המפגינים שעליהם לא מתאבלים

ב-6 בדצמבר 2020 ציינו ביוון את יום השנה ה-12 למותו של אלכסנדרוס גריגרובולוס (אלכסי), נער בן 15 שנורה למוות על ידי שוטר במרכז אתונה. הנער הצעיר נורה בלב שכונת אקסרכיה, הידועה כשכונה בעלת אופי אנרכיסטי מובהק שהפכה בשנים האחרונות ליעד מבוקש עבור משקיעי נדל"ן.

תחילה טענו השוטרים כי קבוצת בני הנוער, ובהם אלכסי, זרקו בקבוק תבערה לעברם. לכאורה, מדובר באירוע שכיח בשכונה הנחשבת כאזור שאליו אין כניסה לשוטרים, ושבו התנגשויות אלימות עם המשטרה הן תופעה כמעט יום-יומית. אולם סרטון שצולם בטלפון ותיעד את האירוע הוכיח כי לא נשקפה סכנה משמעותית לחיי השוטרים במקום, שהיתה יכולה להצדיק את הירי.

הרצח של אלכסי בידי שוטר הוביל לגל חסר תקדים של מחאה. עשרות אלפים יצאו לרחובות אתונה ושלל ערים נוספות ברחבי המדינה, כולל גם כמה איים יוונים. ההפגנות אף הגיעו אל מחוץ לגבולות יוון, עם משמרות מחאה ופעולות ישירות שהתקיימו בכמה מדינות נוספות.

בשבועות שלאחר הרצח, המחאה הפכה להתקוממות רבתי שכללה התנגשויות אלימות עם המשטרה ומהומות בסדר גודל שיוון לא ידעה מאז 1973. במהלך המהומות עשרות מכוניות, סניפי בנקים וחנויות הועלו באש, ובשני מקרים אש חיה נורתה לעבר שוטרים. נדמה כי המפגינים פתחו במלחמה של ממש אל מול המשטרה והמדינה.

אפמינונדס קורקוניאס (Korkoneas), השוטר שירה באלכסי נעצר, הואשם ברצח ונידון למאסר עולם, אך שוחרר בשנה שעברה לאחר שבית המשפט באתונה קיבל את הערעור שהגיש על עונשו.

המוות של אלכסי הותיר חותם עמוק על החברה היוונית. 12 שנים חלפו מאז "המהומות היווניות של 2008", וכמדי שנה, גם השנה ציינו רבים את ה-6 לדצמבר בהפגנות גדולות, שהתכנסו במקום שבו נורה אלכסי, שם ניצב לוח הנצחה לזכרו.

יותר משהפגנת ההנצחה שהפכה למסורת מסמלת מופע של זעם ומחאה, מדובר בפעולת אבל קולקטיבי, שקוראת תיגר על התנאים שבהם מלכתחילה שוטר יכול לירות ולהרוג נער בן 15. זוהי תזכורת חיה לגבי חייהם של מי ראויים להנצחה ואבל.

הציבור הישראלי נותר אדיש

בתחילת החודש, ב-4 לדצמבר, חיילים ישראלים הרגו את עלי אבו עליא, נער בן 15 מאל-מוע'ייר, כפר פלסטיני סמוך לרמאללה שבגדה המערבית הכבושה.

עלי השתתף בהפגנה השבועית כנגד המאחז שהוקם על אדמות הכפר בידי מתנחלי הימין הקיצוני, ונפגע בבטנו מכדור "טוטו" (0.22 אינץ') שנורה מרובה צלפים מסוג רוגר, שלמרות יכולתו הקטלנית משמש את כוחות הביטחון הישראליים כנשק לפיזור הפגנות.

על מנת להצדיק את ההרג של עלי, ביחידת דובר צה"ל כינו את ההפגנה הפרות סדר אלימות, שכללו זריקות אבנים שריפת צמיגים ודרדור סלעים. עדי ראייה אישרו כי אכן התרחשו עימותים בין צעירים פלסטינים לחיילים ישראלים בכניסה לכפר, אך לא באופן שאכן יכול היה לסכן את חיי החיילים, שהיו מן הסתם חמושים ומוגנים.

עלי הוא הקטין הפלסטיני החמישי שנורה למוות בנסיבות דומות על ידי כוחות ביטחון ישראליים מתחילת 2020, זאת לצד אלפי פלסטינים נוספים שנהרגו בעשור האחרון על ידי חיילים ישראליים.

פעם אחר פעם, הצבא מצדיק את מעשי ההרג הללו בכך שההרוגים זרקו אבנים או נקטו באלימות כלשהי כלפי כוח צבאי כובש, מאומן, ממוגן וחמוש.

על פי הוראות הפתיחה באש של הצבא, מדיניות הנגזרת מכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, השימוש באמצעים קטלניים, למשל ירי כלפי פלג גוף עליון, מותר אך ורק כאשר נשקפת סכנת חיים לחייל או לסובבים אותו. אולם, לאורך השנים המונח "סכנת חיים" הלך והתרחב כדי לכלול סיטואציות רבות שאינן מהוות בהכרח סכנת חיים ברורה.

כך, השלטונות בישראל נסמכים על תחושתו הסוביקטיבית של חייל כזה או אחר על מנת להצדיק בדיעבד את השימוש בירי קטלני.

זריקת אבנים, פגיעה בגדר או הפגנה הופכים בקלות לסיבה המצדיקה גזר דין מוות לפלסטינים, המעזים לקרוא תיגר על הקולוניאליזם הישראלי באמצעים שנקבעו עבורם כבלתי לגיטימיים על ידי אותו הכובש.

הצדקת האלימות הישראלית ללא כל הקשר רחב יותר, קרי העובדה כי הרוב המוחלט של הפעילות הצבאית הישראלית היא פעולות שיטור ולא לחימה, היא הרקע להגמשה נוספת של הוראות הפתיחה באש, שהובילו את הצבא הישראלי להציב צלפים ישראלים אל מול הפגנות השיבה בעזה, דבר שהביא להריגתם של יותר מ-200 פלסטינים במהלך ההפגנות.

שלא במפתיע, הריגתו של עלי לא זכתה לתשומת לב רבה מדי במבזקי החדשות בישראל. כאשר דווח על מותו של ילד פלסטיני בתקשורת הישראלית, ניתן דגש רב לעמדת הצבא שמסגר את הירי בעלי כאירוע שהתרחש במהלך עימותים אלימים.

מלבד כמה גינויים יגעים, הרצח של עלי לא הוביל לזעם המוני מתפרץ או מחאה נרחבת בישראל או בעולם. דומה כי החברה הישראלית, כולל אלו שלוקחים חלק בהפגנות השבועיות למען הדמוקרטיה הישראלית, נותרו אדישים אל מול ילד פלסטיני שנורה למוות במהלך הפגנה.

יתרה מזאת, נראה כי הרוב המוחלט של החברה הישראלית מקבל את ההצדקה של הצבא הישראלי לאלימות הקוטלת, ומשלים עם העמדה הגורסת כי מותו של עלי הוא תוצאה כמעט טבעית של השתתפותו בפעולות אלימות כנגד אנשי כוחות הביטחון הישראליים.

גורם מרכזי לאמונה זו נעוץ באופן שבו השליטה הישראלית הממושכת הפכה את הריגתם של פלסטינים דוגמת עלי לנורמה, מקרה שאינו נתפס כפעולה יוצאת דופן במרחב הכבוש. אדישות לחיי אדם היא תוצאה טראגית אחת מיני רבות של שליטה ארוכת שנים.

פלסטינים שנהרגו על ידי חיילים ישראליים נותרים על פי רוב אנונימיים, גם במעגלי השמאל הישראלי, קבורים תחת עול המספרים והסטטיסטיקות שמסמלים חיי אדם שאבדו.

על הרקע הזה, המוות חסר הפשר של עלי לא מסוגל להצית מספיק זעם שיכול היה אולי לשמש תמרור אזהרה ולשים סוף להרג הזה. אם זו אדישות או קבלה של ההיגיון העומד מאחורי אלימות הצבא, החברה בישראל, ובמידה רבה גם זו ברחבי העולם, משתפת פעולה עם מנגנון שמוביל בסופו של יום להפיכתם של פלסטינים רבים מדי לבני מוות.

האֵבֶל כפעולה פוליטית

בספרה “Frames of War: When is Life Grievable?”, הוגת הדעות ג'ודית באטלר משתמשת במונח אֵבֶל על מנת לבחון מי זוכים לאחר מותם לאבלות וחייהם של אילו בני אדם אינם נתפסים כחיים באופן מספק דיו כדי להתאבל עליהם.

