הקירות השקופים והעבר האפל של הארכיאולוגיה הישראלית

בקיץ האחרון, נפתח בניין הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל לקהל הרחב. המבנה עתיד לכלול שמונה קומות, אך בשלב זה הושלמה הבנייה של שלוש קומות בלבד. הוא עתיד לשמש כמרכז של כל עבודת המטה של רשות העתיקות, ואמורות להיות בו מעבדות מחקר, ארכיון, ספרייה, וכן אזור תצוגה של תערוכות הפתוח לקהל הרחב. אך ביקור בבניין, ובמיוחד סקירה של תכולתו, מלמדים כיצד הקהילה הארכיאולוגית בישראל הופכת לשותפה מרצון להפרה של החוק הבינלאומי, ולקידום תפיסות משיחיות של סיפוח בפועל של הגדה המערבית.

>> המתנחלים מצאו שותף חדש לסיורים בשטחים: בנק הפועלים

הבניין מצטרף למתחם קריית הלאום בירושלים, הכולל סמלי שלטון כמו הכנסת ובית המשפט העליון, ומוקדי תרבות ומחקר כגון מוזיאון ישראל, הספרייה הלאומית וקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית. תכנן אותו האדריכל משה ספדיה, והוא מדמה חפירה ארכיאולוגית: מעל המבנה נמתחת צילייה אפורה, המדמה את הציליות שמשתמשים בהן לקירוי חפירות ארכיאולוגיות. קומות המבנה ממוספרות בצורה הפוכה, מלמעלה למטה, בדומה לאופן שבו נהוג למספר שכבות בתל ארכיאולוגי.

המבנה מרהיב. הוא בנוי מקירות זכוכית, המאפשרים למבקרים לצפות בכל תהליך העבודה הארכיאולוגי (שאינו קשור לחפירה עצמה), החל מעבודת המחקר שעושים החוקרים בספרייה המרשימה ועד עיבוד הממצאים שנחשפו במעבדות השונות.

קירות הזכוכית מחזקים את התחושה שתהליך העבודה הארכיאולוגי שקוף; שהארכיאולוגיה היא מקצוע נקי, נטול משוא פנים, פתוח ונגיש לכולם. מיקומו של המבנה בלב קריית הלאום ממצב את הארכיאולוגיה כתחום המתעלה מעל המחלוקות הרבות, הקורעות את החברה הישראלית, ומחבר את כולם לרעיון נשגב של זהות משותפת. לא רק הקירות שקופים, גם תפקידה של הארכיאולוגיה בחברה הישראלית הא שקוף.

אולם דווקא קירות הזכוכית של המבנה חושפים צד אחר ואפל של הארכיאולוגיה הישראלית; צד שרוב חברי הקהילה הארכיאולוגית מעדיפים להתעלם מקיומו: האופן שבו, מאז 1967, משמשת הארכיאולוגיה כלי מרכזי בהצדקת הכיבוש ובהעמקתו.

בישראל, כמו במדינות לאום רבות בעולם, לארכיאולוגיה יש תפקיד מרכזי בעיצוב הזהות הלאומית. לאורך השנים, אתרים ארכיאולוגיים שונים גויסו להוכיח את הקשרים ההיסטוריים של היהודים למרחב ולהצדיק את המאבק נגד הפלסטינים על השליטה בו. החשיפה של בתי כנסת עתיקים או אתרים אחרים, שניתן לקשור לסיפורי המקרא, משמשים עד היום כעמודי תווך בזהות הלאומית שלנו.

לאחר כיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים, הארכיאולוגיה מילאה תפקיד חשוב גם בהקמת ההתנחלויות. רבות מההתנחלויות הוקמו בסמוך לאתרים ארכיאולוגיים, והציגו את עצמן כממשיכות דרכם של היישובים היהודיים שלכאורה התקיימו בעבר באתרים אלה. פעמים רבות זה נעשה תוך התעלמות מהכפרים הפלסטיניים, שהתקיימו גם הם באזור ושימרו מסורות בנייה עתיקות, ולעיתים אפילו את השמות של היישובים המוזכרים במקרא. אתרים ארכיאולוגיים אחרים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים עומדים בשנים האחרונות במרכזן של תוכניות פיתוח, שנועדו להפוך אותם לאתרי תיירות, ובפועל ימנעו מהפלסטינים החיים באזור את הגישה לאדמותיהם.

