newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בנגב כבר מעדיפים להרוס את הבתים של עצמם, רק שלא תבוא המשטרה

תושבי הכפר סעוה הזמינו השבוע דחפור מכיסם, שיהרוס שבעה מבתיהם. התושבים הועברו למקום על ידי הצבא, אבל עדיין לא מוכרים ככפר חוקי. "הורסים לבד בבוקר כשהילדים בבית הספר, שלא יראו שהורסים את הבית"

מאת:

ביום שלישי השבוע הזמינו תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר סעוה בולדוזר מכיסם הפרטי, על מנת להרוס שבעה מבתיהם. במשך שעות ארוכות נשמעו בכפר קולות מחרידים של פטישים הולמים ובולדוזר שנוסע הלוך ושוב כשכפו עמוסה בחלקים של מה שהיה עד לפני מספר שניות בית, עד לסיום עבודות ההריסה בסביבות הצהריים.

תושבי סעוה, שממוקם דרומית לחורה, בחרו להרוס את בתיהם בעצמם לאחר מאבק משפטי ארוך שהחל בשנת 2007, אז הוצאו צווי הריסה שיפוטיים נגד שלושים בתים בכפר. המאבק המשפטי נחל כישלון, ולאחר מספר עיכובים של צווי ההריסה, פסק בית המשפט המחוזי בבאר שבע כי החלטת בית משפט השלום שלא לעכב עוד את צווי ההריסה תיוותר על כנה.


הריסות בכפר סעוה. צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס

סיפורו של הכפר סעוה ארוך ומורכב יותר מסיפורם של צווי ההריסה. בעוד שחלק מן המשפחות המתגוררות בכפר נמצאות שם עוד קודם לשנת 1948, המשפחות שקיבלו את צווי ההריסה הועברו על ידי הממשל הצבאי מאדמותיהן בנגב הצפוני אל מקום מושבן כיום במהלך שנות החמישים של המאה הקודמת. כך, בין אם המושל הצבאי הורה על אדם לשבת במקום מסוים בעת העברתו מקרקעותיו ההיסטוריות, ובין אם אדם חי בכפרו עוד קודם להקמתה של המדינה – מדינת ישראל אינה מכירה בכפר.

בשנת 2000 הוציא הרמטכ״ל שאול מופז צו מכוח תקנות ההגנה (1945), שקבע כי כל שטחו של הכפר סעוה, כמו גם שטחם של כפרים בדואים בלתי מוכרים נוספים באזור, הוא שטח אש סגור, שטח אש 526. ההכרזה התעלמה לחלוטין מן הכפרים השונים שנמצאים בשטח ומבני האדם החיים בו, וסיפקה למדינה הסבר משכנע מדוע אין ברירה אלא להרוס את הכפרים, גם אם המושל הצבאי בעצמו הושיב את האנשים במקום לפני מספר עשורים.

ביום שני השבוע הגיעו כוחות גדולים של משטרה ופקחי משרד הפנים אל הכפר והבהירו לתושבים כי אם לא יהרסו בעצמם שבעה בתים ראשונים שנבחרו על ידי המשטרה, יגיעו הרשויות מלוות בבולדוזרים וכוחות ויהרסו אותם בעצמן. למחרת הזמינו התושבים בולדוזר והרסו בעצמם את שבעת הבתים.

> איום הריסת הבתים חזר לרחף מעל תושבי לוד

בית שנהרס על ידי בעליו בכפר סעוה, 23.12.2014. (אורן זיו/אקטיבטילס)

בית שנהרס על ידי בעליו בכפר סעוה, 23.12.2014. (אורן זיו/אקטיבטילס)

על אף שלטענתם מנהלים בני המשפחה משא ומתן ארוך שנים מול המדינה, המדינה לחצה עליהם בסופו של דבר להרוס את בתיהם ללא כל פיתרון. לתושבי הבתים שנהרסו השבוע אין כל דיור חלופי, והם ייאלצו להצטופף בבתי שכניהם עד למציאת פיתרון הולם.

כפי שמראה דו״ח של פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, בשנה האחרונה הגיע אחוז הריסות הבתים המבוצעות על ידי הבעלים, ולא על ידי המדינה, לרמת שיא של 78 אחוז מכלל ההריסות. הדו״ח מראה כי הרשויות משקיעות משאבים ומפעילות לחצים רבים על מנת להמשיך ולהעלות את כמות ההריסות שמבצעים הבדואים בנגב בעצמם.

> דו"ח: מעל 800 בתים נהרסו בשנה אחת בנגב

תושב הכפר סעוה צופה בבולדוזר הורס בתים בכפר, 23.12.2014. (יותם רונן/אקטיבטילס)

תושב הכפר סעוה צופה בבולדוזר הורס בתים בכפר, 23.12.2014. (יותם רונן/אקטיבטילס)

את הבחירה להרוס בעצמם את בתיהם הסביר סלאמה אל-קסאסי, תושב הכפר שביתו נהרס כך: ״הכריחו אותנו להרוס. מי רוצה להרוס את הבית שלו בעצמו ולהשאיר את הילדים בחוץ? זאת לא מדינה דמוקרטית. הם [המדינה] רואים את זה שהרסנו בעצמנו כחולשה, אבל זאת לא חולשה. המדינה הרסה לי כבר שלושה בתים״.

תושבת נוספת הסבירה: ״הרסנו בעצמנו עכשיו כי בוקר, הילדים בבית ספר, שלא יראו את ההריסה. זה קשה להרוס בעצמנו את הבית שלנו, אבל אנחנו לא רוצים שהילדים יפחדו״.

חששם של התושבים מההריסות המבוצעות על ידי המדינה נובע מהאופן בו הן מבוצעות. מדובר בימי הריסה מרוכזים שהתושבים לא מקבלים התרעה לפניהם, ולמעשה מגלים שביתם עומד להיהרס רק כששיירה גדולה של כוחות משטרה מיוחדים, בולדוזרים ופקחים, מגיעה אל פתח ביתם. במצב זה לרוב נמצאים רק נשים וילדים בכפר, ולא ניתן די זמן להוציא את תכולת הבתים שנקברת תחת ההריסות. אין ספק כי מדובר בחוויה מפחידה וטראומטית, לכל החווים אותה.

הבוקר (חמישי), דיווחו תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר אז-זערורה שנמצא מזרחית לכסיפה על הריסה של שלושה בתים בכפר על ידי המדינה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> שנה ל"יום הזעם" בנגב: תוכנית פראוור בוטלה, ההריסות ממש לא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים של אוניברסיטת SOAS בלונדון, ב-15 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מאחר שאילוז אינה יכולה להכחיש את המוסר של תנועת הסטודנטים, היא טוענת שהיא מושפעת מהיבטים אנטישמיים הטמונים ברבדים תרבותיים עמוקים של הלא מודע. מחאת סטודנטים של אוניברסיטת SOAS בלונדון, ב-15 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

כשחוקרת ממירה מדע בעיסוק בלא מודע: תגובה לאווה אילוז

אילוז מקדישה מאמר שלם להוכחת הטענה כי מחאות הסטודנטים במערב הן אנטישמיות. אך כיוון שטענה זו משוללת כל בסיס עובדתי, היא גולשת לפסאודו-מדע ואף ממציאה הגדרה מוזרה משלה לאנטישמיות. זה מה שקורה כשמתעקשים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf