המסרים של סמי אבו שחאדה משוקעים בחינוך הישראלי

מעורר בציונים חרדה ואנטגוניזם יותר מאשר עמיתיו להנהגה הפלסטינית. טלי גוטליב וסמי אבו שחאדה בבית המשפט העליון בירושלים, בזמן הדיונים על פסילת מועמדים ומפלגות מריצה לכנסת, ב-1 באוקטובר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

על אף הנכונות לשלול מכל נציגי הציבור הפלסטיני את הזכות להיבחר, סמי אבו שחאדה מעורר בציונים חרדה ואנטגוניזם יותר מאשר עמיתיו להנהגה הפלסטינית. על מה ולמה?

במפלגת "הדמוקרטים" הסבירו שהם כמובן בעד שותפות, אבל "שותפות דמוקרטית אמיתית מחייבת גם קווים אדומים". ומהו הקו האדום? עיקר זעמם של הציונים היה על שני מסרים ששולבו במאמר שפרסם אבו שחאדה למחרת 7 באוקטובר.

המסר האחד הוא שאין להיות מופתעים מההתקפה הפלסטינית מעזה, שכן כל לחץ מתמשך מוביל לפיצוץ מצד המדוכאים. במאמר הוא נוסח כך: "עשרות שנות כיבוש, מצור, סיכול ממוקד של הנהגות, הרג יומיומי של בני אדם וחילול כבודם, רכושם ומקומותיהם הקדושים של בני העם הפלסטיני – כל אלה אינם יכולים אלא להוביל לתגובה. ההפתעה האמיתית היא כושר העמידה של העם הפלסטיני עד שהגיע לנקודת הפיצוץ".

במונחים יהודיים-ציוניים כתוב פה למעשה: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, 12).

המסר השני נוגע לצד המדכא: לא לעולם חוסן. בסופו של דבר, גם כוח צבאי קטן יכול להפיל אימפריות של כוח. אבו שחאדה כתב זאת כך: "ישראל וגורמי המודיעין שלה הם בני אדם כמונו. הם אינם יודעים הכול. […] אם עזה הקטנה והנצורה הצליחה לעשות זאת וברמה הזו, הרי שאחרים יכולים זאת באופן יעיל ופשוט יותר".

בשפה היהודית-ציונית כתוב פה: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים" (תפילת "על הניסים" לחנוכה).

שני המסרים שביטא סמי אבו שחאדה משוקעים ביסוד תוכנית הלימודים של מדינת ישראל. אנחנו הנרדפים, רוחנו לא תישבר, אל פחד מאימפריות כוח, נוכל להן. תבנית חשיבה זו מופיעה בלימודי תנ"ך, היסטוריה ואזרחות, וכן בטקסי החגים ובהדרכת טיולים באתרי מורשת. הבוגרות והבוגרים של מערכת החינוך העברית נושמים אותה מגיל הגן, צומחים מתוכה ומפרשים לאורה את המציאות.

ראו למשל מאמר פרשנות לפרשת השבוע מאת סיון רהב-מאיר: "ככל שהמצרים התעללו והעבידו אותנו בפרך במטרה לשבור אותנו, אנחנו דווקא צמחנו וגדלנו ופרצנו". ולא כמקרה יחיד, אלא כ"מנגנון ההפעלה שלנו, של עם ישראל, כבר אלפי שנים". עכשיו מסתבר, לפי סמי אבו שחאדה, שזהו גם מנגנון ההפעלה של הפלסטינים.

אבל כאן מסתתר ההבדל החשוב: אבו שחאדה טוען שהדיכוי מוביל לפיצוץ, ולכן יש להימנע משימוש באלימות: "זוועות הכיבוש אינן מצדיקות את הטבח ביישובי העוטף… טבח זה לא מצדיק את מחיקת עזה והריגת עשרות אלפים מתושביה". לעומת זאת, תוכנית הלימודים הישראלית חותרת ללקח אחר – לקח ההשמדה. הנה דוגמה:

באתר תוכנית הלימודים בתנ"ך של משרד החינוך, בהצעה דידקטית להוראת פרק יד בספר שמות, מוצגת השאלה מדוע אלוהים השמיד את צבא מצרים לאחר שבני ישראל כבר יצאו לחופשי. מוצע שם למורה להסביר לתלמידים כי "מטרת ההליכה בדרך ים סוף היא להוביל את ישראל למלחמה אל מול המצרים". במלחמה זאת אלוהים יתערב וישמיד את הצבא המצרי.

ומדוע המטרה היא מלחמה נוספת ולא חגיגת השחרור? התשובה היא: "המטרה בראיית הרכב והפרשים מתים על שפת הים, היא לצרוב מראה זה בתודעתם של בני ישראל; המצרים ייזכרו מעתה לא כנוגשים, משעבדים רבי כוח, אלא במותם כתוצאה ממעשי אלוהים". הלקח החינוכי (הצריבה בתודעה) לא נלמד ממהלך השחרור של המדוכאים, אלא דווקא מהשמדת המדכאים.

רעיון זה נעשה קיצוני עוד יותר בהמשך הסיפור המקראי. כאשר כובשים השבטים העבריים את ארץ כנען, הם מקבלים על עצמם את חוקי המלחמה המפורטים בספר דברים, פרק כ. בהצעה דידקטית להוראת הפרק מוסבר שתרבויות אליליות מחייבות "מתח רב ומלחמה בלתי פוסקים", ואילו אמונה כמו שלנו, באל אחד, "רואה את האור בקצה המנהרה ומצפה לשלום".

על רקע עמדה קדמונית מופרכת זאת, מוזכר תחילה הרעיון שאין לפחד מעוצמתם הצבאית של עמי כנען. אפילו אם ראיתם "סוס ורכב, עַם רב ממך" – "אל תיראו ואל תחפזו ואל תַעַרצו מפניהם" (פסוק 3). כפי שנאמר במסר השני לעיל, ניתן לנצח כל אימפריה.

הלקח החינוכי לא נלמד ממהלך השחרור של המדוכאים, אלא דווקא מהשמדת המדכאים. צבא פרעה בים האדום, ציור של פרדריק ארתור ברידגמן, מ-1900

במלחמה עם העמים המתגוררים בארץ כנען הציווי הוא: "לא תַחיֶה כל נשמה" (פסוק 16). השמדה טוטאלית של כולם: גברים, נשים, זקנים וילדים. איך יכול עם שוחר שלום, שעמי כנען (בשונה מהמצרים) לא דיכאו אותו קודם לכן, לצאת למסע השמדה שכזה?

כאן מוצע למורה להסביר לתלמידים: "ההשמדה וההחרמה אינם תולדות של לאומנות גסה או פראיות פרימיטיבית". ממש לא! אנחנו לא טרוריסטים.

אז מה כן? "לפנינו רעיון יסוד השזור לאורך כל המקרא", שלפיו צו ההשמדה תקף לכל העמים אשר "מגיעים אל שפל המדרגה של השחיתות האלילית". ולהשמיד עמים אליליים זה לא פראיות פרימיטיבית, משום שכאשר "אדם מסרב לממש את ייעודו, הוא מאבד את זכותו להתקיים בעולם".

הייעוד הוא, אם כך, אמונה באלוהי ישראל, ומי שמסרב לקבל את מרותו ממילא מאבד צלם אנוש, אין לו זכות קיום וחובה להשמידו. ככה פשוט. וזה מה שלומדים בישראל בבית הספר הממלכתי.

הדברים מקצינים עוד יותר כאשר לומדים את ספר יהושע. בפרק יא, פסוק 20, נכתב במפורש שאלוהים גרם לעמי כנען לצאת למלחמה נגד צבא יהושע, כדי שלא יכרתו בריתות שלום וכך יושמדו במלחמה "כאשר ציווה ה'". במדריך למורה בהוצאת מט"ח להוראת פרק זה מוצע להדגיש שלכנענים היתה בחירה חופשית, אך "לא להעלות לדיון את האפשרות ה'חתרנית' של כריתת בריתות ומניעת מלחמה וכיבוש".

וכאן ההבדל בין תוכנית הלימודים של מדינת ישראל ובין השקפת עולמו של אבו שחאדה. תוכנית הלימודים מציגה את השלום כאפשרות "חתרנית" שיש למנוע מהתלמידים להיחשף אליה. לעומת זאת, אבו שחאדה רואה בשלום המשך ישיר של עמדתו הלאומית.

זאת לדעתי הסיבה שבעיני רבים חמאס הוא נכס ו-7 באוקטובר הוא חלק מתקופה של נס: פלסטיני "מחבל" מתיישב היטב עם תבנית המחשבה שלמדנו. אנחנו המעטים הנרדפים, אנחנו לא מפחדים, נצא למלחמה ונשמיד אותו ואת כל סביבתו. "לא תַחיֶה כל נשמה", בדיוק כפי שהבטיח אלוהים.

אבל כאשר מופיע לפנינו פלסטיני שאינו מוכן לוותר על לאומיותו, משתמש במסרים רעיוניים שהם שלנו ("כאשר יענו אותו" ו"מעטים מול רבים"), ועם זאת מסיק מתוכם שיש לשאוף לשוויון מוחלט ולשלום, אנחנו מתפרקים. זה לא מתאים לשום דבר שעליו גדלנו, ואין לנו מושג כיצד להתמודד. זה "הקו האדום" שחצה אבו שחאדה. הוא לא מוכן למלא את התפקיד שלדעתנו נועד לו, כפי שלמדנו במהלך שנות חינוכנו.