי במקום לרדוף אחרי הכרה מצד ממסד שריח האפליה והפאשיזם מוצא חן בעיניו בגלוי, כדאי למקד את המסר שהעביר ספייה בחייו, במי שהיה וגם בהכרה הבינלאומית שקיבל – ושחבריו רוצים להמשיך לקיים גם אחרי מותו – פנימה, להבליט אותו ולהתגאות בו מתוך עמדה של חוסן חברתי ובגרות אזרחית ופוליטית.

אין לנו באמת שום צורך בהצגת הצדדים היפים האלה של החברה הערבית בפני הרוב העוין. חשוב הרבה יותר שנבליט אותם ונקדם אותם בתוכנו.