הסיפור הוא לא אי-הענקת פרס ליצחק לאור אלא אלימות מינית

החלטת מפעל הפיס שלא להעניק את פרס לנדאו ליצחק לאור המואשם באלימות סדרתית כלפי נשים, מעוררת עניין ציבורי רב יותר מן האלימות המינית עצמה. העוול, שלכאורה נגרם סביב הפרס, זוכה לתשומת לב כפולה ומכופלת ביחס לנשים שמותקפות ואף נרצחות על בסיס קבוע, אשר את שמותיהן אנחנו אפילו לא יודעים או לא זוכרים. ברור מדוע. אלימות מינית נתפסת כעניין פרטי של נפגעות אלימות וקומץ ארגוני סיוע. לעומת זאת, שלילת הפרס מעלה סוגיות אוניברסליות הקשורות לכלל החברה שלנו. כך לפחות בקרב האליטה הספרותית, אנשי רוח ואנשים חושבים.

כך גם במאמר המערכת של "הארץ" מהיום (23.12.2014) אשר עוסק בהחלטת מפעל הפיס. המערכת דנה בפגיעה בחזקת החפות במדינה דמוקרטית. באמת, מי יודע. אולי לתפיסת המערכת, היום נשלל מבנאדם פרס לשירה, ומחר יושם במעצר מנהלי. אלא שבפועל, על אלימות מינית לרוב לא הולכים למעצר, לבית משפט או לבית כלא.

בכלל, הצורך הראשוני של עבריין מין בחזקת חפות הוא צנוע למדי. באופן אירוני, מי שזקוקות לחזקת החפות הן דווקא קורבנות האלימות המינית: האשמת הקורבן ולא התוקפן, היא עדיין הפופולרית מבין השתיים. השיפוט הוא פעולה בסיסית שאנו מבצעים אינספור פעמים מידי יום. אך במקרה זה, שמח הציבור להאציל את סמכויות בית המשפט. זאת, אף שנשים רבות משמיעות את קולן ומפרסמות את העדויות שלהן ברשת.

> המורשת של ורד לב: משפט צדק עם נפגעי ונפגעות תקיפה מינית

יום המאבק באלימות נגד נשים (יותם רונן/אקטיבסטילס)

"פייסבוק אינו בית משפט", גורסת הכותרת. אך בכל הנוגע לאלימות מינית, גם בית משפט אינו בית משפט. מגבלות הרשויות בטיפול באלימות מינית רבות מלהזכיר, ומתועדות היטב בספרות מקצועית ומחקרית. די להיזכר באחוזי ההרשעה הנמוכים ובתיאור ההליך המשפטי עבור המתלוננות כ"אונס שני". הפרט שמתפספס למרבה הנוחות במאמר המערכת ובדיונים רבים אחרים בנושא הוא שאלימות מינית חורגת ממעשי עבריינות בודדים, אותם ניתן להשאיר לטיפול רשויות החוק. אלימות מינית היא מציאות יומיומית ונורמה חברתית.

עוד בטרם נגיע להטרדה ותקיפה, יצחק לאור אשם ביחס לא מכבד כלפי נשים – גם אם אין הדבר פלילי. על כך יש קונצנזוס רחב, גם אם לאור עצמו לא חלק ממנו. באוניברסיטת תל אביב הייתה זו נחלת הכלל, הידיעה כי לאור התייחס לסטודנטיות באופן משפיל ומבזה, בפורומים ציבוריים ולאור יום. החודש קראתי דיונים בקיר הפייסבוק שלו, אלו שפתוחים לציבור. גם חברותיו מיענו אליו דברים כגון "אף שסגנונך כלפי היה גס לפרקים…" תוך שהן מביעות את תמיכתן בו. לגיטימציה זו ליחס פוגעני ומשפיל לנשים – הניתנת דרך קבע הן מצד גברים והן מצד נשים – היא אחת מאבני היסוד החברתיות של אלימות קשה ביותר נגד נשים.

כוח פוליטי אינו ניכר רק בהכרעת השאלות שעל סדר היום, אלא בכוח להגדיר מהי השאלה. פובליציסטים שמחים לענות על כל שאלה, מלבד שאלת האלימות המינית: הם עוסקים בחזקת החפות, בחופש ספרותי ואמנותי, בהפרדה בין היוצר ליצירה, בהליך המשפטי בפייסבוק, בזכויות של יצחק לאור. אפילו בבעיות הפרוצדורליות בתהליכי קבלת ההחלטות במפעל הפיס. שאלות אלו הן בעלות משקל ומשמעות בפני עצמן. כשהן באות לשרת עצימת עיניים בנושא אלימות כלפי נשים, הן אינן אלא רעש רקע.

הניסיון להציג את אי-הענקת הפרס כאיזו סוגיה פילוסופית-משפטית המרמזת על שבר בדמוקרטיה המודרנית, הוא מניפולציה שלא מכבדת את קהל הקוראות והקוראים. הסוגיה הבוערת ביותר בסיפור הזה מאד פשוטה: אלימות כלפי נשים – והתרבות המאפשרת אותה. כשכותבי ועורכי "הארץ" יתחילו לצאת מתוך נקודת מוצא זו, אני אשמח לדון גם בחופש האמנות וגם בסוציולוגיה של המשפט. עד אז, ההתעלמות מהגורם הישיר למהומה סביב יצחק לאור, עולה בקנה אחד עם העסקתו המתמשכת בעיתון הארץ.