המנהל האזרחי מפקיע מסגד כדי להופכו לאתר עלייה לרגל יהודי

זו הפעם הראשונה שישראל מפקיעה אתר המקודש הן למוסלמים הן לנוצרים. נבי סמואל, ב-4 בינואר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ב-6 במאי השנה פורסם באתר המנהל האזרחי צו שכותרתו: "החלטה בדבר רכישת בעלות ונטילת חזקה אתר קבר הנביא שמואל מס' ה'/ 02/26". על הצו חתום הלל רוט, מתנחל הנושא בתואר הלא נכבד "סגן ראש המנהל האזרחי". בפועל, הוא האיש שהשר בצלאל סמוטריץ' העמיד בראש המנהל לאחר הקמת הממשלה הנוכחית.

בצו נכתב: "…לאחר ששוכנעתי כי רכישת הבעלות במקרקעין הינה לטובת הציבור ולשם מימוש הפרויקט לפיתוח ושימור האתר הארכיאולוגי קבר הנביא שמואל, וכי יש ביכולת המקים לעמוד בהוצאה הדרושה לפיצוי בעלי הזכות במקרקעין – הנני מחליט בזה על רכישת הבעלות במקרקעין…". לכאורה, מדובר בנוסח קבוע של צו הפקעה, שבאמצעותו הפקיע הצבא כ-75 אלף דונם ברחבי הגדה המערבית מאז 1967. אלא שצו זה נבדל מכל צווי ההפקעה שקדמו לו בעניין חשוב אחד: זו הפעם הראשונה שישראל מפקיעה אתר המקודש הן למוסלמים הן לנוצרים. הצו מפקיע אפוא את האתר מידי הווקף האסלאמי ומעביר את הבעלות עליו לידי השלטון הצבאי הישראלי.

נזכיר כי צווי הפקעה בגדה המערבית נועדו לכאורה עבור פרויקטים אזרחיים בלבד, שגם האוכלוסייה הפלסטינית המקומית אמורה לצאת נשכרת מהקמתם. בפועל, השימוש בהם נועד לרוב לשרת בעיקר, ולעיתים אף רק, אינטרסים של מתנחלים – כפי שעולה מהדוח "הופקע מהקשרו" שפרסמנו בארגון "כרם נבות" ב-2022.

סיפור התקדשותו של האתר נבי סמואל – המקום שבו, על פי המסורת, נקבר שמואל הנביא – מלמד כיצד מסורות התקדשותם של אתרים נודדות בין הדתות.

בספר שמואל א (כה:1) נכתב: "וַיָּמׇת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כׇל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה". ככל הידוע, הראשונים שהחליטו ש"הרמה" הוא אתר נבי סמואל היו אנשי דת נוצרים בתקופה הביזנטית (המאות הרביעית עד השביעית לספירה). בתקופה זו נוצרו רבות מהמסורות הנוצריות שאיתרו אתרים מאירועים שהוזכרו בתנ"ך. הצלבנים שהגיעו ל"ארץ הקודש" בסוף המאה ה-11 התרשמו אף הם, ככל הנראה, מגובהו היחסי של המקום, והשתכנעו שאכן מדובר במקום קבורתו של שמואל הנביא.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

המבנה המוכר כיום בשם נבי סמואל, על אף המינרט (סוג של צריח המאפיין מסגדים) שמתנוסס מעליו, נבנה במקור ככנסייה צלבנית – דבר שכל אדם שיש לו היכרות בסיסית עם ארכיטקטורה של כנסיות יכול להבחין בו מיד: ראשית, המבנה בנוי בתבנית של בזיליקה – תבנית המאפיינת כנסיות בימי הביניים; שנית, האפסיס (גומחה, לרוב חצי מעגלית, האופיינית לכנסיות קלאסיות) של הכנסייה פונה למזרח; שלישית, מתחת למבנה ישנה קריפטה – האתר הקדום המעניק לכנסייה את קדושתה. במקרה זה מדובר בקבר שמואל הנביא.

עד גירוש הצלבנים על ידי צלאח א-דין, כ-90 שנה מאוחר יותר, חלף כנראה די זמן כדי שגם המוסלמים יפנימו את המסורת הנוצרית. וכך, לאחר כמה התאמות קלות, ובהן שינוי כיוון התפילה (מה שאינו מסתדר כלל עם הארכיטקטורה המקורית), הפכה הכנסייה למסגד. באותה תקופה גם יהודים ירשו את מסורת מקום קבורתו של שמואל הנביא, בדומה למה שקרה בקבר רחל בבית לחם ובקבר יוסף בשכם.