כל הפעולות הללו מתבצעות לאורך השנים בתמיכה של הקהילה הארכיאולוגית. נציגיה מקיימים חפירות רבות בשטחי הגדה המערבית בשירותן של תוכניות פיתוח אלו, תוך הפרה מוחלטת של הפרוטוקול הראשון של אמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין (1954), שישראל חתומה עליה. אמנה זו אוסרת על חפירה באתרים ארכיאולוגיים באזורים הנמצאים תחת שליטה לוחמתית, כדוגמת הגדה המערבית. הקהילה הארכיאולוגית מתעלמת שוב ושוב מקיומה של האמנה הזו.

גם ההחלטות הנוגעות לעיצובה של הקריה הלאומית לארכיאולוגיה, מלמדות על הפרה חוזרת של החוק הבינלאומי. רבים מהספרים בספרייה החדשה במבנה, וכן ממצאים ארכיאולוגיים המאוחסנים בו או עתידים להיות מאוחסנים בו, הועברו לשם ממוזיאון רוקפלר, ששימש בעבר את מבנה המטה של רשות העתיקות, וממוקם בשטח כבוש במזרח ירושלים, סמוך לשער הפרחים. העברתם של הספרים והממצאים נעשית אף על פי שאמנת האג אוסרת גם על הוצאת נכסי תרבות, כמו ממצאים ארכיאולוגיים ואוספי ספרים, מאזורים הנמצאים תחת שליטה לוחמתית.

רשות העתיקות, כמו גם הקהילה הארכיאולוגית בכללותה, בוחרת לטמון את הראש בחול ולהתעלם מההפרות הללו. לכאורה, יש לכך סיבות טובות. את החפירות צריך לבצע על מנת לשמור על אתרים ארכיאולוגיים מוונדליזם ושוד עתיקות, ועל מנת לחשוף את צפונות העבר. את הספרים והממצאים במוזיאון רוקפלר חשוב להעביר, כדי שיהיו נגישים יותר לציבור הישראלי.

אולם את מה שהיה אפשר להסתיר במוזיאון רוקפלר, כבר לא ניתן להסתיר מאחורי קירות הזכוכית של הקריה הלאומית לארכיאולוגיה. הבחירה להתעלם מההפרה החוזרת של החוק הבינלאומי ומהשיקולים הפוליטיים של מי שמממן את החפירות במזרח ירושלים ובגדה המערבית אינה משחררת את הקהילה הארכיאולוגית מהם, אלא משעבדת אותה אליהם.

וכאשר הקהילה הארכיאולוגית משועבדת לצרכים הפוליטיים של הימין המשיחי, אין לה יכולת להגן על עצמה מתוכניות שיביאו לבידודה בעולם. כך לדוגמה, בראשית יולי, למרות התנגדות עצומה של חלקים גדולים בקהילה הארכיאולוגית, אושרה בכנסת הצעת חוק טרומית לאשר לרשות העתיקות לפעול בשטחי C בגדה המערבית. החלטה זו מפרה את החוק הבינלאומי באופן בוטה, ומהווה סיפוח בפועל של הגדה המערבית.

אם חוק זה יעבור, הקהילה הארכיאולוגית בישראל תתעורר למציאות חדשה: היא תמצא את עצמה מוחרמת ומבודדת על ידי הקהילה הארכיאולוגית הבינלאומית, שכבר כעת מסתכלת בדאגה על השימוש בארכיאולוגיה להנצחת הכיבוש בגדה המערבית. העברת החוק להרחבת סמכויותיה של רשות העתיקות לשטחי C רק תחריף את המצב הזה.

יש לקוות שהקהילה הארכיאולוגית תתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, ותדאג להשתמש בקירות הזכוכית השקופים של הקריה הלאומית לארכיאולוגיה כדי להפוך גם את ההחלטות והמניעים של מי שמממן את הארכיאולוגיה בישראל לשקופים ופתוחים לשיח ציבורי.

ד"ר חמי שיף כתב את הדוקטורט שלו על השימוש בארכיאולוגיה ככלי לעיצוב זהות בחברה הישראלית. הוא ראש תחום מחקר בארגון עמק שווה