האֵבֶל הוא חוויה אנושית בסיסית, שמביעה הכרה והבנה בערך החיים עצמם, בעצם חשיבותו של חייו של האדם שמת. באמצעות האֵבֶל – או מי נתון לאֵבֶל ומי לא – ניתן לבחון איזה חיים נתפשים כבלתי משמעותיים.

על פי באטלר, אחת הבעיות המרכזיות בחיים הפוליטיים העכשוויים נעוצה בכך שפרטים ואוכלוסיות שלמות נתפשים על ידי המדינה ככאלה שחייהם ומותם אינם נתונים לאֵבֶל (ungrievable). במילים אחרות, ישנם בני אדם שהמדינה החריגה כבני מוות, שאותם ניתן להרוג מבלי שהדבר ייחשב לפשע או חריג.

מבחינה זו, האלימות המופרזת המופנית תדיר כלפי פלסטינים בגדה המערבית ובעזה מבטלת את ערך חייהם וממשיגה אותם ככאלו שאינם נתונים לאֵבֶל, שלהם לא מגיע צער.

מדינת ישראל פועלת להמשיג פלסטינים כבלתי ניתנים להתאבלות באופן ישיר למדי דרך החזקתן של עשרות גופות של פלסטינים הרוגים המשמשים כקלפי מיקוח פוליטיים, ובין השאר על מנת לקבוע הנחיות מפורטות לאישור קיום הלוויתם של ההרוגים, כדי למנוע התקהלות אבלים שעלולה להפוך לזעם המופנה כנגד המדינה.

המהומות ביוון ב-2008, כמו גם המחאה המוצדקת שפרצה בישראל בעקבות מותו של סלמון טקה שנורה על ידי שוטר, או המחאה שפרצה בארה"ב בעקבות חניקתו למוות של ג'ורג' פלויד, דורשות בראש ובראשונה לעצור מיד את מעשי הרצח הללו – שזוכים לגיבוי עקבי מהמדינה.

יתרה מזאת, המחאה והזעם המתפרצים ברחובות תובעים להכיר בקורבנות הללו של המדינה כבני אדם שחייהם ראויים לאֵבֶל, להכרה ולהנצחה. מחאה מסוג זה מגלמת פעולת אבלות קולקטיבית מתריסה, היוצאת כנגד הנחות היסוד העומדות בבסיס ההיגיון של המדינה הסולל את הדרך למעשי הרצח הללו: הרעיון שחיים מסוימים הם חסרי משמעות, אינם נתונים לאֵבֶל.

אלימות פלסטינית, בין אם היא מסכנת חיים או לא, הופכת כלי באופן אוטומטי על מנת להצדיק כל פעולה קטלנית של חיילים או שוטרים, דבר ההופך את חייהם של פלסטינים רבים לחסרי ערך בעיני השלטונות בישראל. עבור רוב החברה והשלטון בישראל, ראוי היה כי יירו בעלי פשוט בשל העובדה כי עמד בסמוך או היה חלק מהפגנה שבה היו גם פעולות אלימות. זה ההיגיון העומד מאחורי גזר דין המוות של עלי.

במסגרת פוליטית שבה הלבנת אלימות כוחות הביטחון הישראליים היא דבר שבשגרה, כמעט בלתי מתקבל על הדעת שמותו של עלי יצית תסיסה כלשהי בחברה הישראלית או שהחייל היורה/ההורג ימצא עצמו מאחורי סורג ובריח.

היעדרו המוחלט של גינוי נרחב או נטילת אחריות כלשהי כלפי אלימות כוחות הביטחון הישראליים מותיר את חייהם של פלסטינים פגיעים יותר, ומסיר מהם את אנושיותם. תחת התנאים הללו דומה כי המושג צדק נותר חלום רחוק. אך זו בדיוק  הסיבה מדוע יש בראש ובראשונה לדחות את הנחות היסוד וההיגיון שמלכתחילה מותיר את חייהם של פלסטינים רבים פגיעים כל כך.

בדומה לצעירים ביוון שיצאו לרחובות ב-2008 לקרוא תיגר על ההצדקה האוטומטית לאלימות המדינה, ראוי לשאוף ליצור נורמה חדשה שבה חייו של עלי יזכו לאבל המגיע לו, בדיוק כמו אלכסי, דרך זעם והנצחה שיכולים אולי לפרק את היסודות של ההצדקה הישראלית לרציחות הללו.

דן אואן הוא פעיל פוליטי, חוקר ובעל תואר שני בפוליטיקה וממשל