newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפלסטינים בחרו בדגל כסמל של זהות, הם לא יורידו אותו

שלושה יהודים חילונים, פעילי שלום וחיים משותפים עזבו את ההפגנה בבאקה אלע'רביה בשבת כי לא הרגישו נוח עם דגלי פלסטין. אנחנו הפלסטינים נתקלים בדגל ישראל בטיימס סקוור, למה לא נוכל להניף את הדגל שלנו במחאה נגד הניסיון למחוק אותנו?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בהפגנה הצנועה של הפלסטינים אזרחי המדינה בשבת בבאקה אלע'רביה שמחתי לראות כמה חברים יהודים מהשמאל. לרגע הרגשתי שיש תקווה אמיתית לשותפות גורל אל מול הסחף לתהום של הימין שמציף את כולנו. אך גם רגעי נחת קצרים אלו התפוגגו עם עזיבתם במפתיע של כמה פעילים את התהלוכה.

פלסטינים נשאו דגלי פלסטין בתל אביב ובכל ימי האדמה. פלסטינית מפגינה ביפו (צילום: רוני שיצר / פלאש 90)

בדרך המפותלת שלקח אותי בה הוויז פגשתי יהודים רבים מסתובבים להנאתם באזור התעשייה הצפוני של באקה – במוסכים, במסעדות, בסופרמרקטים הססגוניים של העיר המתפתחת. לתומי חשבתי שהמשפחות החמודות האלו בדרכן להפגנה, כאות סולידריות עם השכנים הערבים שהוכרזו לפי תכנית הצלת הכסאות של טראמפ-ביבי כמועמדים לטרנספר.

מהר מאד הבנתי שהשבת האביבית זימנה לבאקה אל ע'רביה (באקה המערבית) יהודים מזן אחר. עד כמה שזה נשמע קלישאי, החומוס המפורסם ליד המוסך המצוין עדיין מגלגל את תעשיית הדו-קיום עתירת הקלוריות.

הבנתי בכאב מחויך שכל שיחות הנפש העמוקות עם שותפים יהודים לדרך, על חיים משותפים שצריכים להתפתח למאבקים משותפים, על "החיים עצמם", מה שנקרא – כל התהליך הזה עדיין בחיתוליו, ומתבשל בעיקר בקרב אליטה אינטלקטואלית פלסטינית ויהודית, שחולמת לבנות מחנה שמאל אמיתי ערבי-יהודי, פלסטיני-ישראלי, במדינה דמוקרטית לא מזויפת.

נזכרתי בבדיחה על הנהג הערבי שנתקע עם הרכב המקרטע שלו בצד הדרך בעלייה לירושלים. שוטר עוצר ושואל אותו: 'איפה המשולש, אדוני?'. הנהג עונה לו: 'איפה אתה ואיפה המשולש, אדוני השוטר, זה רחוק מאד'.

איפה את, סמאח, ואיפה מאבקים משותפים? כל אחד תקוע במשולש שלו, והיום היהודים תקועים בשני משולשים שמרכיבים את מגן הדוד שלהם באמצע הדגל הנערץ.

בתוך סמטאות הכפר הפלסטיני הגדול הזה, שתפח לממדי עיר בעל כורחו, זוג יהודים עם שתי בנות חמודות וכלב חצו את הכביש וחיפשו מסעדת שווארמה טובה עם אופציות טבעוניות בתפריט, ואילו אני מחפשת את אחרון היהודים שיבין לעומק את עוגמת הנפש שעוברים הפלסטינים בכל מקום, מוקפים ברוב יהודי, בגלל ישראל ומדיניותה, בגלל ארצות הברית והתערבותה, בגלל העולם הערבי וההפקרות שלו.

