הקורונה כהזדמנות: תנו למורים לקבוע את ציוני הבגרות

רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, כתב בתחילת אפריל מכתב למנהלי אגפי החטיבה העליונה ואגף הבחינות במשרד החינוך, ובו הביע את דעתו על ציוני הבגרות בבחינות הקרובות. כידוע, לעת עתה עמדתו של המשרד היא לבצע חלק מבחינות הבגרות בלימודי הליבה וגם חלק מהבחינות בנושאי הבחירה של התלמידים.

בחינות הבגרות הן שיא הבירוקרטיה של משרד החינוך. בחינת בגרות בחולון (צילום: יוסי זלינגר / פלאש 90)

ארז, בחוצפתו הרבה, מציע תכנית הרבה יותר זולה. הבעיה שהיא תגרום להעמקת ההסללה של ילדי הפריפריה החברתית המוחלשת. כך לדוגמה בסעיף 2 במכתב הוא כותב כי "תלמיד חלש שלא מסוגל או לא ירצה להיבחן, יוכל לקבל תעודת בגרות רק בציוני בית הספר", כלומר הוא יקבל ציון 'עובר' מהמורה בבית הספר. בפסקה הבאה מבהיר ארז ש"אם תלמיד כזה ירצה ללמוד באוניברסיטה, יהיה עליו להשלים בחינות במקצועות שבהם קיבל ציון עובר". בקיצור, הכוונה היא שהתלמידים יקבלו תעודת בגרות שלא שווה כלום, שכן היא  לא תאפשר להם כניסה למוסד אקדמי. האחריות תיפול על התלמיד. הוא החלש שלא מסוגל או לא רוצה להיבחן. כאילו הוא לא חלק ממערכת.

המכתב הזה משקף את המדיניות ואת תפיסת העולם הביורוקרטית של משרד החינוך ושל האיגוד המקצועי שממשיכים להסליל לאורך שנים, בדרכים שונות, את הילדים בפריפריה החברתית. בחינות המיצ"ב, בחינות הבגרות, יחידות הלימוד בבגרות, הביורוקרטיה הבלתי נסבלת של התאמות לבחינות עקב ליקויי למידה, ההפרטה – כל האמצעים האלה משרתים את ההסללה.

ביסוד התפיסה עומדת מילת הקסם "סטנדרטיזציה". ככל שיש פחות אמון במורות ומורים, במנהלים ובמנהלות, כך יש יותר צורך בשליטה מלמעלה ברמה ובתוצאות הלמידה. חוסר האמון כלפי הצוותים הנמצאים בשטח חוזר על עצמה באופן קבוע. בבתי הספר כבר מדברים מזמן על כך שהמורות דואגות לתת יום חופש לילדים המתקשים כדי לא להוריד את הממוצע הכיתתי או הבית ספרי בבחינות המיצ"ב, שכן הנתון שמתקבל משמש כשוט נגד הצוותים.

לאורך השנים שבהן מתקיימות בחינות המיצ"ב, לא עלתה המחשבה שאם התוצאות אינן טובות, פירוש הדבר שצריך לסייע למורים בשטח בהנחיה, בהדרכה, במשאבים ועוד. היום המשרד מתכונן לבצע שינוי במבחן המיצ"ב, אבל איש לא יודע אם השינוי יבוא בדמות שוט חדש או בדמות מודל לסיוע.

בבחינות הבגרות, רמת הביורוקרטיה היא בלתי אפשרית: מפמ"רים (מפקח מרכז) שמרכזים את המקצוע; אגף שבונה את המבחנים; מערכת ענקית של משלוחים, פקחים ובוחנים; חלוקה פנימית בין יחידות לימוד, כאשר כולם יודעים שככל שיחידת הלימוד נמוכה יותר, כך הציון המשוקלל מול האקדמיה יהיה נמוך יותר. לכל אלה צריך להוסיף שלל ועדות שבודקות כל אבחון של כל ילד בלי להכיר אותו. חוות דעת של מומחה שבחן את הילד אינה מספיקה. האבחון צריך להגיע לוועדה מחוזית, ואחר מכן, במקרי קצה, לוועדה ארצית. ואז מגיעה המכה האחרונה. אם נמצא פער של יותר מעשרים אחוז בין הציון הפנימי שנותן בית הספר ובין הציון בבחינת הבגרות, בית הספר "נענש" וכל הציונים הפנימיים שלו יבוטלו.

מטרת העל היא להגיע ל"אובייקטיביות" לכאורה. מי שחולש למעשה על כל המערכת המסועפת הזאת, שעולה הון ומסלילה תלמידים, היא המל"ג, המועצה להשכלה גבוהה, האורים ותומים של ההשכלה בארץ. היא זו שקובעת את הסטנדרט הרצוי לה לקבלה לאקדמיה, ועליו היא מוסיפה עוד משוכה – המבחן הפסיכומטרי.

הילדים אמורים ללמוד איך לבלוע ולהקיא את חומרי הלימוד למען המולך, המל"ג, וככה יסמנו אותם לאורך שנים, מי לחסד ומי לשבט.

ישנה דרך הרבה יותר יעילה, זולה ומעצימה, בזמן משבר הקורונה ואחריו, דרך שתכריח את הביורוקרטיה לתת אמון במורות ומורים: לתת למורים ולמורות אוטונומיה להחליט את ההחלטות שלהם ביחס לילדים שהם עובדים אתם. צריך להביע אמון במורות ובמורים ולאפשר להם לקבוע ציון פנימי בכל המקצועות לבגרות. כך יוכלו המורים לקבוע את עתידם של הילדים שהם פוגשים יום יום בבתי הספר.

על פי השיטה הזו, המל"ג ייאלץ לקחת אחריות על החברה שלנו, על המוחלשים, במקום להסליל אותם ולהימנע מכל מפגש איתם. המל"ג יצטרך, לדוגמה, להקים מכינות לאקדמיה על חשבון המדינה. על המכינות האלו תוטל האחריות לסגור פערים לימודיים, אם ישנם כאלו.

ללא אוטונומיה לצוותים בשטח, המצב יילך ויחמיר. המורות והמורים, המנהלות ומהמנהלים, יודעים יותר מכולם מה צריך לעשות. ברור שהם יזדקקו לסיוע של מנחים, יועצים ומדריכים, אבל המסר יהיה שיש בהם אמון.

משבר המגפה יכול לשנות את כללי המשחק. מורות ומורים טענו באוזניי, ובצדק, שהצעד הראשון לקראת חזרת הילדים ללימודים הוא לעבד את הטראומה של המגיפה, לתת להם אפשרות לפרוק את המועקה. עוד לפני שמדברים על התקדמות בלמידה, המורים והמורות – שנמצאים גם הם במצב טראומטי – צריכים סיוע להתמודד עם המצב ולא להיכנס שוב לאטרף של הסטנדרטיזציה, כאילו כלום לא קרה.

הפערים גדלים בתקופה הזו, ועל צוותי המורות והמורים לסגור את הפערים שנוצרו. רק הם יודעים לעשות זאת עם הכלים שיש להם כרגע. ורק להם הזכות הגדולה להיות בחזית הזו. אמון במורות והמורים, היא התשובה לכאוס.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר הוא מרצה בסמינר הקיבוצים. יועץ לארגונים בנושאי חינוך לילדים, נוער וקהילות מוחלשות ובסיכון בארץ ובעולם.