newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הצעירים בכיכר רבין לא חגגו את בנט, הם חגגו את עצמאותם

גם כשברק ניצח בבחירות לפני 22 שנה, כמו אתמול, התמלאה הכיכר באלפי אנשים שחגגו את תום שלטון נתניהו. אך בניגוד לעבר, אלפי הצעירים שגדלו במציאות של שלטון ימין ושמרנות כבר לא מצפים שמישהו אחר יעשה להם את העבודה

מאת:

פעמיים ב-22 השנים האחרונות, כיכר רבין התמלאה באלפים שחגגו את תום שלטונו של בנימין נתניהו. בפעם הראשונה, בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי 1999, הם חגגו את התבוסה שלו לאהוד ברק. בפעם השנייה, אתמול, הם חגגו את העובדה שלראשונה מזה 12 שנה הוא לא יעמוד בראש הממשלה.

מפגיני בלפור חוגגים בכיכר רבין בתל אביב, ב-13 ביוני 2021 (צילום: אורן זיו)

חוגגים את השחרור מהסטטוס קוו. מפגיני בלפור בכיכר רבין בתל אביב, ב-13 ביוני 2021 (צילום: אורן זיו)

נתניהו הפסיד גם ב-2006 לאהוד אולמרט, אבל אז הכיכר לא התמלאה, אולי משום שהניצחון אולמרט לא נתפס כמהפך, אלא כהמשך לממשלת אריאל שרון.

הייתי בכיכר בשתי הפעמים, ב-1999 ואתמול. לכאורה אלה היו אמורים להיות אירועים בעלי אופי דומה. תל אביב ה"שמאלנית" חוגגת את תבוסתו של איש הימין, מדינת תל אביב מול מדינת ירושלים, ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. למעשה, למרות כמה קווי דמיון, תהום פעורה בין שני האירועים.

נתחיל מהכוריאוגרפיה של האירועים. ב-1999 זה היה אירוע עם היררכיה ברורה. ברק עמד על המרפסת בכיכר רבין ונאם, האלפים עמדו למטה והריעו לו. יחסי כוחות ברורים. הוא המנהיג, הוא האיש שניצח את הדרקון, וההמונים מודים למושיע על הישועה.

האירוע אתמול היה "שטוח". הבמה הנמוכה הוקמה בתוך הכיכר עצמה, באחת הצלעות הארוכות של המלבן ששמו כיכר רבין. כך נוצר מצב שלא רק שהחוגגים עמדו כמעט באותו גובה כמו מי שהיה על הבמה, אלא שכמעט כולם יכלו להיות מאוד קרובים אליה. כך, למעשה, החגיגה היתה של כל מי שהיה בכיכר. מסיבה המונית הרבה יותר מאשר עצרת פוליטית.

ברק ב-1999 היה, כמובן, מנהיג של מפלגה פוליטית. מתחת למקום שממנו נאם נתלה שלט של "ישראל אחת", הרשימה שהקים לצורך הבחירות. לידו עמדו דוד לוי ושמעון פרס, שניים מבכירי הרשימה. בקהל נישאו כרזות של "ישראל אחת", מפלגת העבודה ומרצ. הזהות המפלגתית-פוליטית של מי שעמד על הבמה ושל מי הגיע לחגוג היתה ברורה מאוד.

באירוע אתמול לא עמדו על הבמה אנשים פוליטיים – לא נפתלי בנט, לא יאיר לפיד, גם לא מרב מיכאלי או ניצן הורוביץ. אני אפילו מסתכן לומר שאם בנט היה עומד על הבמה ונואם את הנאום שנאם בכנסת, עם התודות לנתניהו על ההישגים האדירים שהביא למדינה, קריאות הבוז שחטף במליאה היו מתגמדות לעומת מה שהיה סופג בכיכר.

יותר מכך, על הבמה לא עמדו מנהיגים או מנהיגות של המחאה. אם אמיר השכל, האיש שסילוקו ממתחם בלפור הצית כביכול את השלב האחרון והמכריע של המחאה, היה מגיע אתמול לכיכר, ספק אם מישהו היה מזהה אותו בכלל. ברק כהן אמנם היה על הבמה, אבל יותר בתור מוזיקאי וזמר, ופחות בתור מנהיג. במובן זה, מחאת בלפור שמרה על האופי "השטוח" שלה עד הסוף. כמו שהבמה היתה שטוחה, כך האירוע כולו היה שטוח – בלי מנהיגים, בלי מובילי דעה.

הססמה הזכורה ביותר מהאירוע במאי 1999 היא כמובן "רק לא ש"ס". בעוד ברק דיבר על כך שיקים ממשלה "של כולם", אלפים מהמפגינים הגיבו בקריאות קצובות נגד ש"ס. צריך לזכור את הרקע: זה היה מיד לאחר הרשעתו של אריה דרעי ואחרי שש"ס קיבלה 17 מנדטים עם קמפיין "הוא זכאי" שלה. מרצ בראשותו של יוסי שריד התחייב לפני הבחירות: "ריד מיי ליפס, לא נשב עם ש"ס".