רוב היהודים שפגשתי נשארו, למרות הדגלים הפלסטיניים. הפגנה בבאקה אל-ע'רביה נגד "עסקת המאה" (צילום: סמאח סלאימה))

הגעתי למקום ההתקהלות של ההפגנה, זיהיתי כמה פרצופים ומצאתי כמה חברים יהודים הולכים יד ביד עם נציגי ההנהגה הערבית בשורות התהלוכה. קצת רגעי נחת היו לי עד שהודיעה לי ח"כ עאידה תומא סולימאן שהיה פה מישהו ממרצ ועזב בכעס. הוא טען שהדגלים של פלסטין הם יותר מדי בשבילו.

הסתבר שכמה יהודים לא החזיקו מעמד (הדיווחים שהגיעו אלי דיברו על שלושה), ואני הייתי מוקפת דווקא חברים יהודים ששרדו את מצעד הגאווה והדגלים הפלסטיני הזה. דיברנו, כמובן, על האי-נעימות שנגרמה ליהודים טובים שבאו להגיד שהם נגד טרנספר של ערבים מהמשולש ומצאו את עצמם עם "יותר מדי דגלים בירוק אדום ולבן". זה בדיוק ההפך ממה שהם באו להגיד. הם באו להגיד: אתם חברים, אתם שכנים, אתם ישראלים, לכן באנו להתנגד לגירוש/סיפוח/טרנספר. לפי ההיגיון הזה, היינו צריכים להרים את דגלי ישראל, נכון?

אני מודה לכל השותפים שנשארו עד הסוף. איתם השיח הקשה הזה מתמשך ואיתם נבנה את מחנה השלום והדמוקרטיה שכולנו חפצים בו

יחד עם חברה יהודייה צחקנו על הימים שבהם היהודים קראו לדגל פלסטין 'דגל אש"ף', ופלסטיני אזרח המדינה שהניף את הדגל האסור הרגיש גיבור לאומי. חשבנו שהימים האלו עברו מהעולם, בשיח הציבורי במדינה. פלסטינים נשאו דגלי פלסטין בלב תל אביב, וכל תהלוכות השיבה וימי האדמה מלאים בדגלים המסמלים את הזהות הלאומית הפלסטינית.

אנחנו רואים את דגלי ישראל בכל מקום. אפילו בחגיגות יום העצמאות של ישראל בטיימס סקוור בניו יורק, ובכל בית כנסת נידח בעולם – הדגל בכחול לבן מונף מול אנשים שבחיים שלהם לא היו כאן, אך מרגישים זיקה של חלקיק מזהותם לישראל. מי אני שאתווכח איתם? 3000 שנה עוד לא הוכרעה הסוגייה מיהו יהודי, מיהו ישראלי, מיהו ציוני ומה ההבדל ביניהם, ואני הפלסטינית, דור שלישי למשפחת פליטים, צריכה להתמודד עם זה?

הפלסטינים בכל העולם (ואני אחת מהם) אימצו את הדגל כסמל לזהות הלאומית, סמל לנוכחות, להתנגדות, לתרבות, לשפה ולעוול ההיסטורי שאנחנו מתעקשים שהעולם יכיר בו ואנחנו דורשים שיתוקן. מאיפה באה הבורות לבקש מפלסטינים שחיים בישראל לא לשאת את הדגל שלהם ביום שבו הם מותקפים ומושפלים בגלל זהותם?

דווקא הפלסטינים אזרחי ישראל, מבין כל הפלסטינים בתפוצות (כן, גנבתי לכם את המונח היהודי הזה), בגדה המערבית ובעזה, דווקא על בשרנו ישראל מתרגלת יומיום את תעשיית המחיקה הלאומית ואת הרדיפה האתנית-תרבותית. ותאמינו או לא, אנחנו מממנים את המדיניות הזו בכספי המיסים שלנו. אם זו לא עוגמת נפש, אז מה כן?

אנחנו הפלסטינים צריכים להיתקל בדגל ישראל בטיימס סקוור או מול כל בית כנסת בעולם. דגל ישראל וארה"ב על החומה בירושלים (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

המדינה מחוקקת חוקים מיוחדים שעיקר תכליתם להגיד לנו שאנחנו לא רצויים ולא שייכים לכאן. לאומית, דתית, חברתית וגם פוליטית אנחנו לא חלק ממה שהמדינה נועדה להיות. כל הסמלים של המדינה ומוסדותיה מדברים על מדינה יהודית טהורה.

אחרי עשרות שנים, הדור שחווה את הנכבה והדור שגדל בצל המשטר צבאי הביא לעולם את הדור הזקוף, דור שהגיע למשוואה קשה אך מאוזנת של השתייכות למיעוט הלאומי המדוכא בידי ישראל מצד אחד, ובין אזרחות פעילה, משתתפת ומכבדת מצד שני.

מפלגות הימין והמרכז וגם חלק מהשמאל נאבקים נגד האזרחות הזו. מפלגת השלטון תוקפת ומסיתה נגד האזרחים הערבים השכם וערב ומפחידה את הבוחרים שהיריב הפוליטי שלה יקים ממשלה עם הערבים. מנהיגי "כחול לבן" הבינו את המסר ואת הסכנה הטמונה בכל התקרבות ל"טומאה" הערבית, והבהירו חד וחלק לפוליטיקאים הערבים שאין להם עניין בשום שיתוף פעולה אתם, גם אם סיכויי ההצלחה שלהם בבחירות ייפגעו. הקול הערבי לא חלק מהמשוואה הפוליטית.

אם זו ההנהגה הפוליטית של ישראל היום, אתם יכולים רק לדמיין מה אנחנו עוברים מאז קום המדינה – ממגילת העצמאות דרך המשטר הצבאי עד טבח כפר קאסם, יום האדמה, אירועי אוקטובר, חוקי האזרחות, חוק קמיניץ, וחוק הלאום. עכשיו המשולש קושנר-פרידמן-ביבי מציע תכנית תכנית שנראית יותר כסרטן המעי הגס מאשר מפה ומבקש לשכנע את העולם שהוא שוחר שלום, ועל הדרך לדלל 250 אלף אזרחים פלסטינים מצביעים לכנסת.

בצל כל זה, שלושה יהודים חילוניים, משכילים, פעילי שלום וחיים משותפים שהגיעו לבאקה בשבת, הרגישו לא נוח עם יותר מדי דגלים. איבדנו כמה שותפים לדרך, חברים מוכרים, מוערכים וטובים, שהתאכזבו מדרכי המחאה שלנו כפלסטינים. הסמל של זהותנו לא התאים לחבילה של "הערבים השכנים הטובים", ולכן הם לא איתנו לעת עתה.

אני מודה לכל השותפים שנשארו עד הסוף. איתם השיח הקשה הזה מתמשך ואיתם נבנה את מחנה השלום והדמוקרטיה שכולנו חפצים בו, מחנה שיישאר פתוח תמיד לכל הפעילים ללא הבדל דת גזע ומין, וגם מקום מגורים, מהמשולש וגם מסביון, תל אביב, נתניה וחדרה, מבאקה וברטעה ואום אל קטף וגם מהעיר חריש שנבנתה על אדמות המשולש המאוים. במחנה הזה נעשה לכולם מקום.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אבו אלקיעאן שוכב מחוץ לרכבו, כ-25 דקות לאחר הירי. התיעוד מווידאו שצלים השוטר ל״מ

אבו אלקיעאן שוכב מחוץ לרכבו, כ-25 דקות לאחר הירי. התיעוד מווידאו שצלים השוטר ל״מ

אום אלחיראן: הקלות הבלתי נסבלת שבה נתנו לפצוע לדמם למוות

במקום לטפל בפצועים ללא קשר לזהותם ומה עשו, הצוות הרפואי לא ניגש לאבו אלקיעאן כי חשב שהוא "מחבל". הסירוב של משרד הבריאות לחקור את הפרשה מעידה על שחיקה של האתיקה הרפואית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf