בת שש וחצי מחברון נדרסה בזמן יום עבודה בצומת כפר קרע
הילדים שלא נותנים לנו לשכוח מהכיבוש: החומה שבנינו לא מצליחה למנוע מהעוני בגדה להגיע אלינו בדמות אלפי ילדים וילדות שעובדים בצמתים. ביניהם גם פאטמה בת השש וחצי שנדרסה השבוע. המועצה לשלום הילד לא מטפלת בהם, גם לא הרווחה או המשטרה
כותבת אורחת: יסמין הלוי
זאת פאטמה מחברון. היא בת שש וחצי והיא עובדת במשרה מלאה. היא הוברחה לישראל לפני כחודש וחצי, ומאז מקבצת נדבות בצומת כפר קרע. ישנה ספק באיזה מסגד, ספק באיזה בית בברטעה, לא ברור. היא לא התקלחה כבר מזמן, ורוב הזמן היא רעבה. ככל הנראה ההורים שלה מרוויחים 30-50 שקל ליום על העבודה הזאת. וכמוה יש עוד הרבה. עד לפני כמה חודשים היו כאן ילדים שמכרו מציתים ועטים, ועם תחילת השלב הנוכחי בסכסוך הם התחלפו בילדות רזות, מלוכלכות ופרועות שעומדות בצומת בעיניים כבויות ונראות עייפות להחריד.
הילדה פאטמה מאושפזת בבית החולים לאחר שנדרסה בזמן שקיבצה נדבות בצומת כפר קרע (צילום: ענבל סהר)
הרבה אנשים שעוברים בוואדי עארה רואים את הילדים האלה. הם מכירים את "התופעה", ולבם נכמר. ראשית, ילדים קטנטנים שמסתובבים בכביש – ברור שזה מסוכן. ושנית, זה נורא. ברור שמשני צדי הקו יש מבוגרים ציניים וחסרי בושה שעושים קופה על גבם של ילדים שנשלחים על ידי ההורים העניים מכול כדי להביא הביתה שתי פרוטות שאולי מצילות אחים קטנים וגם גדולים מכליה. אולי האבא בכלא, אולי הוא מת, אולי אין אמא, אולי הם ממילא חיים ברחוב. מה אנחנו יודעים?
אבל מה לעשות? המועצה לשלום הילד מייעצים לא לתת לילדים האלה כסף כדי שהסידור הזה לא יהיה משתלם. זו עצה קלאסית של אנשים שבעים. מה עם המכות שהילדים האלה עלולים לקבל אם לא יקבצו מספיק כסף? אולי ימנעו מהם אוכל? מה עם ה-40 שקל שהם עשויים להביא הביתה, ולקנות בזה כמה פיתות ואולי גם ליטר נפט, בחורף הקר? מכל מקום, המועצה לשלום הילד מטפלת באזרחים ישראלים, ככל שמרשה לה התקציב הקטן והולך שמוקצה במדינת ישראל למי שאין לו כלום. גם המשטרה לא יכולה לעשות כלום. לא שלא עצרו פה ילדים בני שש, אבל זה לא כל כך קל. גם רשויות הרווחה ידיהן מלאות עבודה וריקות מכסף – וכשכל ילד שלישי בישראל הוא עני, מה נעשה עם הפלסטינים?
והתושבים באזור מאוד מזועזעים. בצדק הם כועסים על הסרסורים חסרי הלב שמעסיקים ילדים קטנים ועוד מרוויחים מזה. לא זו אף זו, אומרים שכקבלני משנה הם מעסיקים ילדים קצת יותר גדולים שאחראים על הילדים הקטנים. הם עצמם מנמנמים לפעמים מתחת לאיזה עץ לא רחוק מהצומת ופוקחים עין על המתרחש.
השבוע הילדה פאטמה נדרסה במהלך העבודה. ככל הנראה כי באו שוטרים והיא רצה לכביש. היא שוכבת כבר יומיים בהלל יפה, גיבסו אותה ובנס לא נגרם לה נזק גדול יותר. ועכשיו היא "משוחררת". לאן? מהו בדיוק השחרור הזה?
האישה שלא הספיקה ללחוץ על הברקסים ודרסה אותה לא יודעת את נפשה. היא רצה לבית החולים וניסתה לעזור והבטיחה לקטנה הזאת שיהיו לה חיים טובים יותר ושאנשים יאהבו אותה. והיא כתבה בפייסבוק וביקשה עצה איך לקיים את ההבטחה הזאת.
> שבוע בחברון: התנכלויות של מתנחלים והגבלות תנועה מצד חיילים
ילדה מקבצת נדבות. אילוסטרציה. (צילום: Sascha Kohlmann, פליקר CC BY-SA 2.0)
ביולי 2006 התכנסה בכנסת הוועדה לזכויות הילד בראשות ח"כ שלי יחימוביץ' כדי לדון בתופעה של ילדים קבצנים ורוכלים בצמתים. גם דב חנין היה שם, ואבראהים צרצור, ושר הרווחה יעקב מרגי, ועוד המון אנשים מהמשטרה בוואדי עארה ובירושלים ומהמועצה לשלום הילד וממתאם הרווחה במינהל האזרחי וממשרד התמ"ת ועיריית ירושלים וילדים בסיכון ופקידת סעד ראשית, כולם כולם רצו לטפל בתופעה הנוראה הזאת, מה זה, להודו היינו לכלכתה דמינו, אנו? וכולם כולם הסכימו שאין שום דרך לטפל בזה ללא שיתוף פעולה יוצא דופן של כל הרשויות האלה, ותקציב, ומשאבים, וסדר עדיפויות, ובעיקר תיאום של כולם, כולל של הרשות הפלסטינית וארגוני חברה אזרחית גם שם. תיאום, כן? בין כולם. נראה שכולם הבינו שקצרה ידם מלהושיע.
מאז התקיימו עוד לא מעט ישיבות, נכתבו ניירות עמדה, בוצעו תיקוני חקיקה, התקיימו דיונים סביב הנושא המורכב הזה שמעורבים בו גופים רבים בישראל וברשות הפלסטינית. אבל מאז הידרדר גם מצבן של כל רשויות הרווחה. הוגבל חופש הפעולה של כל מי שמנסה לדאוג לחלשים. הידרדר עוד מצבה של החברה הפלסטינית. הידלדלו המשאבים. ומתפוררת הרשות. גדלו האדישות. והשנאה. והעוני מנוול ומעמיד הורים במצב שהם כבר מוכנים לשלוח ילדים קטנים כל כך לעבוד. איזה דור גדל פה.
ואנחנו מזועזעים. אנחנו רוצים לעזור, לבנו נכמר. מי רוצה לראות את זה? ובשביל מה בנינו פה גדר בעלות של מיליארדים אם לא כדי שתסתיר מאיתנו את הזוועות האלה? והאם ישראל לא נאלצת בעצם להשאיר כמה פתחי אוורור כאלה שמכניסים כמה גרושים בשבוע למשפחה כדי שהלחץ בתוך הגדה לא יתפוצץ?
ואם פאטמה תוחזר לאמה בחברון המושבתת והמקוללת, זאת שלתושביה אסור לעבור ברחובם, שכבר מזמן סגרו בה את כל החנויות, מה יהיה אז? האם היא תגווע רחוק מעינינו, או שאולי תמצא את עצמה עובדת ברוכלות או במי יודע מה במחסום קלנדיה או טולכרם בשביל סרסורים אחרים? אולי היא תחטוף כדור גומי תועה, או גז מדמיע, או אבנים, ואולי ילדים אחרים יתאכזרו אליה. ואולי הילדים שלנו והאחים והאחיינים שלנו בדיוק נמצאים שם, בחברון, ונכנסים אל הילדים האלה לבית באמצע הלילה וצועקים עליהם ויורים, והם מרטיבים במיטה? וככל שהאדם ההגון הממוצע מנסה לחשוב איך הוא יכול לעזור לילדים האלה, הוא מגיע למסקנה שהוא לא יכול. שאין לו אלא לתת לברירה הטבעית של המצב הזה לעשות את שלה, להניח לאנשים האלה לשרוד בדרכם ועל פי בחירתם, כי אין באמת ברירה טובה יותר.
במסגרת הכיבוש. כי אלה הפנים שלו. או לפחות, גם אלה, ואין מזה מנוס. הדברים האלה קורים כל הזמן, אנחנו פשוט לא שומעים עליהם. והם ימשיכו לקרות.
לכן, אולי כבר אפעס אמרו את זה קודם לפניי. אבל מי שרוצה לעזור לילדים ולילדות האלה, מי שחושב שסבל כזה אסור לו שיתקיים, מי שמרגיש שאסור לשתוק ולהיאלם – צריך להבין שהצעד הראשון בדרך לשם הוא סיום הכיבוש. וקשה לומר שכחברה אנחנו עושים ככל יכולתנו בשביל זה.
רובין אנדראוס שהצליחה אתמול לסדר שהילדה תוחזר למקום מוגן יותר ברשות הפלסטינית, כתבה כך: "הילדה הספציפית הזאת מטופלת היטב כרגע. היא נפלה לידי מלאכים ונפשם נקשרה בנפשה. הם יעשו כל שביכולתם לוודא שהיא תמשיך להיות מוגנת גם בהמשך הדרך ויש הרבה אנשים טובים שעוזרים להם. אבל יש עוד אלפים כמוה. שנולדו למציאות המחורבנת הזאת. בדיוק כפי שאנחנו נולדנו לתוך המציאות המחורבנת הזאת. ואולי יש לנו טיפה יותר כוח וכלים משיש להם לשנות את המצב. אני עוד לא יודעת איך. אבל הילדים האלה בצמתים ימשיכו להזכיר לנו כל הזמן עד שנמצא".
יסמין הלוי היא תושבת פרדס חנה. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
