newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסיפור הלא יאומן של מבקש המקלט שהציל פצוע

מולוגטה צגאי ישב במונית לתל אביב בבוקר שבת 7 באוקטובר, כשראה בנתיב הנגדי מכונית שנעצרה והבין שיש בה פצוע. הוא נשאר עם הפצוע במשך שעות עד לחילוץ, והצליח לחזור לביתו שבנתיבות רק 30 שעות אחרי שיצא ממנו. עכשיו הוא מחפש את הפצוע, ששמו הפרטי אלישע

מאת:
מולוגטה צאג'י, מחפש את הפוצע שטיפל בן ביום שבת (צילום: אורן זיו)

מחפש את הפצוע שלו סייע. מולוגטה צגאי (צילום: אורן זיו)

מאז שבת 7 באוקטובר, למולוגטה צגאי יש שאיפה אחת: למצוא את אלישע, שלו סייע בכביש שבין נתיבות לשדרות לאחר שנפגע מירי של חמאס בתחילת המתקפה. הסיפור של מבקש המקלט בן ה-40 מאריתריאה, שהגיע לישראל ב-2008 ומאז חי בדרום, נשמע כמו תסריט בדיוני.

"נסעתי עם עוד שלושה חברים במונית מנתיבות לתל אביב", הוא משחזר. "יצאנו בשש בבוקר. כשהיינו ליד מושב יכיני (קרוב לשדרות; א"ז) התחילו אזעקות. אנחנו רגילים לזה. אבל הפעם ראינו בנתיב הנגדי מכונית שנעצרה, טויוטה לבנה. הבנו שיש שם פצוע, עצרנו והלכנו לעזור לו. מישהי שגם עצרה אמרה שהוא נפגע מרסיסים. הייתי בצבא באריתריאה, יש לי ניסיון. סובבתי אותו והבנתי שיש לו פצע של כדור, כניסה מהבטן ויציאה מהגב".

ככל הנראה, מי שפגעו בפצוע היו שייכים לחולייה שעשתה את דרכה לשדרות. לאורך הכביש נראו בהמשך היום מכוניות רבות שנפגעו מירי, וגם גופות.

"הורדתי אותו מהרכב לכביש", ממשיך צגאי. "התחלתי לעצור את הדימום, עם הידיים והחולצה. באמצע הגיעה משטרה, משמר הגבול. היה הרבה ירי. הם ירו על המחבלים שהיו בכיוון השדות של יכני, מאחורי הסברס (שלצד הכביש הראשי; א"ז). שוטרת נתנה לי ציוד עזרה ראשונה, תחבושת, ואמרה לי 'תישאר פה ותטפל בו'. וזה מה שעשיתי".

צגאי נשאר עם הפצוע, כשהוא מנסה לדבר איתו ולנטוע בו תקווה שסיוע בדרך, כמו שקורה בדרך כלל. אך כל זה קרה בשעות של תחילת מתקפת החמאס, וכוחות ההצלה והצבא בקושי תפקדו, ולא עמדו בלחץ ובמספר האירועים הרב. "המשטרה אמרה שהאמבולנס בדרך, אבל הוא לא הגיע", מספר צגאי.

"היה שמן או דלק על הכביש, אז גלגלתי אותו עד למעקה הבטון שמפריד בין הנתיבים, כדי שלא ייפגע אם תהיה שריפה". בנקודה שליד צומת יכני ניכרים עדיין כתמי השמן על הכביש, וכן שאריות של תחבושות, ממש לצד מעקה ההפרדה מבטון, כפי שתיאר צגאי, כמאה מטר לפני יכני מכיוון דרום.

כביש 35 ליד יכיני, בנקודה בה צאגי טיפל בפצוע (צילום: אורן זיו)

כביש 35 ליד יכיני, בנקודה שבה צגאי טיפל בפצוע (צילום: אורן זיו)

בינתיים, נהג המונית ביקש להתפנות מהמקום ושלושת חבריו של צגאי השאירו אותו לבד, ללא הטלפון, שאותו שכח בבית. הוא לא כועס עליהם. "היה הרבה בלגן", הוא אומר. צגאי ממשיך ברוגע בשיחה שקיים עם "שיחה מקומית" בנתיבות. בינתיים גם חזר לעבוד במאפיה, שבה הוא מועסק.

"פחדתי, אבל לא יכולתי להשאיר את הבן אדם לבד. דיברתי איתו והוא דיבר איתי. הרטבתי לו את הפנים, כי אי אפשר היה לתת לו לשתות". בשלב מסוים ראה דמויות מתקרבות, וחשב שמדובר בשוטרים או באנשי צבא. הוא סימן להם לבוא, אבל הבין בדיעבד שאלה אנשי חמאס. "הם הלכו לכיוון שלנו. הייתי על הכביש, והם יצאו מהתעלה שליד הכביש, אולי 20 מטר ממנו. אחד מהם התקרב אליי, ואמרתי לעצמי, 'זהו'. ואז פתאום הוא נפל. שוטרי משמר הגבול ירו עליהם. הם נפלו אחד אחד. הצילו אותנו ברגע האחרון".

אך תלאותיו של צגאי עדיין לא הסתיימו. לאחר שניצל מאנשי החמאס, הגיע איש כוחות הביטחון שחשד בו. "הוא התקרב מכיוון הצומת ודרך את הנשק. כשאני על הרצפה, ליד הרכב, הוא שאל אותי מי אני. אמרתי, 'אני אריתראי, אני בן אדם טוב, מטפל פה'. למזלי השוטרים שהיו שם קודם צעקו לו מהצד השני, 'הוא איתנו'".

תחמושת וציוד של חמאס על כביש 35 ביום שבת לידי יכיני, שעות לאחר תחילת המתפקה של חמאס (צילום: אורן זיו)

תחמושת וציוד של חמאס על כביש 35, ביום שבת לידי יכיני, שעות לאחר תחילת המתקפה (צילום: אורן זיו)

לבסוף הגיע אמבולנס ופינה את הפצוע לבאר שבע. "אמרו לי תישאר, אל תזוז לשום מקום, אז נשארתי שם בכביש", מספר צגאי. "הייתי לחוץ, שני מפקדים אמרו לי לא ללכת לכיוון שדרות או אופקים, כי המצב שם לא טוב. הם אמרו ללכת ליכיני ולשבת שם. הלכתי לשם. בכניסה היו חיילים, ישבתי שם בשער עוד שלוש-ארבע שעות, כשאני מהבוקר בלי מים ואוכל. באו עוד חיילים, ופגשתי בן אדם שאני מכיר מנתיבות, שעובד בעיר אבל גר ביכיני. ישבתי איתו, הוא נתן לי מים.

"מישהי יצאה מהבית שלה, סיפרתי לה מה קרה והיא הזמינה אותי אליהם. הם נתנו לי לאכול ולשתות, הרגיעו אותי, שמו לי כיפה על הראש בשביל הארוחה, הביאו לי קפה ואמרו: 'עכשיו שבת, תברך'. אני עובד במאפיה, אז אני שומע אותם מברכים. אמרתי 'ברוך אתה ה" וביקשתי שיעזרו לי להשלים. חשבו שאני אזרח במאה אחוז. הם אמרו לי, 'שב איתנו, אין לך מה לפחד. תרגיש בבית, תישן פה'. נשארתי איתם. לא ישנו כל הלילה בגלל הבלגן".

בבוקר, צגאי ניסה לחזור הביתה. "הלכתי לכניסה ליישוב עם המארחים שלי. אמרו לי שאסור לעלות לרכב עם החיילים, רק ברכב פרטי. היה שם אוטובוס של חיילים שנתקע ביכיני, ובא טכנאי. שאלתי אותו אם אוכל לחזור איתו לנתיבות, והוא הסכים". וכך, ביום ראשון ב-11 בבוקר, למעלה מיממה לאחר שיצא, צגאי חזר הביתה.

חבריו, שדאגו לו, כבר פנו למשטרה. הוא הלך לתחנה לדווח כי הוא בריא ושלם. "הם ידעו שהיה ירי ומחבלים, חשבו שזהו. במשטרה שאלו אותי על כל הסיפור, אמרו לי שאני גיבור". בתמונה שצולם בתחנת המשטרה נראה צגאי כשהוא לובש בגדים מלוכלכים, מהתלאות שעברו עליו.

לשאלה כיצד התמודד עם האימה הוא משיב: "עברתי הרבה דברים בחיים, אז כבר הייתי מוכן. ידעתי איך לשרוד ולהגן על מישהו. ברגע שהמונית והחברים נסעו עברתי למצב אוטומט, לא חשבתי".

עכשיו הוא רק רוצה לפגוש את הפצוע, שהוא רק יודע ששמו הפרטי אלישע, ושהוא בן 40-45, שנהג בטויוטה לבנה בשבת סביב השעה שש וחצי או שבע בבוקר מכיוון שדרות לנתיבות על כביש 35.

אני יכול להוסיף כי שעות לאחר שצגאי טיפל בפצוע, בשעות אחר הצהריים של שבת, הגעתי למקום לתעד זירה שבה אזרחים וכלי רכב נפגעו מירי. סמוך לנקודה שצגאי תיאר עברתי על פני מכונית טויוטה לבנה, אך היא היתה רק אחת מכלי רכב רבים שננטשו בכביש, ולא ייחסתי לה חשיבות. בהמשך נקלענו כמה צלמי עיתונות נוספים ואני לירי בנקודה קרובה לזו שבה טיפל צגאי בפצוע.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פרופ' רפאל גרינברג (צילום: אורן זיו)

"אנחנו אמורים להיות גאים ולבנות עתיד חדש, והעתיקות שלנו מורידות אותנו כל הזמן". פרופ' רפאל (רפי) גרינברג (צילום: אורן זיו)

"האסונות שלנו נחגגים בארכיאולוגיה. אנחנו ממש קבלני חורבן"

ספרם החדש של הארכיאולוגים רפי גרינברג ויאניס חמילקיס עוסק בשימוש הדומה שנעשה בארכיאולוגיה קולוניאלית בישראל וביוון לצורך ביסוס הזהות המערבית ומחיקת שכבות היסטוריות "עודפות" בדרך אל העבר המכונן. אבל הארץ שלנו, מזכיר גרינברג, אינה לבנה. ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf