newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המהפכה תקרה בהפתעה: מחווה לסרטי אודי אלוני

איומים מלאומנים הודים, חלומות גדולים, מפגשים גורליים והחיים בצילה של אמא. שיחה עם הבמאי אודי אלוני שרצה לעשות אמנות ומצא את עצמו עושה קולנוע פוליטי

מאת:
אודי אלוני (צילום: באדיבות המצולם)

"פתאום נתקעתי, אשכנזי שמנמן בלי ערבית, עם 12 שחקנים ממחנה פליטים". אודי אלוני (צילום: באדיבות המצולם)

את המסע מסרינגר לניוארק, דרך מחנה הפליטים ג'נין, אדמות דיר יאסין ובית עלמין יפואי, ראוי לעשות בבית מלון תל אביבי מתהדר, שהיה קודם בניין משרדים של הוצאת ספרים ועוד קודם סתם בניין מגורים קופסתי. מסעות ותהליכים, פוליטיים ואמנותיים, מעניינים את אודי אלוני, שנחת כאן לעוד ביקור בעיר שהיתה טובה אליו והוא אליה, לכבוד מחווה לסרטיו במסגרת פסטיבל סולידריות, שהושקה אמש חגיגית.

היה בשנות השמונים של המאה הקודמת רגע בתולדות תל אביב, לא הרבה יותר מזה, שבו צעירים פלשו אליה עם חלומות גדוּלה במטרה לייסד תרבות מקומית. למשך אותו הרף תועד בעבוע כן של עשייה, שפגשה קהל סקרן ומעורב. גלריה בוגרשוב, מרתף ברחוב סתמי שעיקר מסחרו טפטים, היתה מוקד אמנותי-פוליטי, והיתה כולה פרויקט של אלוני. ויום אחד, הוא, אשתו אז, האמנית סיגל פרימור, ובתם הפעוטה (אז), יולי, היום אמנית אף היא, נסעו מפה.

הצטלבנו כשנחתו בניו יורק, לפני כמעט שלושה עשורים. ההיכרות שלנו קדמונית יותר, חברות שנצרבה בדרמה. בניו יורק נראתה ההחלטה לנסוע כמו מנוסה. הבן הצעיר של שולמית אלוני מאשר. "סיגל ואני הרגשנו שאנחנו חייבים לברוח. לי יש תמיד את הצורך לברוח מהפריבילגיה. בזמנו להיות 'הבן של' לא הביא לי כסף אבל היה אריסטוקרטיה סימבולית. בגלריה בוגרשוב, בכל דבר. הנוכחות מקלה על האפשרויות. לפעמים אני חושב שהצטרפתי ל-BDS רק בשביל להשתחרר מהפריבילגיות (צוחק). זה די הצליח.

"סיגל אמנית מדהימה וחשבתי שמגיע לה קהל יותר גדול. ולי אולי היה צורך להוכיח שאני יכול לבד. גם כשהעברתי לאריאלה אזולאי את הגלריה, לא שמרתי לעצמי שום זכויות. קודם לכן היה נורא אינטנסיבי. אם פינה באוש מגיעה לארץ, ברור שיהיה גם אירוע אצלנו, אם יש הפגנות נגד מנהל מוזיאון תל אביב מרק שפס, זה אצלנו, השנה ה-21, אצלנו. הייתי מעורב בהכל, ובשלב מסוים שאלתי, ומה עם האמנות שלי? הנפש שלי? היו דברים נהדרים, כמו שבוע השירה של חזי לסקלי, אבל היו גם דברים שהרגשתי שאני משרת בהם תנועה".

בשבת הוא יהיה בן 63. בנו בן השלוש נקרא על שם משפחתה של אמו, אדלר.

סְרינָגָר

הבמאי הישראלי נדב לפיד עורר בשבוע שעבר סערה דיפלומטית, כשהסתייג, בשם חבר שופטים בפסטיבל הסרטים בגואה שעמד בראשו, מסרט הודי ששכתב את ההיסטוריה של המאבק לעצמאות בקשמיר. התלקחה שערורייה דיפלומטית. כל זה מוכר לאלוני, ששלח מסר תמיכה ללפיד. אחד מהסרטים שלו שיוקרנו בהמשך השבוע בתל אביב הוא "קשמיר: הדרך לחופש", סרט שההפקה שלו היתה סוערת ומשונה כשלעצמה.

"ב-2006 הצגתי את 'מחילות' שלי בטוקיו, בתחרות של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע. מתייחסים אליך שם כמו למלך. חמישה משרתים עומדים לרשותך בכל רגע. נוצר באז סביב 'מחילות' שלא קרה בשום מקום אחר. וכשלא זכה בפרס, שלדעתי לא הגיע לו, בסופו של דבר זה סרט אזוטרי, אבל פנתה אלי אישה ואמרה, אני באה אליך בשם העם הקשמירי. חשבתי שהיא צוחקת ופרצתי בצחוק. היא לא.

"היא אומרת, יש לנו המון חומר קולנועי מפקיסטן-קשמיר ואין לנו מישהו מהקהילה שיודע ליצור סרטים. יש הודים שתומכים בנו, אבל אנחנו מעדיפים שמישהו מבחוץ יעשה את הסרט. אמרתי שבשמחה אבוא לנסות לעזור, אבל אין מצב שאעשה סרט על קשמיר. היא אמרה, 'בוא, יאסין מליק, מנהיג החזית לשחרור ג'אמו וקשמיר, עכשיו לא בכלא, והוא ישמח להיפגש איתך'. ביקשתי שתשלח לי את החומרים קודם, שאבין מה קורה. כשהתחלתי לצפות, זה הציף לי המון מחשבות על דו-לאומיות בישראל. התנועה שם מתנגדת לחלוקה של הודו ופקיסטן, שקרעה את הקהילה, שכללה גם הודים ובודהיסטים, כלכלה משותפת.

"בהמשך השנה השתתפתי באותו פסטיבל בגואה שבו שפט נדב. בסוף ההקרנה הגיע אלי ישראלי בגובה שני מטר, אמר לי 'אתה גאון, אתה מדהים'. חשבתי שהוא קצת לא בסדר, והלכתי משם. בבוקר, במתחם התיירות, אולי 11 בבוקר, הוא מחכה לי, וקורא לי. נתן לי משקה עם אחוזי אלכוהול מטורפים, השתכרתי לגמרי, והוא שואל אותי לאן אני עכשיו. סיפרתי לו למה אני בדרך לקשמיר, ושאני מחפש במאי להנחות שם. הוא אמר לי, 'זה נשמע מרתק, יש לך מימון? מה חשבון הבנק שלך בניו יורק?'. בגלל שהייתי שיכור נתתי לו את מספר חשבון הבנק שלי. בארבע, כשהתפכחתי, מיהרתי להתקשר לבנק, לבדוק אם אפשר להוציא כסף בלי אישור שלי, והתברר לי שיש שם 80 אלף דולר שלא היו שם קודם.

"אמרתי לקשמירים, אני בא ויש לי איתי גם 80 אלף דולר. הם המשיכו להתעקש שאעשה את הסרט, שנחוץ מישהו מבחוץ. אמרתי, נעבוד יחד, נתחיל לצלם יחד. בדיעבד, בכל הפרויקטים שעסקו באחר, תמיד צירפתי, ייצרתי שיתוף פעולה. ישנה הקלישאה שרק אדם יכול לייצג את עצמו, זה בעיני בולשיט. תמיד יהיו לנו נקודות עיוורות. אתה מת מפחד מהביקורת של הקהילה שלך, בעוד שזה שבא מבחוץ תמיד ישים עין קולוניאליסטית. אז השילוב נראה לי שעובד הכי נכון. התחלנו לצלם.

"התקרבתי ליאסין מאליק. יש לו תפיסה סוּפית. והתפתח הרעיון שהסרט יתבסס על המקצב של התפילות הליליות שלהם, הסוחף, ויעסוק באדם שעבר ממאבק מזוין למאבק בלתי מזוין. הוא מדבר על זה שבגיל 16 לקח נשק ואז הבין 'שמי שנותן לי את הנשק בעצם שולט בי, ואני לא לוחם למען קשמיר, אני לוחם למען פקיסטן. שזה לא המאבק שלי. וחשוב לי שתדע', הוא אמר, 'שאני מתגעגע לפנדיט, להודים שעזבו. אבל מאז שעברתי להתנגדות לא אלימה, הם רודפים אותי יותר'".

אלוני חזר לישראל, לארגן צוות צילום כדי לחזור לקשמיר, כשקיבל זימון משגריר הודו בישראל, שהודיע לו שהוא פרסונה נון גרטה בהודו. הצוות יצא לקשמיר בלעדיו, ואלוני נותר בישראל, מביים בטלפון. "ככה כל הרעיון של סרט שבנוי על מקצב התפילות הלך, וגם התברר שהשב"כ ההודי בעקבותיהם. הם החליטו להתפצל. הנחת העבודה היתה שבגלל שאחת מהצוות שלנו אמריקאית לא ייטפלו אליה, אז היא נשאה איתה את חומר הגלם. כשהתברר שעוקבים גם אחריה, אמרתי לה זרקי את כל הקלטות, נשאיר את הסיפור לקשמירים. והיא ענתה לי, "מה, מה, אני לא שומעת", טרקה ויותר לא ענתה.

"בשדה התעופה חיכו לה נציגים מזוינים של הממשלה הפדרלית וביקשו לעצור אותה. המשטרה המקומית אמרו להם, השתגעתם, היא אזרחית אמריקאית. אז הם הסתפקו בדרישה שתסגיר לידיהם את כל חומר הגלם. היא נתנה להם שלוש מתוך תשע הקלטות שהיו אצלה, ואנחנו ערכנו את היתר בישראל. זה לא היה הסרט שפנטזתי עליו. זה סרט שמספר סיפור שחשוב שיסופר, הרגשתי שאין לי זכות לא לעשות אותו אבל שאני מוותר על האמנות. ואז הזמינו אותו לפסטיבל ברלין.

"כשהציגו את זה בברלין, היו עלי איומים מלאומנים הודים, והציבו עלינו שמירה, ובהמשך, כל מקום שבו ניסינו להפיץ אותו קיבל טלפונים מהודו עם איומי תביעה. ובסוף העליתי אותו ליוטיוב כדי שקהילות בהודו יורידו אותו ויצפו. לכן אני שמח להראות אותו פה, כי היו מעט הזדמנויות לצפות בו. ופה עוד לא הראיתי אותו".

דיר יאסין

"Forgiveness" Trailer (Enhanced) from Udi Aloni on Vimeo.

"מחילות" סרטו העלילתי הראשון של אלוני מ-2006, שלא יוקרן במחווה, הוא עיבוד מסוים לספרו "גלגול מחילות". איתי טיראן מגלם בו יהודי-אמריקאי צעיר שמחליט להתגייס לצבא, ומתאשפז בבית חולים למתמודדי נפש היושב על חורבותיו של כפר פלסטיני, שבו בוצע טבח ב-1948. סרט ניסיוני ולא בדיוק נרטיבי.

"זה אולי הסרט שלי שאני הכי אוהב, כי הוא הכי קרוב למה שרציתי לעשות. באתי מאמנות, רציתי להיות דיוויד לינץ' עם נגיעה פוליטית. כמעט בכל פרויקט פוליטי, האנושי השתלט עליי, היה יותר חזק ממני. כמו עם קשמיר. ודווקא בגלל האלמנט הנרקיסיסטי באישיות שלי, הייתי שואל את עצמי, מי אתה שתיאבק בזה, מי אתה שהאמנות שלך תהיה יותר חשובה מקהילה שאתה יכול לספר את הסיפור שלה.

"ובגלל זה, אחרי זה מתוך כוכב הגאולה של פרנץ רוזנצווייג ניסיתי לבנות את ההגיון שלי, שבכל סרט שלי חייב שיהיה בו האקטיביסט, חייב להיות בו התיאורטיקן וחייב שיהיה בו האמן, ושכל אחד מהם גם ישרת את עצמו, לא רק את האחר. ואם הצלחתי, נהדר, ואם נכשלתי, לא נורא, לומדים. התקדמתי יפה מכישלון לכישלון. די לי אם ההתכוונות היתה נכונה.

"'מחילות' הוא הכי אני. הצלחתי לדבר במושגים פסיכואנליטיים, לחבר בין הרצח שקורה בשטחים לרצח שקרה בדיר יאסין. זה בזמן שהקולנוע הישראלי עסק ביורים ובוכים. מה שיצא בעין זרה אולי יכול להיראות כסרט טרחני. אני הרגשתי שהגעתי שם לחיבור".

מחנה הפליטים ג'נין

ב-2006 הקים ג'וליאנו מר-ח'מיס במחנה הפליטים ג'נין את "תיאטרון החופש", מסגרת קהילתית חינוכית-אמנותית לבני נוער ולילדים. הוא הזמין בהמשך את אלוני ללמד שם משחק מול מצלמה, ואלוני מצא עצמו משקיע יותר ויותר זמן בסיוע בהפקות, בגיוס משאבים ובפיתוח תשתית עתידית למרכז אמנותי במחנה.

באפריל 2011 מר-ח'מיס נרצח ביריות סמוך לבניין התיאטרון. הסרט של אלוני "אמנות / אלימות" עוסק בהתמודדות של קבוצת השחקנים שמר-ח'מיס טיפח עם האובדן ועם המורשת שלו.

"אחרי שג'וליאנו נרצח, הייתי גמור. אנחנו, עם רגשי האשם של השורדים, כל הסטודנטים ואני, עזבנו את המחנה לרמאללה. ופתאום נתקעתי, אשכנזי שמנמן בלי ערבית, עם 12 שחקנים ממחנה פליטים, כשכל פעם במאי פלסטיני אחר אומר, אודי, תחזיק מעמד עוד חודש, כבר אנחנו באים להחליף אותך.

"בגלל שהם באמת מוכשרים בכל פעם הם נקטפו, אחד התקבל לתיאטרון באנגליה, אחד במקום אחר, ואני נשארתי שם. התחלנו לעבוד על 'מחכים לגודו' כששתי השחקניות הכי מדהימות, באטול טאלב ומרים אבו-חאלד, בתפקידים הראשיים. על מרים אני יכול לדבר שעות. סטודנטית של ג'ול מגיל 17, פלסטינית, פליטה, אישה, שחורה, אמנית מדהימה שג'ול זיהה, ועושה היום קריירה בתיאטרון גורקי בברלין.

"הצעתי שנעשה סרט מרפא. באטול תרגמה איתי את המחזה, הרגשתי שאני יכול להיות שותף לזה, כי אם שלונסקי תרגם את שייקספיר לעברית בלי לדעת אנגלית, אז אני יכול לתרגם לערבית (צוחק). זה היה מין פרויקט אישי. הראיתי את זה לאנשים מפסטיבל ברלין והם אמרו שהם רוצים את הסרט, אמרתי שאני לא יכול, ג'וליאנו ואני תמיד אמרנו שהתנגדות היא איכות. והסרט לא באיכות מספקת. סיפרתי את זה לאורן מוברמן, חברי. והוא אמר לי, השתגעת? נעשה את זה איכותי. הביא את החומר שערכנו כאן, שמצולם מאייפונים, לאחד העורכים ההוליוודיים הגדולים. וכשגמרנו, התקשרתי לברלין ואמרתי שאני חושב שאנחנו מוכנים.

"קיבלנו גם פרס, שהיה נפלא למרים ולבאטול, ויצאנו לסיבוב בגרמניה. גם הסרט הזה לא נולד ממוח האמן הגאון, אבל בשברים האלה נוצרה איזו שפה, שנוגעת ללבם של אנשים שאני מעריך. בכל מקרה בסרט הזה יש טקסטים שנתנו לי כוח להמשיך. כי כשג'ול נרצח, האביב הערבי הפך לחורף והיתה תחושה שהכל קרס, ושבועיים קודם כמעט פתחנו את מרכז התרבות של צפון פלסטין. מה שג'ול התכוון אליו ב'צפון פלסטין' היה חיפה, נצרת, שכם, ג'נין. עם בית הקולנוע כבר סגרנו שאנחנו משתלטים עליו, וגם תיאטרון החופש ובית הקולנוע אמורים היו להיות תחת ניהולנו, היתה תוכנית לתחנת שידור ולצילומים, ובסוף, במקום מהפכה, האתגר היה לעזור לאנשים פרטנית, ואני נכנסתי לדיכאון מזה שכל מה שאני עושה מטומטם לגמרי וחסר משמעות.

"ואז אלן בדיו כתב לי משפט שלא אשכח: 'המהפכה באה תמיד בהפתעה, לא כתוצאה ממשהו'. וזה נגע בי בצורה משמעותית. צריך להשתדל לעשות, לעשות את הדבר הנכון, אנחנו לא יודעים מאיפה תקום המהפכה. זה עזר לי לחזור לפעול. וכשראיתי את מרים בהשתחוויה בתיאטרון גורקי והיא כובשת את הבמה, בכיתי. כי ג'וליאנו עוד חי בתוך המרים הזאת".

אגו

אודי אלוני וסלבוי ז'יז'ק (צילום: באדיבות אודי אלוני)

אודי אלוני וסלבוי ז'יז'ק (צילום: באדיבות אודי אלוני)

אלן בדיו, הפילוסוף הצרפתי יליד מרוקו, עולה בשיחה בטבעיות, כמו כמה ממאורות המחשבה של העידן, סלבוי ז'יז'ק הסלובני וג'ודית באטלר האמריקאית, כולם ואחרים מכרים אישיים של אלוני. איך זה קורה? "זה מוזר, אני כמו פורסט גאמפ (צוחק). החיבור עם ז'יז'ק ועם בדיו, ותקופה מסוימת גם עם באטלר, היה מתוך פרץ, מין עודפות של חוכמה שנפלה עלי, ואני חייב להודות שהלימוד היהודי התלמודיסטי מאוד עזר לי  שם, כי לא הייתי הוגה דעות, דיברתי עם האנשים כסוג של חברותא. וזה יצר מחשבות מקוריות מתוך החשיבה שלהם. הייתי קורא מאוד טוב שלהם וראיתי אפשרויות בטקסט וזה יצר דיאלוגים נורא יפים.

"עם כל אחד משלושתם גם הייתי בארץ. הבאתי אותם גם למקום שלי. ג'ודית לא צריכה אותי בשביל ישראל, אבל שני האחרים חשבו כל הזמן במושגים של שמאל אירופי, ופתאום אני מביא את התיאולוגיה הפוליטית למקום יהודי, למקום שאולי תתכן בו דו-לאומיות.

"אבל זה גם כי אני תאב ידע, וגם בגילי המאוחר, יש בי גם נרקיסיזם וגם אירוניה עצמית, מצד אחד אני מרגיש שאני אוצר בי ידע ומצד שני שאני שרלטן, ולבוא ככה לאנשים זה משחרר. הראשון שחשף בפניי את זה הוא עזמי בשארה. במפגש איתו קלטתי שבאתי כתלמיד. גם התווכחתי איתו. בסוף הוא חייך ואמר, מה שטוב אצלך – כי בחלק מהדברים תשתנה, אתה עוד לא מבין הכל – אבל אני לא מרגיש שאני מדבר עם ישראלי שמדבר עם ערבי. על הדבר הזה תשמור".

בית עלמין ביפו


"אחרי 11 בספטמבר 2001 עשיתי את 'מלאך מקומי', עליו התחלתי לעבוד כסרט אמן, עם הגלריה שלי, כשהרעיון היה לקחת את ולטר בנימין לבקר כאן. הוא ניסיון לתמצת את כל התיאולוגיה הפוליטית שלי. גם יש פגישה עם נונו (ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין), עם חביבה פדיה, עם יאסר ערפאת וגם עם אמא שלי. בצילומים גם נפגשתי עם תאמר נפאר לראשונה.

"כשבאתי לערפאת, הייתי אחרי שני קורסים עם ז'אק דרידה על סליחה, ב-NYU. הקורס השני היה כשדרידה כבר גוסס מסרטן ואנחנו מרגישים שאנחנו מריחים את האבק של אסון התאומים. בקורס הראשון ערכתי רשימות, והייתי בתחושה שאני רוכב על ההבנה של החומר. בקורס השני הייתי כמו בטריפ, כי ראיתי אדם גוסס שמדבר על אחריות, שנלחם על זה שהמורשת של הדקונסטרוקציה לא תהיה של משחק טכני. והוא נראה לי פתאום כמו מלאך ההיסטוריה של בנימין.

"זה מלאך אימפוטנט, שרואה את החורבן ולא מסוגל לעשות דבר, תיאור מאוד טרגי. וזה היה ההקשר של הסרט ושל הביקור פה, שהיה עבורי חוויה מדהימה. כל העולמות נפגשו. כאדם צעיר יותר הייתי סדרן בסינמטק, קורע כרטיסים ורואה שלושה סרטים ביום. כל הזמן אמרתי, למה אני לא עושה קולנוע, למה אמנות, אבל בעבודה על 'מלאך מקומי' הבנתי המון דברים על עצמי. הוא גם שפתח לי קשרים עם ז'יז'ק ובאטלר ובדיו, כי הצעתי חשיבה תיאולוגית על מצב פוליטי והוא היה גם מאוד אישי, בגלל הפגישה עם אמא שלי והגילוי של תאמר. באתי לצלם ילד בן 24 שר 'מי טרוריסט' ופשוט התאהבנו, ומאז לא נפרדנו. וגם החיבור עם חביבה. כמעט העברתי את השרביט מאמא שלי לחביבה פדיה, משיח חילוני פרוגרסיבי לשיח תיאולוגי מזרחי.

"הסרט התקבל לפסטיבלים של קולנוע ולא של אמנות. בטורונטו היו הפגנות, ניסו למנוע את ההקרנה. אז גם נוצר קשר מאוד חזק עם פסטיבל ברלין, שם הוא הוקרן. הסרט הוא מין מכתב לכל מי שאוהב אותי. הוא סופר רלוונטי, ויש בו את הקטע שבו אמא שלי צועקת עלי, כשאני מציע לה את הדו-לאומיות, היא אומרת לי 'תשתוק'. סיגל אמרה לי, תוציא את זה, זה לא יפה. אמרתי לה שזה בדיוק מראה את יחסי אם-בן, עם כל האהבה שלי ואת השבר הבין-דורי. וכשהגלריסטית שלי התחילה לנזוף בי על הסרט, הבנתי שכנראה שאני צריך להיפרד מעולם האמנות".

ניו ג'רזי


הסרט החדש ביותר שיוקרן כאן בבכורה הוא "למה אנחנו אמריקאים", שבוחן את המתחים האתניים-פוליטיים שמאפשרים והורסים את החברה האמריקאית, דרך המקרה הפרטי של משפחת ברקה. מורשתו של המשורר-אקטיביסט אמירי ברקה, דרך בנו, היום ראש עיריית ניוארק בניו ג'רזי ואלמנתו, אמינה. את הסרט מפרשנת וחוטפת המוזיקאית-מפיקה לורין היל. איך הגיע היהודי מהפרקים הקודמים לספר את המאבק השחור מהפרברים? כתמיד, סיפור:

"מצד אחד אני חי פה ומצד שני גם הבנתי שעומד להיוולד לי בן אמריקאי. איזו אמריקה אני משאיר לו? אמרתי שאני חייב למצוא סיפור על אמריקה. והפורסט גאמפיות שלי זימנה אותו. הגעתי לניו ג'רזי לפרויקט הומניסטי של חבר. מסתובב שם אחד, והוא אומר לי אני החבר הכי טוב של ראש העיר, ונראה לי שאתה צריך לפגוש אותו. שאלתי אותו, מי ראש העיר? והוא, אתה לא יודע? הבן של אמירי ברקה. ואמרתי לו, WTF. הוא שואל, למה, אתה מכיר? ואני אומר לו, מחמוד דרוויש הוא שהמליץ לי על אמירי ברקה. לימדתי שיר שלו במחנה הפליטים ג'נין. אז אתה חייב להכיר אותו.

"נפגשנו, וראס ברקה אומר, למה לא תעשה סרט? ואני, כרגיל, מה ליהודי שמנמן ולזה, והוא, תקשיב, יש לנו רקע מרקסיסטי, זה לא הכל פוליטיקה של צבע. אבל לך תפגוש קודם את אמא שלי. פגשתי את אמינה. היא הזכירה לי את אמא שלי רק בשחור. עם אנרגיות מדהימות. התברר שהיא זאת שהמירה את אמירי להיות מרקסיסט. עדיין התלבטתי. ואז הוא ביקש עוד פגישה. היו בחדר שישה שחורים, ואני. אחת מהן אמרה, אתה פגשת את ערפאת, התברר שראתה את כל הסרטים שלי, ורק לקראת הסוף אני מבין שזאת סיסטר סולג'ה (אקטיביסטית, סופרת, מפיקה, אמנית היפ הופ). אנחנו רוצים שאתה תעשה את זה, מישהו מבחוץ, שיבינו שאנחנו לא רק עסוקים רק בהתקרבנות של ניוארק.

אודי אלוני ואמינה ברקה (צילום: באדיבות אודי אלוני)

אודי אלוני ואמינה ברקה (צילום: באדיבות אודי אלוני)

"הציגו בפניי עוזרת במאי צעירה, איאנה סטאפורד-מוריס, ואחרי שלושה שבועות אמרתי לה שאנחנו עושים את הסרט יחד. אנחנו שווים, גם בחדר העריכה. ככה נפתחה האפשרות לספר מבפנים ומבחוץ. הצטברו לנו המון חומרים, אבל חסר היה משהו שידביק אותם. ראס ברקה הוא המורה בתקליט המופת the Miseducation of Lauryn Hill, חשבתי להביא את לורין היל לראיון. אבל היא לא מתראיינת. ניסיתי להשתמש בכל הקשרים שיש לי. אמרתי, איאנה, אני לא מצליח להביא אותה. אז היא אומרת, אוקיי, חכה שנייה. מתקשרת לאמא של לורין היל. מאמא, אני צריכים את הבת שלך.

"תוך שבוע לורין היל באה. מלכה, לבושה מדהים. מותר לכם לשאול רק על זה ועל זה. הכל מסודר. יש לנו חצי שעה. עוד לא היה לנו ממש ברור בשביל מה. ואז שאלתי אותה שאלה. אמרתי לה, שאני מרגיש שלפעמים האופן שהיא מדברת, שהיא לוקחת על עצמה תפקיד המרפא הפצוע (מונח יונגיאני, שהשפיע על חשיבה טיפולית ועל אמנות).

"היא עצרה, ושאלה, זה חלק מהטרמינולוגיה שלך, המילים האלה? אמרתי שכן. היא אדם מאוד רוחני ומאוד פוליטי. אז היא חייכה ואמרה, אודי, נכון? שכח מכל המגבלות, בוא נדבר. אחרי חמש דקות, כי הכנתי משהו אחר. ביקשתי הפסקה והלכתי עם איאנה לחדר השני ופשוט התחבקנו והתחלנו לבכות. הנה האדם שמחבר לנו את כל החלקים שלא ידענו איך מחברים. ואז היא גם הפכה למפיקה בפועל בסרט ודאגה שסוני ייתנו לנו את המוזיקה שלה בחינם.

"זה עוד פרויקט שבאתי כתלמיד. ובסופו אמרתי, זאת אמריקה שאני רוצה בשביל הבן שלי, המהפכנית, שחורה אבל מקבלת את הלבן. ולהיות במחיצתה של לורן היל, יש לי הקלטות של שיחות איתה, שהיא לא נותנת לי לפרסם. היא מדברת שם על טראומות. מדברת על הפשע, וקשה שלא לחשוב על תופעות של פשע בתוך החברה הפלסטינית; היא מדברת על איך הטראומה גורמת לקניבליזם עצמי, איך אם את לא מגיבה לשליטה של האדם הלבן, הטראומה גורמת לך להרוס את עצמך".

ויכולת להתקבל שם בגלל שאתה מהגר.

"חד משמעית. זאת אולי הפעם הראשונה שהמבטא שלי עבד לטובתי. להם ברור לכן שאני לא חלק מהמערכת אדון-עבד. אלה גם אנשים שעומדים בסולידריות עם הפלסטינים, והעמדה שלי, כיהודי לבן שעומד עם הפלסטינים, מאוד דיברה אליהם".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf