הספר "המגונה" שכל תלמידה ותלמיד חייבים לקרוא

במרכז החינוך צריך להעמיד את פיתוח האישיות ולא את ההישגיות במבחנים. (צילום אילוסטרציה: משה שי / פלאש90)

לכבוד יום זכויות הילד שצוין לאחרונה (20 בנובמבר), קרה לי נס. עמיתי ומורי, גדעון טרן, העניק לי עותק מודפס של "הספר האדום הקטן של התלמידים". אמנם כיום ניתן לקרוא את התרגום העברי באתר internet archive, אולם המהדורה המודפסת היא יקרת ערך ונדירה.

בקריאה ראשונית עלולים לחשוב שמדובר בספר המרדה נגד מערכת החינוך ועולם המבוגרים. כך בעמוד הראשון: "הספר האדום הקטן של התלמידים בא לפקוח את עיניכם לראות את המזימה הנרקמת סביבכם, ולעורר אתכם למשימה הגדולה של מאבק על מעמדכם כשותפים שווי זכויות במערכות החינוך".

אולם ככל שמעמיקים לקרוא, מתברר שאין כאן קריאה לפריקת עול ולנהנתנות נעורים. להיפך, הספר מטיל על בנות ובני הנוער את מלוא האחריות לברר את מצבם ואת עמדותיהם, ולפעול ביוזמה ובתבונה על מנת לשנות את מה שראוי בעיניהם לשינוי.

הספר נכתב בשנת 1969 על ידי סורן הנסן ויספר ינסן, שני מורים בקופנהגן. השניים פנו אל התלמידות והתלמידים באמירה ישירה: "מה שתקבלו ממערכת החינוך יכריע במידה רבה את מה שיהיה לכם כל חייכם. לכן יש לכם זכות, ואף חובה כלפי עצמכם, להתעקש ולקבל את החינוך הטוב ביותר האפשרי".

תוכנית הלימודים הסמויה

הספר מאיר לעיני התלמידים את מקצועות הלימוד שעל אף חשיבותם למערכת החינוך, כלל אינם מוזכרים במערכת השעות. "ואלה הם: סתימת הפה, חריצות, סדר, קפדנות, הישגיות, תחרות, משמעת, יכולת לשאת אי צדק, יחס לעבודה, הסתגלות, ויתור, ושוב סתימת הפה וחריקת שיניים".

מי שלומד בבית הספר חריצות ומשמעת, יהיה חרוץ וממושמע גם כמבוגר. זה משרת את התעשיינים והסוחרים, שיוכלו למכור לו סחורות שהוא לא צריך במחיר מופקע; ואת הפוליטיקאים, שיוכלו למכור לו רעיונות והחלטות שעלולות לפעול נגדו.

"אבל איש איננו לומד בבית הספר איך אפשר לשנות משהו שאינו משביע את רצוננו. מדוע אינכם לומדים זאת? כי בעלי השררה אינם רוצים שתלמדו זאת. אפילו מחשבות בכיוון זה מעוררות אצלם חרדה עמוקה. הם חרדים לשררה שלהם. הם חרדים לכסף שלהם".

הפוליטיקה של האי-פוליטיקה

כאן נוגע הספר בנקודה הרלוונטית ביותר למערכת החינוך בישראל כיום. כי מרגע שתלמידות ותלמידים יתחילו לשאול, לברר ולנסות לשנות משהו במציאות חייהם בבית הספר, הם ייכנסו לעולם האסור של הפוליטיקה.

"בית הספר יודע שיש בכוחכם לעסוק בפעילות פוליטית". כדי למסמס זאת, הוא משתף אתכם במועצת התלמידים, אבל רק בתנאי "שלא תנסו חלילה לשנות משהו משמעותי". שכן "אוי למי שמסתבך במעשה פוליטי. העשייה הפוליטית אסורה בבית הספר".

הנה התובנה החשובה: "בית הספר נטול פוליטיקה – זהו תפקידו הפוליטי". והוא מוסיף: "מרבית המורים מאמינים בתום לב, שבית הספר הוא בלתי פוליטי. מורים כאלה אינם מבינים את תפקידם".

המזימה של החינוך הגופני

הפרק על החינוך הגופני מדגים את העוול הבית ספרי. בשיעורים אלה אנו לומדים שאי אפשר לנצח במשחק או בתחרות, מבלי שאחרים יפסידו. ברוב ענפי הספורט, רק מעטים הם המנצחים והרוב מפסידים. זה מעוגן בכללי המשחק, שאותם אסור לשנות, משום שזה לא הוגן.

למשל (דוגמה שאינה מהספר), תלמיד גבוה וחזק תמיד ינצח בתחרות ריצה את חבריו שפחות מפותחים מבחינה גופנית. אבל אם התלמיד החלש יבקש להתחיל בריצה כמה שניות קודם, או לסיים אותה כמה מטרים מוקדם יותר, יאמרו לו שזה לא הוגן. חייבים להתחרות על מגרש אחיד. זה נכון גם בתחרות מול התלמיד חד המחשבה במתמטיקה, או מול התלמיד עתיר הזיכרון בהיסטוריה.

"על כן המנצחים ימשיכו לנצח; על כן המפסידים לעולם לא ינצחו". ומי שלומד "בשיעורי ההתעמלות לנצח או להפסיד, לנהוג לפי הכללים ולהיות 'פייר', ידע לאחר מכן להשלים בכל מקרה עם מצבו, ולעולם לא לערער על כללי המשחק. משום כך הספורט הוא מקצוע מסוכן".

שאלו את מוריכם

את מרבית עוולת בית הספר ניתן לפתור בפעולה יזומה של התלמידים. זה נכון גם בנוגע לשיעמום המתלווה ללמידה. "החיים", שעליהם אנו לומדים בכיתות, פורקו ליחידות מדע קטנות שאין ביניהן שום קשר. ולכן, אף שהחיים עצמם הם מעניינים והלמידה עצמה היא תשוקה טבעית, היישום שלהם בבתי הספר הוא משעמם.

כדי לתקן זאת, מוצע לתלמידים "לנסות להסביר למוריכם עד כמה שיעורים כאלה מעיקים עליכם".

"אל תהססו להפנות אל מוריכם שאלות גלויות לב ונוקבות. למשל: מדוע השיעורים כל כך חדגוניים? מדוע אין אתם רשאים ללמוד ולהגיש עבודות בית בקבוצות? מדוע רק הם מחליטים מתי לעבור מעניין לעניין? מדוע אתם חייבים להיצמד לכיסאותיכם במשך כל השיעור? מדוע תמיד לומדים תחת לחץ? איזה נזק יצמח מכך שנלמד בנחת?"

אפשרו למורים להכיר אתכם

למורות ולמורים יש הזדמנויות מעטות להכיר את עולמם האישי של התלמידות והתלמידים. ואף על פי כן, הם כותבים עליהם דיווחים והערכות ומדברים עליהם בישיבות המורים. וככל שמורה "מכיר אתכם פחות, כך גדלה נטייתו לנהוג בכם באי צדק".

תפקידכם, התלמידים, "לסייע למורה להכיר אתכם", ואף לנסות ולהכיר אותו ואת עולמו. "הנה כמה הצעות: הזמינו את המורה לביתכם. הציעו למורה להיפגש עם הוריכם, בביתו או בביתכם. רמזו למורה שבחפץ לב הייתם באים לבקר בביתו. יאה ונאה שלפחות פעם בחודש תיפגשו עם המורה מחוץ לכותלי בית הספר. אתם יכולים ללכת לקונצרט או למופע רחוב, לבית חרושת או לבית זקנים, לתחרות כדורגל, לאספת בחירות או להפגנה פוליטית אמיתית".

בגלל הלחץ המופעל על המורים, הם עסוקים בהוראה של מקצועות הלימוד ולא נותר להם זמן לנושאים אחרים. "למורים אלה – והם הרוב – לא קל. אם אתם רוצים בכך, תוכלו לעזור להם. דברו איתם. נחמו אותם. הסבירו להם שזה לא העיקר. הסבירו להם כמה טוב יהיה להם ולכם אם ייפתחו יותר כלפי נושאים חדשים וכלפיכם. שכנעו אותם שפתרון של שיתוף פעולה מתוך הערכה הדדית עדיף על הורדת הוראות חד צדדיות".

הספר והחרמתו

בשורה התחתונה, הספר מבהיר לתלמידות ולתלמידים ששגרת הלמידה והחיים בבית הספר נמצאת באחריותם. "זכותכם הבלתי מעורערת היא לשקוד על פיתוח אישיותכם", ולכן "המשימה היא להיאבק על זכותכם להיות שותפים מלאים בעיצוב חייכם".

אלא שבמדינות אחדות המסר הזה לא התקבל באהדה. בצרפת ובאיטליה הספר נאסר לפרסום והופץ במחתרת. באוסטרליה קיימה הממשלה הפדרלית לפחות ארבעה דיונים בנוגע לדרכים לבלימה של הפצת הספר. לאחר ששר החינוך התבטא בפומבי נגד הספר, חילקו ארגוני זכויות אדם עותקים בחינם, בשערי בתי הספר התיכוניים.

סערה ציבורית של ממש התרחשה באנגליה, והיא מתוארת בפודקאסט (באנגלית), ובסדרת סרטוני יוטיוב. בממשלה ובחברה השמרנית של ראשית שנות השבעים נטען שהספר "מבוסס על שקרים ועל חצאי אמיתות", והוא למעשה מסמך פוליטי של השמאל הקיצוני. מנהלת בית ספר טענה בזעזוע שהספר "דוחק בתלמידים להתנער מהערכים של המבוגרים ולבצע שיפוט ערכי בעצמם". אבוי.

הספר הוגדר כ"פרסום מגונה", ונאסר להפצה. המשטרה פשטה על מחסן ההוצאה לאור, והחרימה את העותקים שמצאה. בסופו של דבר, נערכו מחדש כמה מפרקי הספר, בעיקר העמודים הנוגעים לחינוך מיני, והסערה שכחה.

אלא שתוך כדי כך, עורר הספר קבוצה של תלמידות ותלמידים להתארגן במה שהם כינו: Schools Action Union. במאי 1972 בלונדון כמה אלפי תלמידים הפגינו בדרישה לביטול העונשים הגופניים, התלבושת האחידה והמיון וההפרדה של תלמידים, כמו גם להעלאה בשכר המורות והמורים.

המהדורה העברית – מפעלו של יעקב לורך

את התרגום לעברית יזם ומימן יעקב לורך, פרופ' לבוטניקה והיסטוריה של המדע באוניברסיטה העברית, שהרבה לעסוק בסוגיות חינוך. על עמדותיו ניתן לקרוא בשיחה שקיים עם צבי ינאי, ופורסמה בכתב העת מחשבות.

לורך האמין שבמרכז החינוך צריך להעמיד את פיתוח האישיות ולא את ההישגיות במבחנים. כדי לממש זאת, יש לעסוק בתוכן האנושי. למשל, יותר חשוב לדון במה שקורה לילד שגדל ללא אהבה, מאשר במה שקורה לצמח שגדל ללא אור. מבחינת דרכי ההוראה, התלמידים צריכים להיחשף תחילה לתמונה הכללית של מציאות החיים, ורק על בסיס זה, להרחיב בתחומי הדעת השונים.

רונית לומברוזו, בתו של לורך, ערכה את תרגום הספר. בשיחה איתה היא סיפרה שהספר (בעברית) הודפס במספר מצומצם של עותקים, ללא שיווק ממוסד, ולכן לא עורר תהודה ציבורית של ממש. אף על פי כן, היא קיבלה במהלך השנים תגובות של מורים שעשו בו שימוש בשיחות עם תלמידיהם.

הנה הזדמנות לעורר את הספר האדום הקטן של התלמידים מתרדמתו. לא כל מה שהיה נכון לדנמרק בשנות השבעים, נכון בישראל כיום. אולם קטעים מהספר בהחלט יכולים לשמש בסיס לדיון בכיתות, בוודאי בימים אלה של מאבק על רעיון זכויות האדם בישראל.