חוגגים את ניצחונו של אהוד ברק בבחירות בכיכר רבין בתל אביב, ב-1999 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

חוגגים את ניצחונו של אהוד ברק בבחירות בכיכר רבין בתל אביב, ב-1999 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ברק הרכיב בסופו של דבר ממשלה עם ש"ס, גם משום שלא העלה על דעתו ממשלה עם המפלגות הערביות (רע"מ, חד"ש ובל"ד קיבלו תשעה מנדטים יחד, ויחד עם מפלגות המרכז היה אפשר להגיע ל-67 מנדטים בלי הימין), אבל אין ספק שהאירוע בכיכר במאי 1999 היה שייך לשמאל הציוני ה"קלאסי", מה שמכונה "השבט הלבן". אחד השלטים הבולטים בכיכר היה "ישראל חוזרת לשפיות", לצד שלטים נוסח "שלום אתה חוזר" ותמונות של יצחק רבין.

זו לא היתה התחושה אתמול בכיכר. רוב הנוכחים בכיכר היו צעירים, שזופים, מזיעים, מזוקנים (הגברים), וצפופים מאוד, והיה קשה מאוד לעשות "ספירת ראשים" של אשכנזים או מזרחים. אבל גם אם היה שם רוב אשכנזי, לא היתה תחושה שאלפי הצעירים האלה רוצים לחזור ל"ארץ ישראל היפה והטובה". אולי אפילו ההפך.

זה ניכר בדברים חיצוניים לכאורה, כמו העובדה שברק כהן שר מוזיקה שאי אפשר היה לטעות ב"מזרחיוּת" שלה, או בשלט שתנועת "קומי ישראל" תלתה על המרפסת בכיכר – בדיוק במקום שממנו שמע ברק לפני 22 שנה את הקריאות "רק לא ש"ס". "אחינו החרדים", נכתב בשלט ביידיש ובעברית, "רוצים אתכם אתנו".

אבל נדמה שהשוני הוא אפילו יותר עמוק מכך. אף שאלפי הצעירים – היו גם זקנים כמוני, אבל היינו במיעוט – באו קודם כל לחגוג את הפלתו של נתניהו, היה ברור שלכתו היא לא סוף הסיפור מבחינתם.

מדגלי הגאווה שנישאו גבוה מאוד בקהל, ועד הקריאות "התשובה לכיבוש – מהפכה, התשובה לגזענות – מהפכה, התשובה לתרבות האונס – מהפכה", הרושם היה שהזזתו של נתניהו היא רק תחנה בדרך הרבה יותר ארוכה.

נכון, איש לא הגדיר מהי התחנה הסופית, וספק אם רוב האנשים בכיכר בכלל חושבים במושגים האלה, אבל הכיוון הוא שינוי חברתי, שינוי של יחסי הכוחות, שבהיעדר מלה אחרת אפשר לקרוא לו "דמוקרטיזציה".

זו בעצם התהום האמיתית המפרידה בין האלפים שהתקבצו באותה בכיכר לפני 22 שנה לבין מי שהתכנס בה אתמול. ב-1999 האלפים הרימו את מבטם כלפי מעלה בתקווה שברק יביא להם את השינוי. האלפים אתמול נתנו את התחושה הברורה שהם עצמם השינוי, הם אלה שיחוללו אותו, הם לא תלויים בבנט או בלפיד או במיכאלי, ובעיקר שאין להם שום כוונה לחזור לעולם הישן והמוכר.

השלט שתלו קומי ישראל בכיכר רבין, ב-13 ביוני 2021 (צילום: מירון רפופורט)

השלט שתלו קומי ישראל בכיכר רבין, ב-13 ביוני 2021 (צילום: מירון רפופורט)

נכתב רבות על כך שהדור שחולל את מחאת בלפור לא הכיר מציאות אחרת מלבד נתניהו כראש ממשלה. זה בא לידי ביטוי בססמה "נפלתם על הדור הלא נכון". אבל זה לא רק נתניהו. הדור הזה גדל לתוך מציאות שבה שלטון הימין והשמרנות הם כמעט תופעת טבע. מה שנשאר הוא רק להסתדר אתו, למצוא את פינות הנוחות בתוכו. אצל אנשי שמאל מהדור שלי ומדור קצת צעיר ממני, רבים הגיבו למציאות הזו על ידי סוג של פרישה מהישראליוּת.

במובן זה, האירוע אתמול ביטא תחושה של שחרור. שחרור מהעול של השלטון המובן מאליו של השמרנות, של הסטטוס קוו, אותו סטטוס קוו שהיה היהלום בכתר של עידן נתניהו.

מוקדם כמובן לדעת אם מדובר בהתרוממות רוח רגעית שתחלוף אחרי שנתניהו יחלוף, או שיש כאן שינוי אמיתי. קשה כמובן לדעת מה תוכל לחולל תנועה שאין לה מנהיגים ברורים ואין לה תוכנית פעולה מוגדרת, אחרי שהמטרה המיידית שלה – הפלת נתניהו – הושגה.

ב-1999 ברק הבטיח בכיכר "שחר של יום חדש". הוא הכזיב מהר מאוד, חיסל את תהליך השלום, ובעצם סלל את הדרך לשלטון נתניהו. הצעירים שהגיעו אתמול לכיכר רבין לא מצפים שמישהו יעשה להם את העבודה, שמישהו אחר יביא להם את השחר הזה. זה השינוי הגדול, והוא עשוי להיות מקור לשינוי עוד יותר גדול.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf