newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרומן בין נטפליקס לעולם הערבי מגיע לשיאו בסדרה "מוֹ"

חברת הסטרימינג מנסה כבר זמן מה להביא לצופה הערבי תכנים מותאמים, ומספקת מקלט אמנותי ליוצרים ערבים שעוסקים בנושאים מאתגרים. הסדרה הקומית "מוֹ", שמגוללת את קורותיו של פלסטיני חסר מעמד בטקסס, מצליחה להציג את ההיסטוריה של העם הפלסטיני בצורה אנושית ומרגשת

מאת:
הפוסטר שמקדם את הסדרה מו בנטפליקס

לא כל מה שקשור לפלסטין חייב להיות מדכא, כואב ודרמטי. מוחמד עאמר, בפוסטר שמקדם את הסדרה מו בנטפליקס

בצעדים זהירים ובנגיעות קלות, נטפליקס מנסה להביא לצופה הערבי תכנים מותאמים ומעניינים, שקרובים לתרבות ולשפה הערבית מצד אחד, ומצד שני לאתגר את הצופה עם סוגיות קשות, שיוצרים ערבים רבים לא ממהרים לחטט בהם, בייחוד אם הם מעוניינים לקבל כספים ממשלתיים.

דוגמה לזה ראינו, למשל, בסדרה תיכון רוואבי לבנות, שנגעה במיניות האישה ובאלימות ודיכוי מגדרי. הגרסה הערבית לסרט זרים מושלמים (اصحاب ولا اعز), נגעה בנושאים טעונים כמו הומוסקסואליות. הסדרה מי את עולא? (البحث عن علا) עסקה בזוגיות ובגירושים. נראה שיוצרים בעולם הערבי שעוסקים בסוגיות הרגישות האלה הגישו בקשת מקלט אמנותי לנטפליקס, ומצאו שם פלטפורמה.

חברת הסטרימינג עשתה עד כה טעות אחת, כשהעלתה מופע סטנד-אפ שלעג ליורש העצר הסעודי, השנוי במחלוקת בעולם בעקבות רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י. בסופו של דבר נטפליקס התקפלה מול הלחץ הסעודי.

ביקורת על משטרים חשוכים בעולם הערבי אולי לא, אבל הסכסוך שמאחד את העולם הערבי, הפלסטיני-ישראלי, דווקא זכה לעדנה בנטפליקס בשישה סרטי קולנוע. אמנם האוסף אינו מבריק במיוחד, אבל זו התחלה מבורכת של דיון בתעשייה שבה הנרטיב הפלסטיני נעלם כמעט לגמרי עשרות שנים, לטובת זה הציוני.

ואז הגיע "מו". באוגוסט עלתה בנטפליקס סדרה קומית, בכיכובו של הסטנדאפיסט הפלסטיני-אמריקאי המפורסם מוחמד עאמר, שמכונה מו (Mo), והראתה לכולם שלא כל מה שקשור לפלסטין חייב להיות מדכא, כואב ודרמטי. יוצר הסדרה, ושותפו לדרך של עאמר, הוא ראמי יוסף, כוכב הסדרה ראמי (Ramy), שזכתה בעיטורים ובפרסים, בהם גלובוס הזהב.

"מו" מבוססת על אירועי חייו של השחקן הראשי, ומספרת את סיפורו של צעיר פלסטיני שנולד למשפחת נאג'ר בכוויית. המשפחה, שנעקרה ב-1948 לשטחי הגדה המערבית, נאלצה לעזוב ב-1967 לירדן, ומשם התגלגלה למפרץ. במלחמת המפרץ הראשונה, אם המשפחה (יוסרא) נאלצה שוב לברוח על נפשה עם שלושת ילדיה, והפעם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – ארה"ב.

הטריילר לסדרה מו בנטפליקס

אב המשפחה נותר מאחור, והצליח להתאחד עם משפחתו בתום מסע מפרך, שבמהלכו נעצר ועונה בכלא בעיראק. הסדרה לא מסבירה כיצד הצליח לשרוד את המסע הזה, אולי משהו לעונה הבאה. האב הלך לעולמו בפתאומיות, והותיר את עול הפרנסה על כתפיו של בנו הבכור, מוחמד.

עם קטעים הומוריסטיים וסרקזם עצמי מבריק, הצופים מלווים את מוחמד נג'אר בניסיונותיו לפלס את דרכו ולשרוד בעולם הגדול בעידן הרב תרבותי, ומנווטים בתוך הטלטלה שחיים בה ילדי המהגרים מהעולם הערבי המדמם. סיפורי הזוועה של המזרח התיכון – שאת רבים מהם יצרו ארה"ב ובעלות בריתה – מגיעים עטופים באריזה חיננית. הצעירים ומשפחותיהם מנסים לתמרן בין השורשים והמסורת לבין הרצון העז להשתלב ולהצליח באמריקה – בלי להסתבך עם רשויות ההגירה.

מו, הגיבור, מדבר ערבית, אנגלית וספרדית, ולעתים נחשב מהגר מקסיקני בטקסס. הוא עובד קשה, רודף אחר המעמד החוקי, ואוחז בצורה רופפת ומפוקפקת בפרקטיקות דתיות, שאמורות לשמר את זהותו המוסלמית, בהצלחה משתנה. הוא נקרע בין אהבתו למריה הנוצריה, לבין החשש לשבור את ליבה של אמו, אם יבחר להקים משפחה עם לא מוסלמית, חיננית ככל שתהיה.

פרק אחר פרק, הסדרה מביאה עונג רב, מהול בחמלה ואמפתיה, עם קפיצות נחשוניות בין מנהגי שמחה ואבל, הלוויות וחתונות; מיקס ערבי-לבנוני-סורי-מצרי-פלסטיני; מעמד המשפחה והכבוד הגברי המאוס, ההילה האלוהית סביב ההורים והדאגה והטיפול באח הצעיר, בעל הצרכים המיוחדים; אפילו תפקידם של המאכלים המסורתית והמאבק נגד ניכוסם על ידי הג'אנק פוד האמריקאי לא נכחד כאן, עם סצנה שסובבת סביב חומוס בטעם שוקולד. עוד הרבה הצטלבויות בין תרבויות לפעמים צורבות ולפעמים מדגדגות את הרגשות שלנו כערבים שנשארו במולדת.

הסיפור השני שסביבו רקומה העלילה, שזור בתוך הרפתקאותיו של מו, הוא הנרטיב הפלסטיני בן 70 השנה. סיפור אובדן המולדת המקורית, פלסטין, מבצבץ בכל מקום, נוכח ונסתר בו זמנית. למשל, כשמו מחליט להחליף את עורכת הדין הפלסטינית, שמטפלת בבקשות המעמד של המשפחה, בעורכת דין יהודיה-פולניה מוכשרת, ואמו לא סובלת את הרעיון ורואה בו בגידה במולדת.

המשימה שעאמר ויוסף לקחו על עצמם – להביא סיפור טרגי למסך הקטן בצורה קומית – אינה פשוטה. אבל תחנות החיים של מוחמד עאמר בעיבוד המיוחד עבור נטפליקס הצליחו להצחיק אותי לא פעם, אישה דור שלישי לנכבה כמוני. ציפיתי לסדרה הזאת, ואני כנראה לא היחידה. פלסטינים ופעילים מכל העולם צפו בה. חלקם התאכזבו וחלקם התלהבו. אני נמנית עם המתלהבים.

נכון, קשה לפלסטיני לצחוק על הנכבה, על הכיבוש והפליטות. קשה לאמא שלי להבין איך אפשר לרדד ולפשט את הטרגדיה של העם הפלסטיני, ולעשות ממנה סדרה קומית באנגלית, כדי להצחיק את הצופים בעולם במקום לעורר בהם סימפתיה והזדהות עם העם הפלסטיני.

קשה לי להסביר למישהי שנולדה במאהל את חשיבות הסדרה הזאת להנגשת הסיפור הכואב שלה לעולם, שלא רוצה לשמוע אותנו יותר, שנמאס לו מהסכסוך הזה כבר, ושמוכן לקבל את הפלסטיני בארה"ב על כל צרותיו והטראומות שלו, בתנאי שיפסיק להציק ליהודים בארצם המובטחת. אבל איך אפשר לדבר על הפלסטינים בלי להאשים את ישראל, עם הענן האפור שמאיים בהאשמות באנטישמיות לכל מי שמאתגר את סיפור הקמתה של מדינת הלאום היהודי.

ב"מו" נוגעים גם בזה, רק מחליפים את המילה "יהודים" ב"ציונים". כשהאמא, שאותה מגלמת השחקנית הירדנית-פלסטינית הגדולה פרח בסיסו, מסבירה לבנה מה קרה למשפחה מ-1948, היא אומרת בפירוש: "זה היה עד שהציונים באו ולקחו לנו את המקום מאמא". בכלל, בסיסו – שנעלמה מהמסך לשנים רבות ועשתה קאמבק מדהים בסדרה – מגלמת בדמותה את כל הטרגדיה של עמה, לצד אופטימיות חסרת תקנה.

בסצנה אחרת, בסיסו ממצה את כל הסיפור. כשבנה חש שהכל נסגר בפניו, היא אומרת: "מה אנחנו עושים, בני? עברנו מ-1948 ל-1967, ואז מלחמת המפרץ, עצרנו? נכנענו? מה אנחנו עושים כפלסטינים? אנחנו ממשיכים ללכת קדימה, זה מה שאנחנו עושים".

"מו" מצליחה בעיני להציג את ההיסטוריה של העם הפלסטיני בצורה אנושית, מרגשת ומצחיקה, ולחבר אותה למציאות החיים ולהשלכות הסכסוך על מיליוני פלסטינים – שמשלמים מחיר כבד עד היום, כשמעמדם כפליטים אינו מוסדר, שאין להם זכות שיבה, ושאין להם אזרחות אחרת בשום מקום בעולם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל מפרקת במו ידיה את "מדיניות הבידול" שעליה עמלה עשורים

אין באמת מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו ובן גביר, וקיבלנו עדות לכך בתגובתם לתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל במודע או שלא, הם מודים בכישלונה של מדיניות הניתוק בין עזה לגדה המערבית, ולכן נתפסים בעיני ראש הממשלה ובני בריתו כאיום קיומי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf