הפוליטיקאים החרדים והפרות הקורונה: בין פטיש המדינה לסדן הרבנים

מגפת הקורונה פגעה בכולנו בדרכים רבות: אבדן חיי אדם, פגיעה בעסקים ובכלכלה, וירידה באמון במוסדות המדינה כמו ממשלה, כנסת, בתי המשפט ואפילו הצבא, הקונצנזוס הלאומי. אך ככל שזה נוגע לציבור החרדי, דומה שהמגפה פרמה לגמרי את המרקם העדין של יחסי המגזר עם המדינה. גם לאחר שזו תיעלם מחיינו והסגרים יהפכו להיסטוריה, הפצע הזה שנפתח מחדש בחסותה ימשיך לדמם עוד תקופה ארוכה.

מראות של אוטובוס שהוצת ובער עד שהפך לשלד, דיווחים על חתונות המוניות, הלוויות המוניות, טישים, תלמודי תורה וישיבות שפתוחים לאורך הסגרים כנגד ההנחיות, מבעירים את חמתם של ישראלים רבים. איך יתכן, הם שואלים את עצמם, שקבוצה כל כך גדולה, שברובה מתוקצבת כמו כולנו מתקציבי המדינה הכורעת תחת הנטל הכלכלי של המגפה הזו, ממשיכה בחייה, וגם במותה, כרגיל?

נדמה שאחרי עשורים של השקעה בשילוב החרדים בישראליות, חזרנו אחורה 30 שנה ביחסים שבין החרדים למדינה.

הסוגייה הזו רובצת לפתחם של המנהיגים ונבחרי הציבור ונראה שהחרדים מוטרדים ממנה גם הם. בעיתון משפחה, השבועון המוביל בציבור החרדי, התנוססה בשבוע שעבר כותרת חד משמעית שחור על גבי אדום: "אשמים אנחנו". הטור ניתח את התנהגות החברה החרדית בתקופת הקורונה וקבע כי היא נהגה בחוסר אחריות. מנגד, באותו עיתון ממש התפרסמו גם תמונות מאירועים המנציחים את ההפרות המדוברות. הנציגים החרדים, מצידם, עוסקים בסוגיה כמו בקמפיין, ולא בקמפיין בחירות- את המנדטים שלהם הם מביאים במאמץ מינימאלי ששאר המפלגות יכולות רק להתקנא בו. גם אם יש חוסר נחת מסוים בציבור הבוחרים שלהם, הבעיה העיקרית איננה יום הדין בקלפי. הם רגועים מהבחינה הזו, ובצדק.

בו זמנית, לא נעלמים מעיני המנהיגים של הציבור החרדי גלי הכעס והשנאה הציבורית שמאיימים לשטוף איתם הישגים רבים לתהומות, והם עסוקים ביחסי ציבור אינטנסיביים שמטרתם קיבוע נרטיב שבו החרדים הם קורבן הנסיבות.

אחרי שערוץ 12 שידר אירוע חתונה המוני בשבוע שעבר, השר דרעי אמר: "התמונות הללו של חגיגות והתקהלויות המוניות בצפיפות גדולה ובניגוד גמור לכל הנחיות משרד הבריאות ולצו התורה של ׳ונשמרתם מאד לנפשותיכם׳ בעיצומה של מגיפה קשה עם מוטציות שמקדמות הדבקה – הינן חילול ה׳ גדול וחמור מאין כמותו". כלומר, לצד לקיחת אחריות על הבריאות עצמה, יש פה גם תחינה לא לחשוף את קלונו של הציבור החרדי על הפרותיו. לשבחו של דרעי ייאמר שהן הציבור והן ההנהגה הספרדית לא מככבים בהפרות. הישיבות שלהם פתוחות, חלקם במתווה, אך מעבר לכך, לפחות רשמית, הם נוהגים כמנהג המדינה.

דין בני ברק כדין מאה שערים

האוטובוס הבוער במרכז בני ברק שהוצת על ידי נוער חרדי, בתגובה לאכיפה אלימה של המשטרה, מסמל את הירידה מהשוליים לכביש המרכזי של הציבוריות החרדית. אליהו ארנד, פרוייקטור קורונה במגזר החרדי, התבטא בגל"צ על ההתפרעויות בבני ברק ושריפת האוטובוס ואמר כי: "אין ספק שזה מקרה מזעזע וטראגי, אבל מדובר בקומץ נערי שוליים – שום רב או קהילה לא עומדים מאחורי זה. עושים עוול גדול למגזר החרדי". זהו הקו הרשמי שאותו הוא מהדהד בצו הממונים עליו בכנסת. גם גפני המשיך את הקו הזה ותקף במליאת הכנסת: "נערי שוליים הובילו אתמול את המהומות בבני ברק, ואני אשם? הילדים שלי אשמים? למה אנחנו מקבלים את התדמית הזו? מהפוגרומים הללו השבוע סבל הציבור החרדי ומי שהיה אמור לטפל בהם זה המשטרה".

ההתנערות הזו היא במרכז המאמצים של הנציגים החרדיים, ולא בכדי. אם עד היום המראות הללו אכן היו משויכים לפלגים קיצוניים יותר, כדוגמת הפלג הירושלמי שמתנגד להתייצבות לגיוס, או הפלגים האנטי ציוניים של העדה החרדית, עכשיו מרכז הכובד עבר לבני ברק, עיר התורה והחסידות והמיינסטרים החרדי. ולא רק בני ברק: במודיעין עילית, באלעד, בביתר ובריכוזים החרדיים הליטאיים והחסידיים ברחבי הארץ, ישנה התנגדות מעשית לסגר והפרות המוניות שהן תוצאה ישירה של התנהלות ההנהגה.

גם בעת כתיבת שורות אלו, מתקיים קרב של כלל המפלגות החרדיות (והרשימה המשותפת) נגד חוק הגדלת הקנסות על הפרות תקנות הקורונה. זוהי הודאה פומבית בכך שההפרות אכן מתקיימות, ושהקנסות שיושתו יפגעו ביכולת לפתוח מוסדות ולקיים אירועים.

גפני, פוליטיקאי ותיק ופיקח, איבד את קור רוחו במהלך הדיונים על החוק שמכוון בעיקר נגד ההפרות ההמוניות הללו וטען כי "מביאים את חוק הקנסות כדי להשמיץ את הציבור החרדי. אתם ששלחתם אותנו לגור בצפיפות כזאת אשמים". את האמירה המביכה הזו ניתן לייחס ללחץ האדיר שבו נתונים נציגי החרדי בבואם להסביר את המצב הקיים: יושבים בממשלה ובכנסת, שותפים להחלטות, ומפירים אותם.

חסידים וליטאים

ההנהגה החסידית לא מובכת. ההתנהלות שלה הינה בריש גלי ובגאווה. הם לא מתנצלים ויש להם משנה סדורה של סדרי עדיפויות. מבחינתם אבדות הנפש שגובה מהם הקורונה הם קורבן ציבור עבור דרך החיים שלהם שהיא מעל הבריאות הפיזית. אך הליטאים, שכן משתדלים לשמור על ההנחיות ומנסים לפחות למראית עין לפעול על פי חוק, במצב מורכב.

בסגר הנוכחי, לאחר מאמצי תיאום עם "שר התורה", הרב חיים קנייבסקי, הסמכות העליונה של הציבור החרדי כיום, הושגו כמה ימים בודדים בלבד של סגירת מוסדות הלימוד בחסותו. ההבנה לא גובתה בסרטון או מכתב, כמקובל במצבים הללו, ולכן ניתן להסיק שהרב הישיש לא אישר את סגירת המוסדות, אלא אנשי חצרו בתגובה לתחינות של נתניהו לשקט תעשייתי. שנים רבות נפוצה האגדה שנציגי הציבור החרדי הם אלה שמחליטים עבור המנהיגות הרבנית כיצד לנהוג, ושהסיסמאות של כפיפות לדעת תורה ריקות מתוכן. כעת, מתברר שלא כך הם פני הדברים. המנהיגות הרבנית חזקה מתמיד.

את ההוכחה להבדל בין החסידים לליטאים קיבלנו בהתייחסות של העיתונים המפלגתיים לאירועי ההתפרעות בבני ברק, בהם תקפו נערים חסידי ויזניץ רכב משטרתי – תקיפה שגררה תגובה אלימה של המשטרה ברחבי העיר. בעיתונים המשויכים לפלגים החסידיים של אגודת ישראל, המבשר והמודיע, הופיעו למחרת גינויים רק לתגובת המשטרה, בעוד שבעיתון המשויך לדגל התורה הליטאית, הופיע גינוי להתפרעות החרדית עצמה וגיבוי למשטרה.

הנציגים החרדים גם התכנסו לאחר האירועים השבוע והוציאו מכתב ששוב נוקט בעמדה של התנערות מאשמה בעיקרו. כנראה פשרה בין הנציגים החסידים והליטאים שעדיין כרוכים יחד בגורלם הפוליטי ברשימה משותפת.

שר התורה

הבחירה של החרדים ברב קנייבסקי, ולא ברב אדלשטיין הפרגמטי יותר כמנהיג המשפיע בציבור, היא החלטה שקובעת את סדר היום במדינה כולה כרגע. ניתן רק לשער שלו מעמדו של הרב אדלשטיין היה נקבע כבכיר הרבנים באותו צומת לפני עשרים שנה, פני הדברים היו נראים אחרת. בשלב הזה, לא ניתן לחזור אחורה, המעמד נקבע וההוראות ניתנו. לנציגים נותר רק לתמרן בין הפטיש הממשלתי לסדן הרבני, בניסיון להגן על הציבור שבחר בהם מהאצבע המאשימה שמופנית כלפיהם כעת.

והאשמה לא רק מופנית אליהם, היא מופנית גם כלפי ממשלת נתניהו שתלויה בהם כמו חולה קורונה קשה במכונת הנשמה: חוסר אכיפה של הכללים והתקנות בקהילה החרדית, הינו הצהרה דה פקטו על כך שאין שום משמעות לחוק כזה או אחר. אם המדינה איננה רוצה או איננה מסוגלת לכפות איסור התקהלות למשך תקופה קצרה, היא בטח לא תגייס אלפי בחורי ישיבה חרדים.

הכללים השתנו

המאמצים של הממסד החרדי להסתיר את ההפרות בעידן של טלפונים חכמים ורשתות חברתיות נאיביים למדי. הכעס שהופנה כלפי המפרסמים החרדיים, שהבולט ביניהם הוא העיתונאי ישראל פריי, רק מוכיח עד כמה הוא פוגע ביכולת שלהם לספר את הסיפור שנח להם להתמודד איתו, סיפור שנעשה מפותל יותר ככל שנערמו המספרים והגופות בציבור החרדי. כעת, כאשר המאמצים הללו התגלו ככושלים, הם מתרכזים בניסיונות אבחנה בין הציבורים השונים המרכיבים את המגזר החרדי כדי להוכיח שההפרות אינן תופעה מרכזית אלא מתקיימת בשוליים.

למנהיגות החרדית יש את היכולת והכוח למנוע את ההפרות ולהציל חיים, גם בשלב הזה. מדובר בפוליטיקאים מנוסים וותיקים שמכירים את הציבור שלהם ויודעים את נפשו. מתברר שהחיים עצמם אינם בציפור נפשם, והם משאירים את המאמצים שלהם לתחומים כמו חינוך הילדים וחילולי שבת פומביים. בתוצאות החמורות נושאים קודם כל החרדים, שקוברים בדמעות את קרוביהם וחווים דחייה משאר הציבורים סביבם. בקלפי, לא יהיה לזה ביטוי משמעותי- הם יבחרו שוב בשר התורה.

פנינה פויפר היא פעילה פוליטית חרדית, מנהלת מיזם הציבור החרדי ממלכתי ואחראית פרויקט חרדים בעמותת עיר עמים