המתנחל שרועה באדמות בתיר: "הייתי רוצה שכל הכפר יעוף"
לפני חודש גילו תושבים בכפר בתיר דרומית לי-ם שמתנחלים התמקמו עם כבשים באדמות הכפר. ניסיונות לפנות אותם כשלו. דרור אטקס מ"כרם נבות": "המטרה היא להשתלט על שטחים שנועדו למדינה הפלסטינית לפי תוכנית הסיפוח"
ח'אלד ומרים מועמר גרים בבתיר, כפר חקלאי בגדה המערבית, דרומית לירושלים. ח'אלד עובד בשיפוצים, ומרים בשדה המשפחתי – בו הם מגדלים חצילים סגולים. בתיר ידועה בחצילים האלו. "כל חציל 40 סמ', הם ענקיים, מבקשים אותם בכל העולם", ח'אלד מספר.
אלא שלפני חודש, כשהגיעה מרים לעבוד בשדה החצילים המשפחתי, ראתה משהו שגרם לה לברוח הביתה: כשמונה זרים חמושים עמדו שם, לרגליהם כלבי דוברמן גדולים, והתהלכו הלוך ושוב. הם הציבו אוהל באדמה סמוכה, של תושב אחר מבתיר, ע'סאן עליאן (58), וקשרו בו את הצאן שלהם. נשארו עד החשיכה, ואז עזבו.
"ככה הם עושים כבר חודש, קבוצת מתנחלים, כמה פעמים בשבוע. אתמול (ה-26.7) הגיעו שוב" עליאן מספר, "יש לי בור מים באדמה הזו. בור ממנו אני שותה. המתנחל נוהג להתפשט ולהיכנס אל הבור בעירום כדי לשחות בו".
"אם הייתי נותן לך כוס מים, ומכניס אליה לפני כן אצבע, היית שותה? מניח שלא. אז תאר לך מה אני מרגיש. אדם שמתפשט, ונכנס לשחות ערום בבור המים שלי. זה דוחה. אני משתגע. חוסר אונים."
אותו אדם הוא ליאור טל, מנהיג חבורת המתנחלים, שמגיע אל השטח החקלאי הזה, הנמצא מזרחית לבתיר, מביתו שבמאחז בלתי-חוקי. את המאחז הקים לפני פחות משנה, מעין חווה קטנה הקרויה נווה אורי, המרוחקת כקילומטר אחד מאדמות בתיר שעליהן הוא מנסה להשתלט כעת.
"בהתחלה ליאור היה מגיע לאדמה שלי רק בשביל לרעות צאן," עליאן מספר, "לא הייתה לי בעיה. כל עוד הוא לא מחריב כלום – מה אכפת לי? אבל עכשיו זה נעשה יותר מזה. הוא מגיע, קושר את הכבשים בשמש, מ-8 בבוקר עד הערב, ולא רועה כלום. נשאר שם סתם. בשביל התגרות. בשבוע שעבר דפק על דלתות של תושבים מבתיר ודרש שיציגו בפניו מסמכי בעלות על הקרקעות שלהם."
מועמר מסביר שהשטח הזה חשוב מבחינה אסטרטגית עבור מפעל ההתנחלות בגדה המערבית. "רוצים להשתלט על האזור משלוש סיבות: קודם כל, כי זה אזור גבוה, שמשקיף על הסביבה. שנית, כי הוא מפריד בין וולאג'ה לבתיר – להתנחל שם יוצר חיץ בין יישובים פלסטינים. ושלישית, כי זה יוצר רצף טריטוריאלי בין הר גילה לירושלים."
באזור ואדי אל-מח'רור, שבו שוכן בתיר, מצויות טרסות ושומרות עתיקות שבזכותן הוא הוכרז בשנת 2014 כאתר מורשת עולמית. המאבק למנוע את הרס הערכים ההיסטוריים באזור העסיק את הפלסטינים במקביל למאבק נגד ניסיון ההשתלטות האסטרטגי.
דרור אטקס מארגון "כרם נבות" סבור שעיתוי הגעתם של המתנחלים לאיזור בחודש האחרון אינו מקרי. "למה עכשיו? תכנית טראמפ." הוא מסביר, "השטח הזה, על-פי התכנית, אמור להיות שטח פלסטיני. רוצים להשתלט על השטח עכשיו, לפני שהממשלה עושה קולות שהיא מקבלת את התכנית. להציב עובדות בשטח."
זו אינה הפעם הראשונה שמתנחלים מנסים להשתלט על השטח. בדצמבר 2018, באישון ליל, כמה מאות מתנחלים הגיעו לאותו אזור עם בולדוזרים וטרקטורים, חצבו דרך גישה בהר, וניסו להקים בו מאחז. הניסיון שלהם כשל. ירד גשם, הרכבים נתקעו, ובבוקר המנהל האזרחי פינה אותם משם.
"הניסיון של 2018 היה ממומן היטב," אטקס מוסיף, "הכל נעשה בצורה מאד מקצועית, עם רכבים כבדים. מדובר במאות אלפי שקלים של השקעה".
עופו מכאן
שאלו את עצמכם: אם קבוצה של זרים חמושים הייתה מתיישבת באדמה שלכם, מה הייתם עושים? אני, סביר להניח, הייתי מתקשר למשטרה. וכך עשה גם ע'סאן כאשר הגיע אל אדמתו וראה בה את האוהל של ליאור. התקשר מיד למשטרה הישראלית, שהזעיקה לשם את הצבא.
"כמה חיילים הגיעו מהר," מועמר אומר, "הצבענו על ליאור. אמרנו להם שהאיש הזה יושב פה סתם עם כלבים גדולים, דוברמנים, וכלי נשק, וכל מיני אנשים שאיתו, כולם עם נשק. הסברנו שהם נכנסו למטעי הזיתים והתאנים, שהם מייצרים חיכוך מיותר, שמישהו יפגע בסוף. שזה עושה רע. שאנחנו לא רוצים בעיות."
"בשלוש הפעמים הראשונות הגיע חייל מכובד. הוא אמר לי: אל תדבר עם ליאור, אל תתייחס. אנחנו נוציא אותו. ואז החייל הלך אל ליאור, ואמר לו, אתה נמצא בשטח פלסטיני פרטי, תתפנה מכאן. וככה היה."
"אבל זה השתנה. בשתי הפעמים האחרונות הגיע חייל אחר. הוא ישב עם ליאור בצד ודיבר איתו. אחר-כך אמר לי: אסור לך להיות פה. אמרתי לו: מה אסור, זה השטח שלי, הנה המסמכים, והוא לא שמע, אמר שלליאור מותר, ושאם יש לי בעיה, אני צריך ללכת למשרדי המנהל האזרחי בגוש עציון ולהוכיח שהשטח שלי."
אתמול, כאשר טל וחבורתו הגיעו שוב, תושבי בתיר החליטו לא להתקשר לצבא. "הבנו שהם לא יעשו כלום, אין טעם," מועמר אומר.
אלימות מלמעלה, אלימות מלמטה
הגעתם של המתנחלים אל הקרקע של עליאן, והצבת האוהל שלהם דווקא בה מכל הקרקעות החקלאיות באזור, אינה מקרית. בשנת 1982 המדינה הכריזה על אדמתו עליאן, ביחד עם חלק ניכר מהאדמות באזור, כעל "אדמות מדינה" באמצעות חוק הקרקעות העות'מאני.
חוק הקרקעות העות'מאני חוקק באמצע המאה ה-19, והוא מעניק למדינה סמכות להפוך אדמה חקלאית אשר אינה מעובדת לאדמת מדינה. ישראל אימצה והשתמשה בחוק הזה על-מנת להשתלט על מאות אלפי דונמים בגדה. באדמות האלה נעשה אחר כך שימוש לצרכי התנחלויות בלבד. 99.76% מאדמות המדינה שהוקצו לשימוש כלשהו בשטחים הוקצו לצרכי התיישבות ישראלית, ו-0.24% לצרכי התיישבות פלסטינית.
אז איך התהליך עובד? עליאן מספר שלא עיבד את האדמה שלו לפרק זמן קצר כי גידל בה טבק ורצה לתת לה לנוח זמן מה לפני שיזרע בה משהו אחר. "כאשר שבתי לעבוד באדמה שלי, נציג של המנהל האזרחי הגיע ואמר לי: אתה נמצא באדמת מדינה. הוא ביקש שאתפנה, וחילק קנסות לעובדים שלי. במנהל האזרחי לא הודיעו לי אפילו שהם הפקיעו אותה."
"האדמה טובה. שייכת למשפחה שלי מזה דורות, עם שטר בעלות. אני רוצה לזרוע בה, אבל כדי לעבד אותה צריך טרקטורים שיהפכו אדמה. הבאנו טרקטור, הפעלנו אותו 3-4 שעות, והגיע המנהל האזרחי, אמר שאסור, שזו אדמת מדינה, והחרים את הטרקטור שלנו. בכל שנה אנחנו מנסים לעבד את האדמה, והם מחרימים."
במילים אחרות: מדינת ישראל לקחה מע'סאן את אדמתו, בטענה שהיא "לא מעובדת", וכאשר הוא מנסה לעבד אותה, היא מונעת ממנו לעשות זאת. האלימות הזו, הממסדית, אשר מגיעה מלמעלה "באופן חוקי", מאפשרת את האלימות של טל, אשר מגיעה מלמטה, באופן ש"אינו חוקי".
לספוג ערכים
שווה להתעכב רגע על הסיפור של ליאור טל. המאחז שהקים, "נווה אורי", נבנה ללא היתרי בנייה, חמש דקות נסיעה מאדמות בתיר שאליהן הוא מגיע בחודש האחרון עם הצאן שלו.
בני נוער מרחבי הארץ מגיעים למאחז להתנדב. על פי פרסומת בעמוד הפייסבוק של החווה הם "מגיעים, עובדים, מזיעים – והמון ערכים סופגים". גם משפחות מוזמנות לימי בילוי. "שישי ערכי" זה נקרא. "ליהנות עם הילדים ולהיות חלק מנוכחות יהודית על ההר ושמירה על הקרקעות!" כתוב בפייסבוק. יש גם פינת ליטוף.
התקשרתי אל ליאור טל. הנה תמלול מתוך השיחה שלנו:
תושבי בתיר טוענים שאתה נכנס לאדמות שלהם.
"הם יכולים לטעון מה שהם רוצים. יש מפות במנהל האזרחי. אני עובד חוקי. הכל שם זה אדמות מדינה, שלא יבלבלו את המוח. זה מה שאני אומר לערבים שבאים להתלונן לי."
אבל אתה נמצא באדמה של משפחת עליאן. יש להם שם גידולים. בור מים. זו 'אדמת מדינה' כי המדינה הפקיעה את הקרקע בשנות השמונים, דרך חוק הקרקעות העות'מאני, בלי ליידע אותם.
"המדינה החזירה לעצמה את האדמות שלה. וטוב שכך. אתה יודע למה קוראים לבתיר בתיר? לזכר ביתר העתיקה. יהודים היו הולכים שם בדרך לבית המקדש. יש שם אזור שנקרא ח'רבה אל-יהוד… הם גנבו את האדמה ממני."
למה אתה מגיע דווקא לשם? זה רחוק ארבעה קילומטרים מהמאחז שלך.
"החווה שלי נמצאת בתוך שטח של קק"ל, והיא מוקפת באדמות פרטיות של מטעי זיתים. אלו הן האדמות היחידות באזור שאף אחד לא יכול לטעון עליהן בעלות. בהם אני יכול לרעות את הצאן. לכן אני מגיע לשם."
אוקי. אבל אתה לא רק רועה את הצאן – בחודש האחרון אתה נשאר כל היום עם אוהל. למה?
"אני אגיד לך את האמת, אני לא מכיר אותך ובגלל זה אני לא אגלה לך יותר מדי פרטים. לבינתיים זה מה שאני עושה: מגיע בבוקר, מקים אוהל, מביא את הצאן, וחוזר לחווה בערב. יורד ועולה, יורד ועולה."
והיית רוצה שזה ישתנה?
"ברור. הייתי רוצה שזה ישתנה. הייתי רוצה שכל בתיר יעופו לעזאזל."
למה?
"למה? מה למה. כי מדינת ישראל שייכת לעם היהודי, אין לי מה לעשות. אין לי בעיה שהם יישארו, אם הם מסכימים לשבע מצוות בני נוח או אם הם רוצים להתגייר."
מה הכוונה?
"שבע מצוות בני נוח – אל תרצח, אל תגנוב".
חשוב לזכור, שוב, כי האלימות החשופה של טל מתאפשרת דרך אלימות מדינית וממוסדת, אשר הופעלה ומופעלת על-ידי כל גווני הקשת הפוליטית בישראל: הכרזה על אדמות פלסטיניות כאדמות מדינה, מניעה של היתרי בנייה ברוב שטחי הגדה המערבית, ושלילה מוחלטת – משני צדי הקו הירוק, של קולקטיביות פלסטינית, היסטוריה פלסטינית, דגל פלסטיני, ושייכות לאומית פלסטינית לארץ.
קל למסגר את טל כדתי פנאט. הוא אכן כזה. אבל מהות דבריו – השאיפה למקסם התיישבות יהודית בארץ על חשבון זו הפלסטינית – מאפיינת גם את אגפיה "השמאליים" של התנועה הציונית. כן, אפילו מרצ, שנציגיה נמצאים בקק"ל – אותה קק"ל אשר על אדמותיה הקים טל את המאחז שלו.
ב-2019, עם הקמת המאחז, המנהל האזרחי קבע שהמבנים בו "הוצבו באופן בלתי חוקי וללא היתר מתאים ועל כן יפונו על פי סדרי העדיפויות". כמעט שנה חלפה מאז. דובר המנהל אמר ל"שיחה מקומית" שלשום, כי "האכיפה במקום תתבצע בהתאם לסמכויות ולנהלים ובכפוף לסדרי העדיפויות." מיחזור של אותה הודעה משנה שעברה.
בחמש השנים האחרונות, על-פי נתונים של "כרם נבות", הוקמו בגדה המערבית 37 מאחזים, רובם דומים באופיים ל"נווה אורי": משפחה אחת המתיישבת על קרקע, על פי רוב כזו שעליה ישראל הכריזה כ'אדמת מדינה', מקימה מבנים במהירות, ללא היתר, אשר יהיו "לא חוקיים" עד שיאשרו אותם בדיעבד.
המאחז האחרון בסדרה הוקם לפני כשבוע, מזרחית לעיר יטא שבנפת חברון, גם הוא על שטח שעל-פי תכנית טראמפ אמור להיות בצד הפלסטיני. "הטיימינג והמיקום אינם מקרים," מדגיש אטקס.
איזור הנשימה האחרון של בתיר
ויויאן סנסור, פעילה אקולוגית, נולדה בבית ג'אלא, בסמוך לאתר בו הקים טל את המאחז שלו בוואדי אל-מח'רור היפהפה, המלא במעיינות, כרמים ומטעי זיתים. "שם התעצבתי. בטבע. דרך הליכות ומשחקים כילדה," היא אומרת, "מאז שהוקם המאחז בשנה שעברה, אני כבר לא מרגישה בנוח להתקרב. מדובר באדם עם נשק שנמצא שם כל הזמן. אני לא מרגישה בטוחה כאישה, ובטח שלא כפלסטינית.
"המאחז הוא פגיעה סביבתית. יש שם דיר שחור, ענק, מפלסטיק – מכוער מאד, שלא משתלב עם אופן הבנייה המסורתי בהר – שמסתמך על חומרים טבעיים. המאחז קטע רצף גיאוגרפי של מאות שנים. נהגנו ללכת פה מגבעה אל גבעה ברגל, בשבילים, וזה פסק. זו פגיעה סביבתית, אקולוגית, וגם כמובן אנושית."
סנסור מנהלת מוזיאון בבתיר לשימור זרעים מקומיים שנמצאים בסכנת הכחדה. "התרבות האקולוגית הפלסטינית נהרסת. דרך הצלה של הזרעים, אני מצילה את מי שאני, את התרבות שלי, ומזכירה לדורות הבאים שמי שאנחנו זה משהו בעל-ערך," היא אומרת.
"האדמות עליהן המתנחל משתלט עכשיו זה אזור הנשימה האחרון של בתיר," היא אומרת, "אנשים נאלצים להגר לבית לחם כי לא מאפשרים לנו לבנות פה." בתיר מוקפת בשטחי C, שבהם אסור לפלסטינים לבנות כמעט דבר. המנהל האזרחי דוחה 98.6% מהבקשות להיתר בנייה בשטחים האלו, והורס באינטנסיביות את מה שנבנה.
"אנשים נדחסים לערים, בהן אוזל המקום. מיום ליום הערים הפלסטיניות הופכות לגטאות, מחנות פליטים של בטון. אי-אפשר לגדל אוכל על בטון. מחברה חקלאית עשירה, אנחנו נהפכים בעל כורחנו לתלויים בחברות ישראליות ענקיות, כמו תנובה כדי שיאכילו אותנו."
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן