זהו זמן של הכחשה, של אסון ושל פיוס  

אנו נתונים כעת בזמן אסון, הגדול ביותר במלחמת מאה השנים בין ערבים פלסטינים לבין יהודים ציונים. נכון לשעה זו – ואדגיש לשעה זו – יותר מ-34,000 הרוגים בעזה, מתוכם 13,800 ילדים, כ-10,000 נעדרים המשוערים להיות תחת ההריסות, וכ-100,000 פצועים. הרס מוחלט – "דומיסייד", כאבחנת המומחים. כל אלה תוצאה, בין השאר, של קמפיין ההפצצה הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

מעל כל אלה מרחפת סבירות להתקיימות ג'נוסייד, כפי שקבע לא אחר מהפורום המשפטי הגבוה בעולם – והעניין בבירור על שולחנו. עד להכרעה, וזה מצמרר אותי לכתוב זאת, לשון ג'נוסיידית שלוחת רסן הפכה לנפוצה בקרבנו. כפי שצייץ עיתונאי בכיר, רגע לפני שהצטרף כחבר קבוע בפאנל באחד מערוצי המיינסטרים, "אין חפים מפשע בעזה. אין אזרחים רגילים בעזה. כל מבוגר חינך להרוג. כל אישה היא מפלצת. כל נער שואף להיות להיות שהיד. כל תינוק יגדל להיות מחבל. למחוק, להרוג, להרוס, להשמיד". הוסיפו על כך אלפי פצועים בצד הישראלי כתוצאה ממסע קטל ברוטלי וחסר הבחנה; כ-2,000 הרוגים, אזרחים ולוחמים; עשרות חטופים וחבלי מולדת מרוקנים. איש לא שיער שנידרדר כך. אלו פנינו, ואין ספק שזהו זמן של אסון.

האם זה זמן לדבר על מעבר מאסון לשותפות? הזהירה אותנו בעניין זה לאחרונה ההיסטוריונית וחוקרת תולדות התזונה, עלמה איגרא. "כדאי אפוא להפסיק לדבר על היום שאחרי. או לכל הפחות, להתחיל את הדיון מתוך ההבנה שהזמן בעזה כעת הוא זמן רעב", היא כתבה. אוסיף לתיאור חזק זה כי זהו זמן של הרעבה, ולא רק רעב. זמן של אסון במחוזותינו, בביתנו, במולדתנו. נדבר על העתיד אפוא, מבלי לשכוח את ההווה האסוני, מבלי לברוח ממנו ותוך דרישה והבנה כי מעל הכל ולפני הכל, יש לעצור את הקטסטרופה.

זהו זמן אסון אשר נולד ומתקיים באמצעות שנאה, ערלות לב, פנטזיות פוליטיות קטלניות והכחשה. עירן הלפרין כותב בספרו החדש והחשוב "אזהרת שוליים" כי שנאה מהווה מסגרת הסבר לאלימות. היא מוציאה אלימות מתוך הקשר והופכת את הפוליטי למהותני, על זמני, ולכן א-פוליטי. ביישום לענייננו, השנאה למעשה מחקה את ההבדל אולי הגדול ביותר בין מה שנקרא שמאל וימין בישראל – היחס אל האלימות של הצד השני. השנאה מטפחת גם ערלות לב כלפי הקטל ההמוני בעזה. ההיסטוריון המומחה לעזה, דותן הלוי, היטיב לאבחן ערלות זו. מסך הברזל שירד בישראל על ישראל. הלוי מצוטט כאומר בעניין זה "המפכ"ל שבתאי אמר: 'מי שרוצה להזדהות עם עזה, אני אעלה אותו לאוטובוסים לשם'. זה משפט מדהים שלוכד בתוכו את הרעיון, שעזה היא מקום שיש מי שמזדהה איתו, יש סיבה עמוקה להזדהות איתו, אבל אסור להזדהות איתו. הציווי על הישראלים הוא לשים מסכה על העיניים ולא להזדהות עם האומללות בעזה. העונש של מי שמזדהה עם עזה הוא להיות בה".

צבא של ספרטה

זהו גם זמן של פנטזיות פוליטיות קטלניות, המתובלות לפעמים בחוסר מודעות עצמית מהסוג הנדיר והנפלא. שני אלה הובילו לדוגמה את דני דנון ורם בן ברק, להציע קבל עם ועולם ומעל דפי "וול סטריט ג'ורנל, "פינוי מרצון של ערביי עזה למדינות העולם". יש לחכות ולראות אם בן ברק או מפלגתו יפנו שוב בעתיד הקרוב למפלגות הערביות כדי להיות חלק ממשלת מרכז-שמאל בישראל לאחר שהציע לגרש את בני עמם, רק כדי לדעת אם באמת אין קץ לחוסר המודעת הזו. הוסיפו לפנטזיה הזו, רק אחת מני רבות, את הפנטזיה להפוך לספרטה מודרנית. כידוע, חנה ארנדט ניבאה כי מדינה יהודית בתוך מרחב ערבי עוין תתפתח להיות ספרטה מודרנית, ורק לפני מספר חודשים ראש הממשלה, בניסיון להגשים את הנבואה, צוטט אומר "אנחנו צריכים צבא של ספרטה".

בתוך זמן האסון, מתעוררת לה יותר מתמיד השאלה היהודית ולא רק השאלה הפלסטינית; השאלה האם יתכן קיום נורמלי לקולקטיב יהודי, המבקש ריבונות בלב המרחב ערבי ומוסלמי. הקרח דק מתחת לקיום זה, ולהיות ספרטה היא התשובה הרווחת עכשיו לשאלה זו, אבל בהחלט לא הבלעדית.

מעל הכל, זהו כנראה זמן של הכחשה. הכחשת הדו-לאומיות של המולדת. הכחשת הצורך להתפייס עם הדמוגרפיה, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של המקום. את ההכחשה הזו עוטפת תיאולוגיה כאילו חדשה של מלחמה מתמדת. מלחמה לתכלית המלחמה. "קאטו הזקן", הזכיר לנו רק לאחרונה העיתונאי מירון רפופורט, סיים כל נאום בסנאט הרומאי במילים "וחוץ מזה, אני סבור שיש להחריב את קרתגו", לאו דווקא כדי להחריב פיזית את העיר, אלא כדי להשאיר חי את הרעיון שהמלחמה נגד האימפריה הצפון אפריקאית חיונית לקיומה של רומא. ביישום למחוזותינו, ממשיך רפופורט, "רפיח היא מכשיר פוליטי-תעמולתי שנועד להשאיר חי את רעיון המלחמה המתמדת, שכן עד שתיכבש, עד שתיחרב, כמו שנהג לומר קאטו, אין סיכוי לסיים אותה".

ההכחשה, ההדחקה, הטראומה, הכאב, ההשפלה, הפנטזיה – כל אלה מביאים אותנו לגרוע בזמנים האלה – זמן ההתאבדות ההדדית. תמות נפשי עם הציונים. תמות נפשי עם הפלסטינים. שני שמשונים המפילים את המולדת על ראשם ועל ראש מי שהם משוכנעים שהם אויביהם לעולם ועד. בראיון האחרון המשמעותי שנתן לפני 7 באוקטובר ולפני ההתנקשות בחייו, אמר בכיר החמאס, סאלח אל ערורי, כי חמאס יכה את ישראל מכה חזקה שתוציא ממנה את האכזריות שלה ותאלץ אותה לפעול באכזריות שתחשוף את מהותה, לשיטתו, בפני העולם. גרסה מובלעת של תמות נפשי עם הציונים. מעל דפי "הארץ", הטיב ההיסטוריון יובל נח הררי לאבחן את המצב הנגדי: "מאז 7 באוקטובר נהיינו כל כך דומים לשמשון בכל כך הרבה דברים – היוהרה, העיוורון, הנקמה, ההתאבדות – שזה פשוט מפחיד מדי להיזכר בגיבור היהיר שמוטט את הבית על ראשו והמית את נפשו כדי להרוג בפלשתים".

לאור כל הנ"ל, זהו גם זמן לבושה. בושה עמוקה. כל בני ובנות הארץ צריכים להתבייש על השחתת פניה במשך עשרות בשנים ועד לשיא השפל הזה. סוג מסוים, אפילו אם לא גבוה במדרג הבושה, שמור לפלסטינים אזרחי ישראל. בושה על שלא הצליחו למנוע את האסון המתחולל לבני עמם באותה מולדת. לזו מתלווה תחושה כי האזרחות הישראלית שבחרו לשאת, בהתחלה כערובה מפני גירוש ולאחר מכן כמכשיר דמוקרטי, הפכה לסותם פיהם ואף לאות קין על מצחם. אני קורא לקבוצה זו – הַמירו את הבושה בפעולה של הצלה. הצלה של שני הלאומים. אל נא תתמסרו למסקנה הזמינה והממכרת לפיה היהודים הישראלים חסרי תקנה. אין עמים חסרי תקנה, ואין הצדקה אפילו מתוך האסון לחשוב שיש כאן יוצא מהכלל ההיסטורי. אין זה בלתי סביר להניח כי אתם יכולים, אולי גם צריכים, להיות חלק מרכזי מהתקנה.

זמן של הכרה

מתוך האסון חייבת לצמוח הכרה. זהו גם זמן של הכרה. זהו זמן להכיר בכך שמי שרוצה בפיוס, צריך לבקש התערבות חיצונית כדי להציל כל לאום מעצמו ואת האחד מהשני. העמים לבדם לא יכולים – חובה להכיר בכך. יחד עם זאת, יש להכיר בכך שבלי שותפות דו-לאומית ושוויונית בתוך המולדת, התערבות כזו עלולה, חלילה, להזין מנטליות של מצור ולא מנטליות של פיוס. הקריאה לאלה שמבחוץ לבוא צריכה להיות כרוכה בקריאה שנייה לאלה שמבפנים, להתכונן עם בניין כוח פוליטי ואידאולוגי של שלום מבוסס שותפות. זו הכרה מתחייבת בשעה זו. מעל הכל ולפני הכל, זהו זמן של הכרה ב"דו-לאומיות". דו-לאומיות, כפי שכתב ההיסטוריון אבי-רם צורף, "היא האוזניים הכרויות תמיד לקולותיהם של פלסטינים, למערכי ההזדהות שלהם, למצוקות ולכאבים שלהם, לתביעותיהם הפוליטיות". אין מן הנמנע כי היא גם הכרה במצוקות, הצרכים והפחדים של היהודים הישראלים. הכרה זו קודמת וחשובה יותר מהדיון על מדינה אחת, שתיים או איחוד כלשהו ביניהם.

זהו גם – וחייבים להגיד זאת בקול רם, על אף הקושי הרב – זמן לפיוס העולה מתוך האסון. כותב יגיל לוי בספרו החשוב שיצא לאחרונה, "יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים", כי לפי ניסיון העבר, שלושה תנאים, בדרך כלל מצטברים, יכולים לעורר תפנית המעודדת פעולה לסיומו של הסכסוך. הראשון, האמרת עלויות התחזוק של הסכסוך כתוצאה מלחץ חיצוני; השני, מיצוי דרכי הפעולה הצבאיות; והשלישי, גיבוש חלופה מדינית מעוררת אמון. שני הראשונים כבר התגשמו כנראה, ונותר לנו לספק את התנאי השלישי.

זהו זמן אסון ועלינו כולנו לעצור את האסון. לקבור את אהובינו. ללקק את פצעינו. לשקם את הפצועים. לשקם את המקום, ולהתעקש להפוך כולנו לשורדים של האסון האחרון במולדת.

מתוך הרצאה בכנס "שלום מבוסס שותפות" במכון ון ליר בירושלים. אמיר פאח'ורי הוא סוציולוג, עמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, ומנהל שותף של פרויקט ניסן בוון ליר – לחקר וקידום חברה משותפת בישראל