newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקורונה הפכה את הרמדאן מהחודש החגיגי ביותר למפחיד ביותר

המסגדים והרשויות הערביות קוראים למאמינים להתפלל בבית והאירועים הגדולים בוטלו, אך הפגיעה הכלכלית הקשה והרפיון בסגר מעוררים חשש גדול. וזה לא עוזר שמשרד הבריאות משתמש בהסברה שלו באנשי דת סעודים ובביזוי נשים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

חודש הרמדאן התחיל אתמול – חודש שלם שבו המוסלמים צמים ביום ואוכלים בלילה, ובסוף החודש חוגגים את הרישיון לחזור לאכול באור היום. צום רמדאן הוא אחת מחמש המצוות שמוסלמי טוב צריך לעשות בדרך לגן העדן המיוחל.

הרעיון המקורי של הצום היה אימון מתיש בשליטה בצרכים הפיזיים של האדם לטובת ההתמסרות הרוחנית לבורא עולם, והוא התבטא בתפילות המוניות וסולידריות חברתית עם מי שמזלו פחות שפר עליו, כולל מתן צדקה לנזקקים. אך עם השנים האופי החברתי של החודש הקדוש גבר על האופי הדתי.

פרט לכך, עם תרבות השפע והפנאי הפכה מסורת הרמדאן למפעל אדיר של תעשיית בידור משגשגת בתקשורת בעולם הערבי, ולתעשיית מזון דשנה לקראת האִפְטַאר – הסעודות הגדולות שמתבשלות להן לתוך הלילה עד השחר, ומוזמנים אליהן כל החברים והקרובים.

כך הפך רמדאן מ"חודש החמלה והסליחה", כפי שתואר בקוראן, לחודש הכי חברתי-משפחתי-קהילתי בשנה בחברה הערבית, גם עבור אלה שאינם צמים. אם תרצו, מדובר ב-30 ימי כיפור רצופים שמסתיימים כל יום בליל סדר מפואר או מימונה עתירת קלוריות.

השנה מתנהל הרמדאן בצל התפרצות נגיף הקורונה בכמה יישובים ערביים וריבוי במספר החולים המאומתים בחברה הערבית, מה שעלול להוות סכנה אמיתית למיליון וחצי אזרחים ערבים, שגם כך סובלים מתשתיות ושירותי בריאות נחותים.

שער שכם בעיר העתיקה בירושלים, ביום השישי הראשון של הרמדאן, ב-24 באפריל 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

שער שכם בעיר העתיקה בירושלים, ביום השישי הראשון של הרמדאן, ב-24 באפריל 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

המתח שפקד את משרד הבריאות ערב פסח מורגש היום בקרב הנהגת הציבור הערבי, שרואה אתגר גדול בפתח, בין משבר הקורונה לרמדאן. מצד אחד, המהלכים הדרסטיים שננקטו במהלך פסח – עם הטלת סגר כללי – אולי נשאו פרי, אך החגים היהודיים מטבעים הם קצרים וממוקדים, בנוסף לשבתון שכולם רגילים לו.

אצלנו אין שבתון. להיפך, תנועת המכוניות, הסחר וחיי הלילה מתעוררת ברמדאן ומתרחשת שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה – מלבד שעת האִפְטַאר עצמה, שבה מתכנסים סביב שולחן האוכל. הטלת סגר על כל החברה הערבית ברמדאן אינה ישימה מבחינה אכיפתית וכלכלית.

ההנחיות הן בכיוון של הטלת סגר בשעות הערב עד הבוקר, אולי כדי למנוע תפילות אל תראוויח التراويح، – תפילות לילה ממושכות שמשתתפים בהם מאות במסגדים, או את אירועי הפנאי של אחרי שבירת הצום.

אמנם כל המסגדים והרשויות הערביות הודיעו שהתפילות האלה מתבטלות השנה ועודדו את המאמינים להתפלל בבית בלי התקהלות מסוכנת, אך סגירת העסקים המקומיים בשעות הערב תנחית מכה קשה על הכלכלה המקומית, וסביר להניח שהמרוויחה העיקרית תהיה המדינה, כשהמשטרה תרשום דו"חות על ימין ועל שמאל לשוברי הסגר ומפירי החוק.

אני מניחה שגם תהלוכות האורות השמחות והטקסים ההמוניים להדלקת פאנוס רמדאן (מנורת הרמדאן המסורתית) בכל כיכר ביישובים הערביים מבוטלים. לצערי גם פסטיבלי הרמדאן מרקט, שהיו מנוע חשוב להתנעת הכלכלה המקומית, לא יתקיימו השנה. עם זאת, הדבר אולי ישמח את הקולות של הפונדמנטליסטים הדתיים, שתוקפים את תופעת הרמדאן מרקט כל שנה מחדש, וקוראים לסגירתם במסגרת המאבק במרחבים מעורבים של גברים ונשים.