עד כאן אין הרבה חדש. המזרח התיכון ואירופה מלאים בדוגמאות של מבנים שעברו מיד ליד בהתאם לזהות השליטים. הייחוד במקרה זה הוא שב-1967 נכנס כוח פוליטי חדש לסיפור: המדינה היהודית, שהיא כידוע גם "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

הישראלים, שחיפשו אתרים קדושים כדי להצדיק את תביעת הבעלות שלהם על הארץ בכלל ועל השטחים שנכבשו ביוני 1967 בפרט, לא יהיו מי שיוותרו על ההזדמנות ליטול חזקה באתר כמו נבי סמואל. וכך הפכה הכנסייה הצלבנית, שהפכה לימים למסגד, לאתר עלייה לרגל עבור יהודים שוחרי קברים קדושים.

צעדי השתלטות

אחרי העברת השליטה באתר לידי ישראל, לא התאפשר עוד לפלסטינים להמשיך להתגורר בסמוך לו. בראשית שנות ה-70 המקום הוכרז כאתר עתיקות. כדי לאפשר לארכיאולוגיה הישראלית לסמן בעלות, אולצו התושבים הפלסטינים שהתגוררו בסמוך לפנות את בתיהם ולעבור כמה מאות מטרים מזרחה. ברבות הימים התברר כי הוצאו צווי הריסה לחלק גדול מהבתים שהפלסטינים המפונים נאלצו לבנות. כך חלפו 55 שנה, שבמהלכן ישראל לא אישרה תוכנית מתאר שתאפשר לתושבי הכפר נבי סמואל לחיות במינימום של כבוד וביטחון, ללא חשש שבתיהם ייהרסו.

במשך 55 שנה לא אושרה תוכנית מתאר שתאפשר לתושבים המפונים לחיות בביטחון ובכבוד. פלסטיני על הריסות הכפר נבי סמואל, ב-28 באפריל 2014 (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

ב-1995 נעשה צעד אחד חשוב נוסף להשתלטות על אזור נבי סמואל, כאשר המקום הוכרז כשמורת טבע – "פארק שמואל הנביא". "המקום" במקרה זה הוא מושג קצת מטעה, שכן שמורת הטבע משתרעת על שטח עצום של כ-3,300 דונם, הגובל מדרום בשטח השיפוט של ירושלים כפי ששורטט לאחר 1967. במילים אחרות, ישראל מנעה פיתוח פלסטיני בכל השטח שבין מרכז העיר ירושלים לכפר אל-ג'יב מצפון, אם באמצעות סיפוחו לירושלים ואם באמצעות הכרזתו כשמורת הטבע "פארק הנביא שמואל".

השלב הקריטי הבא בניתוקו המוחלט של נבי סמואל מהגדה המערבית היה ב-2008–2009, כאשר ישראל בנתה את גדר ההפרדה והותירה את נבי סמואל וההתנחלויות הסמוכות – הר שמואל, גבעון וגבעת זאב – בתוך פרוזדור המחבר את צפון ירושלים לכביש 443. כתוצאה מכך, האוכלוסייה הפלסטינית בנבי סמואל, המונה כמה מאות בני אדם, נותרה ענייה ומבודדת, וקיומה תלוי בהיתרים שישראל נאותה (עדיין) להנפיק לתושבים. במקביל, יותר מ-99.9% מתושבי הגדה המערבית יכולים רק לחלום לבקר או להתפלל בנבי סמואל, שכן הוא נכלל באזור שהצבא הכריז עליו כשטח צבאי סגור, "מרחב התפר".

בגדה, כידוע, אין ואקום. אם פלסטינים אינם נכנסים, אזי ישראלים, רובם המוחלט חרדים, נוהרים למקום. לכן קם צורך לתכנן שם אתר עלייה לרגל עבור מי שכן יכולים להגיע אליו. ב-2023 המנהל האזרחי אישר את תוכנית מתאר 51/107/3, המשתרעת על כ-110 דונם – בדיוק גודלו של השטח שעל הפקעתו הודיע ב-6 במאי. מסתבר שמדובר באותו שטח ממש.

עכשיו גם מובן עבור איזו "טובה" ואיזה "ציבור" עושה דברו של סמוטריץ' במנהל האזרחי הפקיע את השטח.

דרור אטקס הוא מנכ"ל ארגון "כרם נבות"