המלחמה תיגמר כשנבין שכל עוד יש דיכוי, יש התנגדות

סקרים מראים כי רוב מוחלט של הציבור מעוניין בסיום המלחמה. אבל חייבים להפנים: מעגל הדמים הזה ייפסק רק כשהחברה הישראלית תגיע למסקנה שלבני האדם שהיא מפציצה, מרעיבה וגוזלת את חרותם ואת אדמתם מגיעות בדיוק אותן זכויות כמו לנו

מאת:
ישראלים צופים בשחרורן של שלוש החטופות בעסקת הפסקת האש, בכיכר החטופים בתל אביב, כ-19 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

עושה רושם שהדבר היחיד שהתחרה בעוצמת הרגש שלו בשמחה על שחרור החטופות היה הזעם על שמחתם של הפלסטינים. ישראלים צופים בשחרור החטופות בעסקת הפסקת האש, בכיכר החטופים בתל אביב, כ-19 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

קשה להאמין שנותרה עין יבשה נוכח האיחוד המרגש בין רומי גונן, דורון שטיינברכר ואמילי דמארי עם בני משפחה, חברות וחברים לאחר שחזרו ארצה בתום יותר מ-15 חודשי שבי בעזה. מדינה שלמה כמו עצרה את נשימתה עד שהן נראו יורדות מהרכב על רגליהן, ואז נפרץ הסכר באחד מרגעי השמחה הקולקטיבית הבודדים כל כך מזה למעלה משנה.

גם שכנינו הפלסטינים חוו שלשום (יום ראשון) רגעים של שמחת עניים בתוך מציאות של מוות וחורבן; גם הם זכו לעטוף ולחבק את האסירים המשוחררים שלהם שניצלו ממחנות העינויים שהקימה עבורם מדינת ישראל. די היה להביט בפניה של חברת הפרלמנט הפלסטיני, ח'אלדה ג'ראר, שיצאה מהמאסר המנהלי הממושך שבר כלי עד כדי כך שקשה היה לזהות אותה, כדי לדמיין מה עבר עליהם בתקופת הכליאה. "אין חיים בכלא", אמרה ג'נין עמרו, בת 23, אחת האסירות הפלסטיניות המשוחררות לאורן זיו, "זה היה למעשה בית קברות".

עושה רושם שהדבר היחיד שהתחרה בעוצמת הרגש שלו בשמחת הציבור הישראלי על שחרור החטופות היה הזעם על שמחתם של הפלסטינים במשוחררים שלהם, שזכו בישראל קטגורית לכינוי "מחבלים"; תודעה טאוטולוגית, שבה פלסטיני הופך למחבל מעצם העובדה שישראל עצרה אותו. ועל כן אסור לבני עמם לשמוח בשחרורם, עד כדי כך שהציוץ האנושי כל כך של ח"כ איימן עודה, שהביע שמחה על שחרור החטופים והאסירים והוסיף כי "חייבים לשחרר את שני העמים מעול הכיבוש. כולנו נולדנו בני חורין", העיר את כל השדים הגזעניים מרבצם. עכשיו הם כבר פועלים במרץ כדי לסלקו מהכנסת, לא פחות. כי בישראל אחוזת הטירוף ותאוות הנקם, לפלסטינים אין הורים, אחיות, אחים וחברים שיוצאים מדעתם מרוב חרדה לגורל יקיריהם שישראל עצרה או חטפה. רק לנו מותר לשמוח פה.

בזמן שמעטים מדי בשני הצדדים חגגו את שחרור יקיריהם, רבים רבים אחרים, ישראלים ופלסטינים (פי כמה מאות יותר פלסטינים מאשר ישראלים), ממשיכים להיטלטל בין ייאוש לתקווה, בציפייה שגם היקירים שלהם ישוחררו מהתופת שבה הם מוחזקים, ולתהות בחרדה אם השלבים הבאים בעסקה – שאמורים להביא לשחרור אהוביהם ובסופו של דבר לסיום המלחמה – אכן יתממשו. משימה כל כך מתסכלת ומטמטמת חושים, כאשר בהגה אוחז נוכל מקצועי שמדבר על עסקאות מכאן וקורץ למחרחרי המלחמה מכאן, ומבטיח לאלה וגם לאלה בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע. ובתווך שני עמים מותשים, מוכים והלומים, שלא מצליחים להבין מה צפוי להוליד יום.

זאת שאלה גדולה מאוד, אם ומתי המלחמה תסתיים. והאמת היא שהתשובה כלל לא קשורה להחלטות של נתניהו, אלא נמצאת במקום אחר לגמרי.

המלחמה תסתיים לא עם הפסקת האש, לא עם החזרת כל החטופים וגם לא עם נסיגה מלאה של הצבא מעזה. המלחמה תסתיים רק כאשר החברה הישראלית תגיע למסקנה שזה לא רק בלתי מוסרי, אלא גם בלתי אפשרי לבסס את הקיום שלנו על דיכוי ושעבוד של עם אחר. שלבני האדם שהיא כולאת, מפציצה, מרעיבה וגוזלת את חרותם ואת אדמתם מגיעות בדיוק אותן זכויות כמו לנו, עד לתו האחרון.

מדהים איך אחרי כל כך הרבה שנים של סכסוך מדמם, הציבור הישראלי עדיין מסרב להפנים את העובדה הפשוטה הזו: כל עוד יהיה דיכוי, תהיה גם התנגדות. זאת איננה קביעה ערכית, אלא תיאורית. הציפייה הישראלית כי בסופו של הסבב הזה, אחרי הג'נוסייד שהמיט על תושבי עזה חורבן חסר תקדים, העם הפלסטיני יסכים לקבל את המשך דיכויו בכניעה היא הזיה שמלבד היותה קטלנית, היא אובדנית ממש. כי לא רק את עוצם כוחה משולח הרסן של ישראל לימדו אותנו עשורים של כיבוש, דיכוי וביסוס משטר של אפרטהייד ועליונות, אלא גם את הסירוב המתמיד של הפלסטינים להסכין עם המשטר הזה, ובצדק. גם אנחנו לא היינו מוכנים לכך.

לא נוכל להחזיר את הגלגל לאחור על שואת עזה, על מותם ועל ייסוריהם של כל כך הרבה בני אדם, אבל בידנו נתונה האפשרות לסיים את המלחמה, המלחמה, בה"א הידיעה. לשם כך צריך להביט לא רק במתרחש בעזה, בוושינגטון ובקבינט הדמים בירושלים, אלא גם בחרפה שמתחוללת ברגעים האלה ממש בגדה המערבית, שם מתנחלים חמושים בתורת הגזע של כהנא ובתמיכת הצבא החזק באזור כבר גובים מהתושבים הפלסטינים את "תג המחיר" על העסקה הטרייה, וחיילים מהדקים את אחיזתם על קנה הנשימה של מיליוני אנשים בצורת מעצרים שרירותיים, פלישות, חסימות, ירי והריסות.

donate

אז מה נעשה עכשיו? שוב נשכנע את עצמנו שאם נדכא אותם מספיק חזק, הם יוותרו על השאיפות שלהם לזכויות הבסיסיות ביותר? וכאשר תתפרץ הלבה הרותחת ולוע גיהינום חדש ייפתח, שוב נעמוד מולו מופתעים והמומים? ושוב ניקח לעצמנו את הזכות להשמיד אוכלוסיות שלמות כנקמה, כעונש, כדי שלעולם לא יעלה על דעתם שוב, וכך חוזר חלילה? עד מתי?

הסקרים מראים כי רוב מוחלט של הציבור הישראלי מעוניין בסיום המלחמה. זה נתון מעודד, אבל חייבים להפנים: המלחמה הזו תסתיים רק כאשר החברה הישראלית תבין שחיים על החרב אינם גזירת גורל, אלא בחירה, ושהיא יכולה לבחור באפשרות אחרת, של שוויון, כבוד וצדק. לא רגע אחד קודם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הרס שנגרם בפעילות הצבא בג'נין, ב-14 בפברואר 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

הרס שנגרם בפעילות הצבא בג'נין, ב-14 בפברואר 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

ההישג שהצבא מתפאר בו: תפס רק 82 כלי נשק בגדה בחודש

מבצע חומת ברזל במחנות הפליטים בצפון הגדה המערבית נמשך כבר קרוב לחודש, עם תוצאות דלות ומטרות עמומות. בינתיים, נגרם הרס רב לתשתיות אזרחיות ולבתי מגורים, ונהרגו עשרות, רובם לא חמושים. "במחנות בגדה אין גדודים. 80 כלי נשק זה מה שיש לחמולה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf