הנגב הצביע למען בית ואזרחות שווה

מאחורי הסבלנות וההתעקשות עומדת דרישה לאזרחות שיש לה משמעות בחיי היומיום. הפגנה בבאר שבע נגד הריסות בתים בנגב, ב-25 ביוני 2026 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)

כבר יותר מ-15 שנה אני מלווה משפחות בנגב בתביעות פינוי, בהליכי הריסה ובמאבקים למימוש זכויות יסוד. בהליכים האלה חוזרת שאלה פשוטה: היכן תגור המשפחה אחרי הפינוי? היו לנו הצלחות חשובות, אך בשנים האחרונות הן נעשו נדירות יותר, והיקף הפגיעה גדל. למדתי כמה מאמץ אפשר להשקיע בהליך משפטי, וכמה מעט ודאות הוא עלול להותיר למשפחה בנוגע לעתידה. מתוך הניסיון הזה אני מבין גם את ההשתתפות הרחבה בבחירות: אנשים מבקשים לשנות את ההחלטות המעצבות את חייהם.

שיעור ההצבעה בחברה הבדואית בנגב התקרב הפעם ל-80%, לעומת כ-51% בבחירות 2022. ברהט דווח על 82%, בכסייפה על 81.2% ובחורה על 79.1%. מאחורי הנתונים האלה עומד ציבור שחווה הריסות, פשיעה וחוסר ביטחון והחליט להפעיל את כוחו הפוליטי. ההתגייסות הזאת, אני מאמין, עוד תעסיק חוקרי השתתפות פוליטית בארץ ובעולם: כיצד ציבור שחוסר האמון שלו במוסדות המדינה עמוק כל כך בחר להגיע לקלפיות בהיקף כזה?

ברשתות החברתיות תועדו בוחרים שהגיעו לקלפיות ברכיבה על גמלים וסוסים. בין המצביעים בנגב היו גם אנשים שאיבדו את ביתם ומשפחות שחיות תחת איום בפינוי. בשבילם, הדרך לקלפי התחילה הרבה לפני יום הבחירות: בצו שהגיע לבית, בהריסה, בחיפוש אחר מקום לישון בו ובמאבק לקבל הכרה במקום שבו הם חיים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

קראתי והסכמתי לתנאי השירות ולמדיניות הפרטיות וברצוני להירשם לניוזלטר

נתוני פורום דו-קיום בנגב והמועצה לכפרים הלא מוכרים מלמדים על הריסת שבעה מבנים ומתקנים בממוצע ביום בשנים 2013–2025. באמצע אוקטובר העריכה המועצה כי מאז תחילת 2023 נהרסו כ-19,300 מבנים ומתקנים, בהם כ-2,900 בתי מגורים. גם הריסת סככה או דיר עלולה לשלול פרנסה; הריסת בית מותירה משפחה להתמודד עם אובדן המקום שהיה אמור להיות הבטוח ביותר עבורה.

מאות משפחות נותרו ללא קורת גג. חלקן הרסו בעצמן את בתיהן תחת איום בפינוי ובחיוב בעלויות ההריסה. המונח "הריסה עצמית" מסתיר לעיתים את הכפייה שבבסיס ההחלטה: המשפחה נדרשת לבחור כיצד תאבד את ביתה, ומנסה לצמצם את המחיר הכלכלי והנפשי. את תוצאות ההרס נושאים ההורים והילדים זמן רב אחרי שכוחות האכיפה עוזבים.

ההרס הזה התרחב בתקופת ממשלת נתניהו, שבה השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך את "המשילות" לדגל פוליטי. בתי המשפט נושאים באחריות להחלטות המאפשרות פינוי גם כאשר, לעמדתנו, טרם ניתן מענה ישים לשאלת המגורים. בתיקי ראס ג'ראבה ואל-בקיעה, הליכי הפינוי מתקדמים לצד דיונים על חלופות, זכאות והסדרה. המשפחה נדרשת להחליט על עתידה כשהסכנה לאבד את ביתה מרחפת מעליה. זהו משא ומתן תחת אש.

>> "בן גביר רוצה להרוס את החיים, לא את הבתים"

במצב הזה חוזרת הטענה שהתושבים "מסרבים לפתרון". בראס ג'ראבה קבע בית המשפט העליון כי הוצעו פתרונות הולמים שהתושבים סירבו להם. אנחנו בעדאלה חלקנו על הקביעה הזאת והצבענו על היעדר פתרון קונקרטי, זמין וקבוע לקהילה. גם כשמוזכרת אפשרות לדיור זמני או לסיוע בשכר דירה, נותרות שאלות ללא מענה: היכן תגור המשפחה, ממתי, באילו תנאים ולכמה זמן. מי שמבקש לפנות מאות אנשים צריך להציג חלופה שאפשר לממש בפועל, ולהתמודד עם דרישתם להישאר במקום מגוריהם.

שינוי המדיניות חייב להתחיל עוד לפני צו ההריסה, בהכרה ובתכנון שיאפשרו לתושבים לבנות כדין ולחיות בכפריהם. בלי אופק כזה, משפחות נדרשות שוב ושוב להתמודד עם מדיניות שאינה מותירה להן מוצא ממשי. כעורך דין, אני רואה חובה להמשיך ולמצות כל אפשרות משפטית. לצד זאת, הניסיון מחייב גם לפעול לשינוי המדיניות שמביאה את המשפחות אל בית המשפט מלכתחילה.

אי-ההכרה בכפר מלווה את התושבים גם בדרך לקלפי. מי שאין להם מען מוכר משויכים לקלפיות לפי רישום שבטי, לעיתים במרחק עשרות קילומטרים מבתיהם. המדינה אינה מכירה במקום מגוריהם, והיעדר ההכרה מקשה עליהם לממש את זכותם לבחור את מי שיכריעו בעניינם.

אי-ההכרה בכפר מלווה את התושבים גם בדרך לקלפי. תושבים בנגב מחכים להצביע, ב-27 באוקטובר 2026 (צילום: נתי יפת, המועצה למען הכפרים הבלתי מוכרים בנגב)

"תועלת שולית"

בשנים האחרונות השתתפתי בדיונים על הסעות לקלפיות לתושבי הכפרים הלא מוכרים. בקשתנו להציב קלפיות במבני ציבור חוקיים ב-11 כפרים כבר נדחתה. בהחלטה מ-24 במרץ 2019 דחה יו"ר ועדת הבחירות האזורית בבאר שבע, השופט אליהו ביתן, גם את הבקשה להעמיד הסעות ייעודיות לתושבים. בנימוקים הוזכרו פיזור האוכלוסייה, המשאבים הדרושים וקיומה של תחבורה ציבורית לאורך הצירים הראשיים. התועלת הצפויה מההסעות הוגדרה כ"מוטלת בספק ושולית".

ההחלטה הזאת נשארה איתי. לאורך השנים הצבענו על הפער בין הזכות לבחור ובין היכולת להגיע למקום שבו היא ממומשת. בקלפיות המשויכות לתושבי הכפרים הלא מוכרים נרשמו שיעורי הצבעה של 24.6% ב-2009, 34.2% ב-2015 ו-32.4% ב-2021. הנתונים חייבו לבחון את החסמים ולהסירם. תחנת אוטובוס על כביש ראשי אינה פתרון מספק עבור מי שצריך להגיע אליה מהכפר, ומשם להמשיך לקלפי מרוחקת.

על הרקע הזה צריך לראות את ההתגייסות הפעם. היא נשענת על שנים של עבודה מצד תושבים, ועדים מקומיים, ארגוני חברה אזרחית ופעילים. לכך נוספה תחושת דחיפות נוכח ההריסות והפגיעה בביטחון האישי. זה הקול ששמעתי בשטח: חייבים שינוי. גם מי שמבקש לצמצם נזקים דורש שינוי ממשי בחייו, והוא רשאי לצפות שהנבחרים יפעלו בהתאם.

ביום הבחירות טיפלנו בעדאלה בתלונות על עיכובים, האטת ההצבעה, סגירת דלתות ופעילות משטרתית שהקשתה על הבוחרים להגיע לקלפיות. התקבלו גם תלונות על הפרעות מצד פעילי ימין, חלקם חמושים. בערערה בנגב תועדו הפסקות חשמל, ובהמשך הגיעו דיווחים דומים גם מרהט. פנינו לוועדות הבחירות ולמשטרה ודרשנו התערבות, לרבות הארכת שעות ההצבעה בהתאם לצורך. מקור השיבושים מחייב בירור; הפגיעה ביכולתם של אנשים להצביע חייבה טיפול מיידי.

הנשים שהמתינו שעות בתור והתעקשו להצביע הן חלק מרכזי בסיפור הזה. גם הקושי להזדהות בקלפי בהיעדר אישה מוסמכת חייב התערבות. מאחורי הסבלנות וההתעקשות עמדה, בעיניי, דרישה לאזרחות שיש לה משמעות בחיי היומיום: ביטחון למשפחה, הגנה על הבית ויכולת להשפיע. ההשתתפות הגבוהה מחדדת את חובת המדינה להסיר את המכשולים. תושב אינו אמור להידרש למאמץ יוצא דופן כדי לממש זכות בסיסית.

ההשתתפות הערבית הרחבה תרמה לשינוי מאזן הכוחות הפוליטי, לשלילת הרוב מהגוש ששלט בכנסת היוצאת ולהעלאת מספר הקולות הדרושים כדי לעבור את אחוז החסימה. בתגובה האשימו בליכוד את המפלגות הערביות ב"גניבת הבחירות", האשמות גורפות שהמשטרה שללה באומרה שאין להן תימוכין חקירתיים או מודיעיניים. חשדות פרטניים יש לחקור, ומעצר אינו הרשעה. ההאשמה הגורפת הופכת את ההשתתפות הערבית עצמה לחשודה ומכתימה ציבור שלם, במקום להתמודד עם בחירתו ועם הדרישות שהביא לקלפי.

אני רואה קשר בין השימוש בטענה שהתושבים "מסרבים לפתרון" ובין ההאשמה הגורפת ב"גניבת הבחירות". בשני המקרים מטילים את האחריות על התושבים, והדיון מתרחק מהפגיעה בזכויותיהם.

האחריות מוטלת עכשיו על ההנהגות שקיבלו את הקולות ועל מי שמבקשים להקים ממשלה אחרת. תושבי הנגב דורשים עצירת הריסות ופינויים, הכרה ותכנון שיאפשרו חיים ראויים בכפרים, וביטחון אישי. הדרישות צריכות לקבל ביטוי בהחלטות ובתקציבים. הזכויות האלה עומדות לתושבים בלי קשר לשיעור הצבעתם ולזהות המפלגה שבה בחרו. שותפות פוליטית נבחנת גם בנכונות להבטיח אותן אחרי סגירת הקלפיות.

כאמור, ב-2019 הוגדרה התועלת הצפויה מההסעות שביקשנו כ"מוטלת בספק ושולית". בבחירות האלה הראו התושבים כמה הם מוכנים להתאמץ כדי שקולם יישמע. אחרי שנים של מאבק, אני רואה בכך מקור לתקווה. עכשיו צריך להפנות שוב את השאלה אל מקבלי ההחלטות: היכן תגור המשפחה? התשובה תהיה מבחן ממשי להישג בקלפי.

עו"ד מרואן אבו פריח הוא מנהל סניף עדאלה בנגב