newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הסלע שראה את האופק". לזכרה של בות'יינה דביט

שנים רבות של פעילות פוליטית, חברתית ופמיניסטית הפכו את דביט, אדריכלית ובת למשפחה קומוניסטית מרמלה, לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם העיר. מסע הלוויה שלה סימל את המרקם המיוחד של האנשים שראו בה שותפה לדרך

מאת:

השאירה מאחוריה בור גדול. בות'יינה דביט (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של בות'יינה דביט)

כאילו לא די בכאב ובאובדן האופפים אותנו וחונקים כל סימן לחיים נורמליים במרחב המשותף הזה, ביום שני, ערב חג החירות, נדם לבה של בות'יינה דביט, האדריכלית והפעילה מרמלה, והשאיר אלפי חברים ושותפים לדרך, תלמידים, מעריצים ואקטיביסטים, הלומי צער.

דביט, בת 59 במותה, נולדה וגדלה למשפחה קטנה מרמלה, שרידי משפחה נוצרית שנותרו בעיר אחרי הנכבה, שעסקו כל השנים גם בהנצחת הסיפור של העיר. אביה, עיסא, חבר ותיק במפלגה הקומוניסטית, המוביל מזה שנים את סניף המפלגה ברמלה, גידל את שבעת ילדיו על ערכים של מעורבות, מחויבות ושייכות בלתי מעורערת לאדמה, לסיפור, למקום שבו נולדו, יחד עם אהבה גדולה לבני אדם באשר הם, פלסטינים וישראלים שחיים יחד. המסעדה המשפחתית בעיר העתיקה ברמלה מנציחה את סיפור העיר בכל פינה, יחד עם כל מאכל שמוגש מוזכרת עוד זווית מחיי התרבות ששגשגה בעיר לפני 1948.

בות'יינה ניהלה בעבר את פרויקט ערים מעורבות בארגון שתי"ל, והובילה את המאבק בהריסת בתים ושינוי זהותן הפלסטינית של ערי המרכז – רמלה, ליד ויאפא. דרכנו הצטלבו במאבקים ברצח נשים ערביות ובאלימות נגד נשים ומאבקן של נשים חד הוריות על ביתן נגד עמידר וחלמיש וייסורי הדיור הציבורי בשכונות הערביות בערים אלו.

הפעילות הענפה ורבת השנים של בות'יינה כפעילה חברתית ופוליטית והידע העצום שלה בתחומי הדיור, הבנייה, שימור מבנים ותכנון ערים, הפכו אותה לאנציקלופדיה מהלכת לכל מה שקשור לערים אלו, במיוחד העיר רמלה. בכל מפגש היא הסבירה לי איפה אנחנו עומדות בכל פינה בעיר, למי הבית הפלסטיני הזה היה שייך ואיפה הפליטים שגרו בו חיים היום.

בות'יינה השתתפה בכל מחאה – נגד הריסת בתים, נגד רצח נשים, או נגד רצון עיריית רמלה להפוך את שמות רחובותיה לציוניים יותר, במחאות למען הכפרים הבלתי מוכרים בנגב ולמען נשים נפגעות חוק האזרחות, וכמובן, נגד המלחמות בעזה, במלוא עוצמתה והכריזמה הטבעית שלה.

כחלק מאיסוף חלקי ההיסטוריה של בני המקום, נהגה בות'יינה לצלם בתים הרוסים, חלונות, דלתות וסורגים, וכמובן – מפתחות של פליטים. היה לה אוסף נדיר של תמונות שצילמה מכל מקום בארץ, במיוחד באזור המרכז. היא התאהבה בנשמה וברוח שהותירו הפליטים, ואספה שמלות וחתיכות בד עם רקמה פלסטינית ועיטרה בהם את הבגדים ואת התיקים שלה, עם עיצובים חדשים. כך, על פי רוב, התחילו השיחות שלנו: מאיפה השמלה שהיא לובשת ומה סיפורה של האישה שרקמה אותה.

מאות הגיעו לרמלה להיפרד מאישה מדהימה, שהפכה לסמל העיר, כמו המגדל הלבן שעומד איתן במרכזה ומספר מה היה פה קודם ועוד יישאר. שמה של בות'יינה נקשר בעיר רמלה ובמאבק העיקש שלה על הנכחת הפלסטינים במרחב המשותף, יחד עם בניית שותפות אמת עם אזרחים יהודים רבים חפצי חיים שלום ודמוקרטיה. מסע הלוויה שלה סימל את המרקם המיוחד של מי שראו בה שותפה לדרך, חברת נפש, מורה ואחות. ערבים ויהודים, נשים וגברים, קשישים ובני נוער, אנשי דת ופוליטיקאים רבים הרכינו ראש מול הארון קטן הממדים שנשא אישה גדולה מהחיים בדרכה האחרונה.

לטקס הקבורה עצמו הגענו נשים מעטות. אישה שהחזיקה לי היד ובכתה על כתפיי, יללה "בות'יינה היתה אמורה לחזק אותנו בימים קשים אלו, היא הנחמה, היא הסלע שתמיד ראה את האופק ואמרה לא נורא, נבנה הכל מחדש. היא הלכה והשאירה לנו בור גדול אחריה".

במתחם הניחומים בחצר בית הספר, מאות עמדו בתור כדי לנחם את אמהּ של בות'יינה ואת אחיותיה. הסתכלתי על התור הענק שבו עמדו אזרחים בדואים מאל עראקיב ומכפרים מהנגב, ליד חברי כנסת, שייח' ליד כומר, מורות, מהנדסות, פמיניסטיות וסטודנטיות, כולנו ייצגנו יחד את החוט הדק הזה, שבות'יינה רקמה כל שנות חייה.

חברת ילדות של בות'יינה אמרה לי, "תראי איך המוני אנשים באו לחלוק לה כבוד, בות'יינה היתה מנהיגה טבעית, עממית כזאת, שנים התחננו בפניה שתרוץ לכנסת, לעירייה, לנהל אפילו את סניף חד"ש בעיר, והיא סירבה, לא חיפשה כיסא, לא מעמד ולא כבוד, ובסוף הפכה למנהיגה אמיתית בזכות האנשים שעומדים בתור פה, זאת בות'יינה".

אחרי כמה שעות התגבשו בחצר בית הספר מעגלי שיח בכל פינה, פוליטיקאים לצד פעילי זכויות אדם, מעגל פמיניסטיות, אנשי עמותות, קבוצת מהנדסים ואדריכלים, כולם מדברים על העשייה של בות'יינה בתחומם. בקבוצה של הפמיניסטיות הצלחנו אפילו לחייך למחשבה מה היא היתה אומרת על האסיפה המכובדת הזו שבאה להיפרד ממנה, דמיינו אותה עם מגאפון מעל שולחן וצועקת על כל המתאבלים בשחור, "אהלן וסהלן כולם, אכלתם? שתיתם? עכשיו נצעד לכיוון מבנה העירייה ותחנת המשטרה, השלטים מוכנים, ההפגנה לא מאושרת אבל למי אכפת, אם כבר הצלחתם להגיע לרמלה, בואו נעשה משהו מהפכני".

אללא ירחמהא. יהי זכרה ברוך.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf