"ניצחון לאמנות": ההצגה "אסירי הכיבוש" עולה השבוע בתל אביב

מבחינתה של הבמאית והשחקנית עינת ויצמן, העובדה שההצגה "אסירי הכיבוש" עולה השבוע בתל אביב היא לא פחות מ"ניצחון לאמנות". במאי 2017, כשעוד היתה בשלבי פיתוח, החליטה ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו בראשותו של ראש העיר שמעון לנקרי לפסול את ההצגה. ההחלטה עוררה סערה, שבמסגרתה המנהל האמנותי של הפסטיבל אבי גיבסון בר-אל, רבים מהאמנים המשתתפים וחברי ועדת ההיגוי פרשו מהפסטיבל במחאה.

מאז נפגע המוניטין של הפסטיבל קשות, אך ויצמן מצדה לא האמינה שבאווירה הפוליטית הנוכחית ההצגה תזכה לעלות מול קהל ישראלי. השבוע, במסגרת פסטיבל תמונע ולמרות מחאה מצד שרת התרבות, מירי רגב, ההצגה תושק ב-25 (הערב) וב-26 בנובמבר בתל אביב.

"בזמן שפוליטיקאים יבואו וילכו, זה ניצחון של האמנות. בסופו של דבר אי אפשר לעצור אותה", אמרה ויצמן ל"שיחה מקומית" בפגישה בסוף השבוע בתיאטרון תמונע, בעיצומן של החזרות האינטנסיביות להצגה. "פניתי לתמונע, לנגה צוקרמן, הם מיד אישרו, כאילו הגיע הזמן, כאילו שנמאס למנהלים אמנותיים מההשתקות האלה". את התקציב להצגה גייסה ויצמן דרך קמפיין מימון המונים ובעזרת פרס שבו זכתה בנורווגיה, שאותו הקדישה לעלויות ההפקה.

אם בגלל שתשומת הלב הציבורית ממוקדת בימים אלה בניסיונות להרכבת ממשלה ובכתב האישום נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, או בגלל העייפות מעיסוק בנושא, העלאת ההצגה לא עוררה כמעט סערה, מלבד פרסומים בודדים באתרי חדשות וגינוי רפה וממוחזר של השרה רגב. השחקן ג'לאל מסארוה אמר במהלך החזרות כי "זה ניצחון לחופש הביטוי. אנשים לא חייבים להסכים, אבל הם  צריכים לראות ואז לשפוט בעצמם".

עינת ויצמן בחזרה להצגה "אסירי הכיבוש" בתיאטרון תמונע (צילום: אורן זיו)

בהצגה, שרובה משוחקת בערבית עם כתוביות בעברית, משתתפים ארבעה שחקנים פלסטינים: קאמל באשה, ג'לאל מסארוה, רביע חורי וביאן ענתיר, וכן ויצמן עצמה. ההצגה מורכבת מסצנות מחיי היומיום בכלא, והשחקנים מציגים שחזורים מהמעצר, מהחקירה, מראיון הכניסה לכלא, משביתת הרעב, מהעינויים, מביקורי המשפחות ומהשהיה בצינוק.

על במה גדולה ועם תפאורה מינימלית של קונסטרוקציות פלסטיק שקופות, המשמשות לסירוגין כשולחן חקירה, כצינוק או כמיטה, מוצגים סיפורים שכמעט לא מוכרים לציבור היהודי-ישראלי, ומפריכים את התפישה בקרב רבים שהחיים בכלא בישראל הם "חופשה בבית מלון".

חזרה להצגה "אסירי הכיבוש" בתיאטרון תמונע (צילום: אורן זיו)

את ההצגה כתבה ויצמן לאחר שפגשה אסיר פלסטיני אזרח ישראל שהשתחרר מהכלא לאחר 30 שנה. היא ישבה אתו מדי שבוע במשך שנה, ושמעה ממנו על החיים הכלא. "עשינו את השחזורים הספציפיים", היא מספרת. במהלך העבודה על ההצגה נפגשה ויצמן עם אסירים משוחררים נוספים בגדה המערבית ובירושלים. "אלה שחזורים של זכרונות שמועלים על הבמה, כדי לתת חיים לדברים שאנשים סיפרו לי".

בדומה להצגה שביימה בשנה שעברה, "אני דארין טאטור", גם "אסירי הכיבוש" היא היא תיאטרון דוקומנטרי, שבו ויצמן משחקת את עצמה. בעוד רוב ההצגה מתנהלת בערבית, ויצמן עוזרת לתווך לקהל בעברית את העדויות מהכלא.

לדבריה, "זה יעזור לקהל וירכך את ההלם. נורא קשה לדבר על אסירים, אנשים נאטמים מיד". היא מקווה שההצגה תעזור לשבור את המחסום הזה. "דרך התיאטרון אפשר לדבר על דברים שאי אפשר לדבר עליהם באופן רגיל. זה פותח פתח לנושא הזה".

ויצמן התחילה לעבוד על "אסירי הכיבוש" לפני העבודה על ההצגה על טאטור, אך המפגש אתה סייע לה להבין את החיים בכלא. "הייתי צריכה לדבר עם אישה כדי להבין את זה דרך החוויה הנשית, ורק אז לחזור לגברים שישבו בכלא", היא מספרת.

ההצגה נפתחת במונולוג קצר של ויצמן, שבו היא מספרת על ביטול ההצגה בפסטיבל עכו ועונה לתהיות שעשויות לעלות בקרב הצופים, ובראשן השאלה אם האסירים שעליהם מבוססת ההצגה יושבים בכלא כי לקחו חלק במאבק מזוין. "האנשים שעליהם ההצגה מבוססת כבר ישבו בכלא או שהם עדיין שם. חלק עם משפט וחלק בלי. חלקם יושבים בגלל התנגדות אלימה, וחלק בגלל שפירסמו פוסט בפייסבוק". ויצמן מסיימת את מונולוג הפתיחה בהצהרה: "אני לא שופטת את האסירים שוב. זה לא בית משפט פה, זה תיאטרון". ואז מתחילה הסצנה הראשונה בהצגה – בחדר החקירות.

באשר משחק בהצגה את תפקיד "המספר", האסיר X המבוגר, שכבר השתחרר מהכלא ומשחזר את מה שעבר. "הוא אמנם יצא מהכלא אבל הוא עדיין שקוע בזה, הכלא בתוכו, הוא תקוע בתוך הצינוק", אומרת ויצמן. מסארוה משחק את הדמות של האסיר X כשהיה צעיר, שעומד במרכז הסצנות המשוחזרות מתוך חיי הכלא.

מתוך החזרה ל"אסירי הכיבוש" (צילום: אורן זיו)

מסארוה מספר כי "כשעינת התקשרה אלי הייתי די מופתע שזה ירד וכעת יעלה מחדש. היה קצת חשש, בכל זאת הצגה שכל המדינה דיברה עליה ולא בקטע טוב. באותו יום שדיברנו היא שלחה לי את הטקסט. זה היה מרתק, לא יכולתי להפסיק לקרוא, זה היה מאוד מטלטל וחזק, התחברתי לסיפור".

גם מסארוה מודע לקושי של הציבור בישראל לשמוע על נושא האסירים. "כמו כל יצירה אמנותית, המטרה היא לגרום לאנשים לחשוב, וזה כבר חצי צעד קדימה. רצינו להראות את המציאות שנמצאת במחשכים, שלא מדברים עליה".

לדבריו, רק אחרי שההצגה תעלה בהצלחה ביום שני בערב הוא יוכל להגדיר זאת כ"ניצחון נגד ההשתקה, נגד כפיה של דעות ונגד סתימת פיות". מסארוה מציין כי הוא מבין את החשש של יהודים מעיסוק בנושא, אך חשוב לו להדגיש ש"המטרה של ההצגה אינה הסתה. אני וכל הצוות נגד אלימות. אבל בן אדם שחי כל החיים שלו תחת דיכוי, התפישה שלו שונה. דרך האמנות אנחנו מנסים לגרום לאנשים לחשוב".

את אחת הסצנות המרכזית בהצגה כתב מתוך הכלא האסיר וליד דקה, שההצגה על חייו "הזמן המקביל" בתיאטרון אל מידאן עוררה גם היא סערה שהובילה לשלילת התקציב של התיאטרון. בסצנה, שדקה כתב לאחר שהועבר לשם בעקבות הברחת טלפונים סלולריים, הוא הולך בחצר, רואה את הצל שלו ומדמיין שהצל הופך לילד הקטן שהיה פעם. לדברי ויצמן, "הוא שלח לי את זה כסיפור, ועיבדתי את זה לסצנה".