השלטון המקומי בחזית המערכה

כמו בכל דבר במדינה הזאת, גם במשבר הזה הטיפול בחברה הערבית בא באיחור מסוים. ההסברה בערבית, מספר הבדיקות, תפקוד מערכת החינוך ומערכת הבריאות, חלוקת המשאבים ממשרדי הממשלה השונים – הכל התנהל לפי הלו"ז העברי ולא הערבי, אף שהנגיף עצמו לא כל כך מבין את ההבדל בין יהודים לערבים.

הנהגת הציבור הערבי, ובמיוחד ראשי הרשויות, הבינו שהם נמצאים בפיגור אחרי החברה היהודית, ולכן חייבים לפעול לבד ולא לחכות לגאולה.

השלטון המקומי נמצא בחזית המערכה נגד הקורונה בחברה הערבית. המערכה הזאת כוללת כמובן גם את המשטרה, את פיקוד העורף ואת מנגנוני הביטחון והאכיפה העירונית – כולם גופים לא פופולריים בחברה הערבית ביומיום. ולכן, האחריות מתגלגלת לפתחו של ראש הרשות, שצריך לשנות בזמן שיא את אופי ואת קצב החיים ברמדאן ברשות שלו. ביטול האירועים זה עוד החלק הקל. האתגרים האמיתיים של הרמדאן נמצאים במקום אחר לגמרי.

שוק רמדאן בירושלים, ב-2011 (צילום: Victorgrigas, CC BY-SA 3.0)

ביטול האירועים זה החלק הקל. שוק רמדאן בירושלים, ב-2011 (צילום: Victorgrigas, CC BY-SA 3.0)

בעיה גדולה אחת היא שאנחנו כבר חודש וחצי בסגר, מה שפגע מאוד במצב הכלכלי. במצב רגיל, המשפחה הערבית מוציאה סכום כפול על מזון ברמדאן מאשר בשאר חודשי השנה. היום, אחרי חודש וחצי של גידול באבטלה, השבתת המשק וסגירת עסקים רבים, החברה הערבית מגיעה לרמדאן עם הלשון בחוץ.

העניים נעשו יותר עניים. עסקים קטנים ובינוניים נמצאים בסכנת סגירה. הכל קורס. לכן, משפחה של פועל בניין שמקבל שכר יומי ומטפלת במעון פרטי או סייעת גננת תתקשה מאוד להתנהל כרגיל ברמדאן הזה.

בעיה נוספת היא המלחמה על התודעה הציבורית. כשמדברים על אסטרטגיית יציאה מהמשבר והציבור היהודי מתחיל לצאת ממנו, למה שהערבים יישארו בתוכו? תחושת הרפיון במדיניות הסגר מגיעה גם לרחוב הערבי, וברמדאן יהיה ממש קשה לאכוף את ההדרגתיות שכולם מדברים עליה, כשעשרות אנשים יחכו בתור למאפייה או לחומוס, ולכן ההסברה צריכה להיות מתוחכמת ומשכנעת ומותאמת לחברה הערבית.

סטריאוטיפים מגדריים והתנשאות

אם כבר מדברים על הסברה, עד כה הסרטונים והמסרים שיצאו מוועדת החירום הערבית של ראשי הרשויות, הרשימה המשותפת, ועדת המעקב וקואליציית ארגוני החברה האזרחית, הם מוצלחים הרבה יותר מפרסומי משרד הבריאות.

במשרד הבריאות חשבו משום מה שאנשי דת סעודיים הם נחשבים ומוערכים בחברה הערבית בישראל, וכנראה בגלל זה פירסמו קריאה לנשים ברמדאן לשבת בבית ולגלגל עלי גפן, תחת הסיסמה "הבית שלכן המחסה שלכן, כך עדיף, לגלגל עלי גפן לבד ברמדאן".

אמנם לא ציפיתי לסרט מעצים ופמיניסטי ממשרד הבריאות של יעקב ליצמן, אבל הסרטון שהוציאו היה מעליב ומבזה במיוחד. היחס לנשים בו החזיר אותנו אחורה לשנות ה-50, שבהן התפארו הנשים מי מגלגלת עלי גפן מהר יותר ותיקח מקום ראשון כעקרת בית מצטיינת.

נכון, ברמדאן נשים מבשלות הרבה – גם הפמיניסטיות שבהן. זה בסדר. אבל לומר לנשים שזו המשימה העיקרית שלהן, להתחבא בבית ולבשל בישולים שיעסיקו אתכן שעות ברמדאן, היה עבורי יותר מדי זעם לספוג פנימה. כמות הסטריאוטיפים המגדריים, הדעות הקדומות וההתנשאות על החברה הערבית בסרט הזה גרמו לזעם רב ולמחאה ברשת, עד שהסרטון הוסר בסופו של דבר מהעמוד של משרד הבריאות.

בצד החיובי, ברמדאן השנה אולי תהיה הזדמנות טובה לחזור לממדים הטבעיים של החודש – ארוחות משפחתיות אינטימיות בלי סעודות המוניות ובזבזניות ואורחים שעלולים להכניס את הקורונה הביתה. ואולי המשפחות גם יצליחו לחסוך קצת על מרכיב האוכל.

סיר לחץ מבעבע

תכניות הבידור, הסדרות והפקות הענק של ערוצי הטלוויזיה בעולם הערבי לא הספיקו להשלים את הצילומים בגלל הקורונה, לכן צפויות לנו סדרות חצי גמורות או משוחזרות משנים קודמות וזה לא מבשר טובות לחובבי הסדרות ברמדאן.

אני אישית והרבה מהחברות שלי הכרזנו כבר היום שאחרי חודש וחצי של קורונה, אנחנו לא יכולות לראות יותר סירים. מיציתי כבר את כל כישורי הבישול והאפייה שלי בסגר, ואין לי חשק להיכנס למטבח לעוד חודש. עצם המחשבה שלא נוכל לצאת למסעדה לפחות פעם בשבוע כדי לנוח קצת מהמלאכה הקשה מחרידה אותי. לכן ליבי ליבי עם כל הנשים הערביות ברמדאן הזה.

אישה מוכרת מאכלים מסורתיים לארוחת האִפְטַאר ברמדאן, בעיר העתיקה בירושלים, ב-1 ביוני 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

אישה מוכרת מאכלים מסורתיים לארוחת האִפְטַאר ברמדאן בעיר העתיקה בירושלים, ב-1 ביוני 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

בצד הרציני יותר, כל המתח המשפחתי, הפחד מהווירוס, הדחק הנפשי והכלכלי נכנסים לסיר לחץ אחד שעלול להתפוצץ לנו בפרצוף. רמת האלימות במשפחה בדרך כלל עולה ברמדאן. לפי נתונים, היא כבר עלתה במהלך ימי הקורונה. שלוש נשים נרצחו מאז תחילת המשבר, ועדיין לא רואים את הסוף. ההיערכות שלנו בארגוני הנשים היא בשיא, לאור ריבוי מקרי האלימות הקשים בשבועות האחרונים.

אני מתארת לעצמי שלנשים שנמצאות בסכנה וגם כך קשה להן לפנות לעזרה יהיה בלתי אפשרי תודעתית לחשוב על לעזוב את הבית ברמדאן הקדוש.

הממשלה לא בדיוק עסוקה בנשים נפגעות אלימות כרגע, והמטרה היא בעיקר לספק מזון לכל פה. לכן משרד הפנים אישר השבוע חבילות סיוע בסך 30 מיליון שקל לרשויות המקומיות, כדי לעזור ל-60 אלף משפחות נזקקות במהלך החודש. זהו סיוע חשוב, שמגיע לצד אלפי תרומות וחבילות שאורגנו וכבר חולקו לקראת רמדאן, שאני מקווה שהגיעו לכל בית נזקק בחברה הערבית – עם עלון הסברה לגבי סיוע לנשים ונערות שנקלעו למצוקה במהלך המשבר.

החודש היפה הזה בדרך כלל מביא טעם של מסורת טובה ומקרבת ביישובים הערביים. אך השנה נגיף הקורונה הקדים את הרמדאן והשתלט לנו על החיים. ברור לכולם שרמדאן 2020 ייזכר בזכות וירוס קטן וארור, שהצליח להפוך את החודש הכי חגיגי שיש בעולם הערבי לחודש הכי מדאיג ומפחיד.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מפגין מתעמת עם שוטרים במיניאפוליס, ב-28 במאי 2020 (צילום: Lorie Shaull, CC BY-SA 2.0)

מפגין מתעמת עם שוטרים במיניאפוליס, ב-28 במאי 2020 (צילום: Lorie Shaull, CC BY-SA 2.0)

בין מיניאפוליס לירושלים: הרטוריקה השקרית של דיכוי המחאות

אנשי הממסד שמנסים לדכא את המרי שפרץ לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד מפעילים אסטרטגיה שמציגה את המוחים כ"אופורטוניסטים" ו"עבריינים", ומרחיקה את הציבור מהמחאה. צודק מי שמקשר בין זה להרג של איאד אלחלאק. בכל זאת, האסטרטגיה הזאת כבר עבדה פה כמה וכמה פעמים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf