הקפאת כספי אל-מידאן: מי מפחד מהתיאטרון הפלסטיני?
עיריית חיפה החליטה להקפיא את העברת התשלומים לתיאטרון הערבי אל-מידאן בשל הצגה שהעלה בפעם ה-26, ובכך העמידה את כל פעילותו בסכנה. בתיאטרון עצמו מעריכים שההתקפה עליהם נובעת דווקא מפנייתם לקהל יהודי
כותבת אורחת: אפי בת-אילן
האם המתקפה הפוליטית המתוזמרת נגד תיאטרון "אל-מידאן" בחיפה – התיאטרון הרפרטוארי הערבי היחיד בישראל – היא אכן רק תגובה להעלאת ההצגה "הזמן המקביל" בסוף אפריל?
עדנאן טראבשה, מנהל התיאטרון, וסלוא נקארה, השחקנית המפורסמת שמשמשת כיום כיועצת האמנותית שלו, ממש לא חושבים ככה. ההצגה, שעוסקת בחיי היומיום ובחלומותיהם של האסירים הפוליטיים, הוצגה בחיפה ובמקומות אחרים כבר 26 (!) פעמים לפני שהועלתה ב-25 באפריל, ואושרה על ידי ועדה של משרד התרבות לפני שהועלתה על הבמה.
"הזמן המקביל", שנכתבה ובוימה על ידי בשאר מורקוס, במאי צעיר בעל רקורד מרשים של עשייה, מתארת את חייהם של ארבעה אסירים פוליטיים, ובהם וליד דקה, שהורשע בהשתייכות לחוליית הטרור שחטפה ורצחה את החיים משה תמם ב-1984. דקה, מנהיג כריזמטי שנשפט למאסר עולם (שנקצב ל-37 שנים), ניהל מאבק ממושך ותקדימי למען הזכות להתייחדות עם אשתו, אותה נשא רק לאחר כליאתו. ההתייחדות לא אושרה מעולם. במחזה כמו גם בחיים עצמם, דקה טוען שזכותו לביקור התייחדות לא נופלת מזו של כל אסיר אחר, לרבות יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, שכן זוכה לביקורים כאלה.
בערב ההצגה באפריל הגיעו לתיאטרון קרובי משפחתו של תמם ועמם מספר תומכים, שנשאו שלטים וקראו קריאות שנאה כלפי נקארה ושאר אנשי הצוות. בעקבות האירוע הגיש שי בלומנטל, חבר מועצת עיריית חיפה מטעם "הבית היהודי" ויו"ר ועדת הכספים של העיר, הצעה לסדר ובה טען שההצגה מהללת את דקה, ושעל כן העירייה חייבת לשלול מהתיאטרון את תמיכתה.
> וליד דקה: מכתב לבן שטרם נולד, מאסיר שנאסר עליו להוליד
בלומנטל הודה שהוא עצמו לא ראה את ההצגה, ולא רק זאת – מתברר שזו אף לא הפעם הראשונה שבה הוא מנסה לשלול את תקציבי התמיכה העירוניים באל-מידאן. בפברואר האחרון, כשהתיאטרון ארגן פסטיבל קולנוע פלסטיני בן שלושה ימים, בלומנטל יצא בקמפיין נגד המוסד, וטען שמדובר ב"פסטיבל סרטי נכבה". גם במקרה זה בלומנטל לא צפה באף אחד מהסרטים שהיו בתוכנייה.
הצנזורה חוזרת
אז האם המחאה נגד התיאטרון באפריל, שהייתה קטנה אך זכתה לחשיפה ציבורית נרחבת, הייתה יוזמה ספונטנית, או אולי חלק ממהלך כולל יותר? נגד ההצגה מחה גם ארגון "אלמגור" לנפגעי טרור. מתנגדי ההצגה תיארו אותה כחלק מניסיון לשחרר את דקה, אך גם אם זה נכון – האם זו עילה לעצור את מימון התיאטרון? האם דיון ציבורי על צדק ודין אינו חלק מובנה בכל דמוקרטיה?
הצנזורה על התיאטרון בישראל הסתיימה בסוף שנות השמונים, והעירייה לא מוסמכת להתערב בתכניו של התיאטרון. המקרה היוצא מן הכלל הוא מצב בו הצגה עלולה לגרור תביעת דיבה, ורק אז יכולה העירייה לכנס ועדה מיוחדת שתדון בתיקונים במחזה כדי להגן על עצמה מתביעות. בין התיאטראות והמדינה יש הסכמה רבת שנים על עצמאות אמנותית, והקפאת התקציב של תיאטרון מהווה הפרה בוטה של ההסכמה הזאת.
אף על פי כן בעקבות מאמצי "אלמגור" ובלומנטל עיריית חיפה אכן הקפיאה את העברות הכספים לאל-מידאן, ועיכבון שהוטל על חשבון הבנק של התיאטרון איים להוביל להפסקה מוחלטת של פעילותו החל מהשבוע. עם הסרת העיכבון מעריך טראבשה שיוכל לשלם משכורות לשחקנים באיחור קל בלבד – אך לא לספקים. הנזק ליכולות ההפקה וההופעה של התיאטרון הוא חמור ומיידי.
ועדה עירונית בראשות בלומנטל צפויה להתכנס היום (שלישי) ולקבל החלטות עד סוף החודש, על אף שגורמים חשובים בתעשיית התיאטרון בחיפה העדיפו שלא להצטרף לוועדה בשל החשש שתשמש כחותמת גומי למדיניות של בלומנטל. בשבוע שעבר בחן הממונה העירוני על תקציב התיאטרון את תוכניית ההופעות, אך ההמלצה שנתן בסוף הבדיקה – להמשיך ולכבד את מחויבותה של העירייה לתיאטרון – נדחתה.
> כשבג"ץ מאשר להרוס כפר בדואי כדי להקים במקומו יישוב ליהודים
טראבשה ונקארה, כאמור, מעריכים שהן ההצגה והן פסטיבל הקולנוע הם רק תירוצים שמסתירים את הסיבה האמיתית שבגללה התיאטרון מותקף. באוגוסט האחרון העלה התיאטרון לראשונה הצגה בעברית בשם "עובד שבת". ההצגה, שנכתבה על ידי פלסטיני המתגורר במדינת וושינגטון, חנא עידי, ובוימה על ידי סיני פתר מחיפה, פונה לקהל יהודי, וקיבלה חשיפה תקשורתית נכבדת. תיאטרון "הקאמרי" היה אמור להציג הן את "עובד שבת" והן את "הזמן המקביל" במרץ. שתי ההופעות בוטלו.
האמנים הפלסטינים המנוסים של אל-מידאן רואים בכך מסר: בעיניהם הסיבה האמיתית למתקפה על התיאטרון היא הניסיון שלו להפתח בפני קהל יהודי, ולהציג לקהל הזה אמנות ואנושיות פלסטינית. זה, הם אומרים, האיום שגלום בתיאטרון שלהם כיום.
אפי בת-אילן היא כותבת המתגוררת בירושלים. כתיבתה עוסקת בחלקה של האמנות בסכסוך היהודי-פלסטיני. הפוסט נכתב במקור באנגלית, ותורגם על ידי חגי מטר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן