הפצע הפתוח של 1948 לא נסגר ולא זכה לריפוי. הוא נפתח מחדש

אנחנו עומדים כאן באחת השעות הקשות ביותר בהיסטוריה של שני עמי הארץ. כל אחת ואחד מאיתנו סופר את מתיו, את הנעדרים, את העקורים, את הפליטים. איך ניזכר בעבר, כשההווה מאיים להשמיד את העתיד? אנחנו כאן כדי לזכור את הפצע הפתוח הגדול של 1948, שלא רק שלא נסגר ולא זכה לריפוי – הוא חזר ונפתח ויכול לבלוע אותנו. מי שמבקש לשכוח ולהכחיש את הנכבה לא ימצא שלום ומנוחה בארץ הזו.

עמדתי כאן גם בשנים קודמות והאזנתי לדברי הסטודנטיות והסטודנטים הפלסטינים שסיפרו על משפחתם. על סבתא אמיצה שהצליחה לחזור מלבנון – תקראו לה "מסתננת" – כדי לשוב לגליל. ומאז ילדותי הקשבתי לרבים מחבריי וחברותיי הפלסטינים ממשפחות של פליטים ועקורים, שסיפרו לי על מי מבני משפחתם שמצא את עצמו מעבר לגדר, במחנה פליטים בצור, במחנה הפליטים של ג'נין, בדרעא, או ברצועת עזה. וגם עכשיו, חברים וחברות יקרים לליבי, שחיים היום ביפו ובלוד ורמלה, שואלים את עצמם כבר חודשים מי מבין קרוביהם ואהוביהם שברצועת עזה עדיין נשאר בחיים.

האנשים ששם לא חיים בעולם אחר ונפרד; הם כאן איתנו. והם לא רק זיכרון: שאלת הפליטים והעקורים היא לא פרשה היסטורית שצריך רק לזכור אותה, שהיתה ונגמרה ונחתמה. היא פצע פתוח. ונוכח הפצע הזה אנחנו רוצים, בכל העקשנות ובכל האהבה לחיים, לשמור על האנושיות שלנו. לשמור על האנושיות המשותפת שלנו.

כדי לא להיות אסירים של העבר, אנחנו חייבים להתמודד איתו, להתבונן בו במלוא היושר ולשאול מה לעשות איתו: מה לעשות עם מורשת של נישול; מה לעשות עם היסטוריה נמשכת של עקירה ופליטות. עבורי, כישראלי, הצעד הראשון הוא לקחת אחריות פוליטית, היסטורית, על הנכבה המוכחשת ועל הנכבה המתמשכת. אם לא נכיר בהיסטוריה ונתמודד איתה, נהיה אסירים שלה. ברגע כזה ניצבת ישראל הרשמית מול 1948, מול ההיסטוריה שהמדינה מתכחשת לה, מול הילדים והילדות של פליטי 1948. הכרה בעוול ובזכויות הפליטים והעקורים חיונית גם עבורי, כישראלי שמבקש לחיות כאן בשלום ובשוויון, ללא פליטות, ללא עקירה, ללא דיכוי ואפליה. אין עתיד אחר לשני העמים.

אני מתבונן סביבי ורואה סבל ומוות ודם ועקירה. הדיבור על "נכבה שנייה" הוא לא רק בגדר מילים ומגיע מפיהם של פוליטיקאים בכירים בישראל. נשמעים איומים ושאיפות "להיפטר סוף-סוף" מהפליטים. ואני רואה אנשים כאן, קרוב מאוד אלי, ממשפחות החטופים, שמפרפרים בין ייאוש לתקווה שיקיריהם עדיין בחיים אי-שם מתחת להריסות. וכן, אני גם שומע פנטזיות מסוכנות של נקמה של בני עמי. אני חש וצריך לחוש את הסבל והפחד של בני עמי הישראלים. יש מקום בלבבות שלנו לסבל של כולם. זה חלק מהשמירה על האנושיות שלנו מול מדיניות של רצח, של טבח ושל עקירה. אנחנו לא צריכים להתכחש לזוועות של 7 באוקטובר. יש לנו דרך לשחרור, דרך שלא משעתקת את פשעי הכובש, דרך של הכרה הדדית ובמרכזה השאלה הגדולה איך לחיות עם העבר.

אני רוצה לסיים בציטוט דברים שכתב אחד החטופים שעדיין נמצא בעזה. הוא כתב אותם כבר לפני 50 שנה, וחשוב שהישראלים שבינינו יקשיבו. זה עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז. ממש לפני כמה ימים מלאו לו 84, ואנחנו לא יודעים אם הוא חי עדיין. ב-1972, במבצע סודי, ביצע הצבא בפיקודו של אריאל שרון את אחד מפשעי המלחמה הגדולים ביותר: הוא גירש למעלה מ-15 אלף בדואים מפתחת רפיח כדי להקים שורת התנחלויות שיסגרו על רצועת עזה גם מדרום, מכיוון סיני. כן, לעשות פשע מלחמה בסדר גודל כזה כדי להקים שורת התנחלויות ועיר שייהרסו כולם אחרי פחות מעשר שנים – זאת העיר ימית. וליפשיץ, יחד עם קבוצת חברים מקיבוצים בדרום, חשף את הגירוש מפתחת רפיח.

חלק מהישראלים למדו אז שכיבוש הוא נישול מתמשך, וחלקם חשבו על הקשר בין הגירוש של 1972 ל-1948, כמו שאנחנו חושבים ב-2024 על 1948. אבל הבדואים גורשו, והעיר הוקמה. ויוכבד ליפשיץ, ששוחררה משבי חמאס כבר בסוף אוקטובר, ועודד ליפשיץ, שאולי עדיין חי, תיעדו את פשעי המלחמה של מדינת ישראל.

אני רוצה לצטט מכמה דברים שליפשיץ כתב ב-1972. חשוב שכל ישראלי יחשוב על המשמעות העמוקה שלהם היום: "כמה אנשים אפשר לפנות מטעמים ביטחוניים? כמה פליטים-בשנית אפשר ליצור? תמיד נמצא את הערבים מצידה השני של כל גדר ביטחון, ומאחורי כל שרשרת יישובים שנקים. חבל להתלבט כיצד לחיות בלי ערבים. יש ללמוד איך לחיות איתם".

אלה היו דבריו של ליפשיץ. כל מי שהצימאון לדם ולנקמה מעביר אותו על דעתו, חשוב שיזכור שאין הזיה מסוכנת יותר מאשר שניתן לבסס כאן חיים ראויים על השמדת שאר יושבי הארץ ושכניה. שזו אשליה שיש בכלל מלחמה אחרונה, סופית, שתביא קץ למלחמות. וחשוב לזכור, גם עכשיו, שאין חופש אלא אם כן יש חופש לכולן ולכולם, לכולנו. אין בטחון אלא אם כן יהיה ביטחון לכולנו, ביטחון מדיכוי, מנישול, מהפצצות ומעקירות. ואז יהיו כאן חיים אמיתיים לכולנו, יהודים וערבים, ללא הבדל.

גדי אלגזי הוא היסטוריון ופעיל חברתי. הדברים נאמרו בטקס ציון זכר הנכבה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב.