המאגר שחושף עשרות שנים של עסקות נשק מפוקפקות

בעשורים האחרונים ישראל מכרה, לפי דיווחים, נשק לכ-130 מדינות. ועדיין, כשמנסים למצוא מידע בעניין כמעט בלתי אפשרי למצוא רשימה מלאה של המדינות האלה. מלבד הדו"חות שישראל מגישה למרשם הנשק הקונבנציונלי של האו"ם, היא אינה מפרסמת מידע רשמי על יצוא הנשק שלה.

נשק ישראלי בתערוכת ISDEF בתל אביב ב-2019 (צילום: אורן זיו)

יש סיבות טובות לכך שישראל רוצה להסתיר את העסקות האלה, מכיוון שבין לקוחותיה נמצאים כמה מהדיקטטורות ומפירות זכויות האדם הגדולות בעולם. הרשימה הזאת כוללת את דרום אפריקה בזמן האפרטהייד, החונטה הצבאית בארגנטינה, צבא סרביה במהלך רצח העם בבוסניה, ורואנדה בשנים שהובילו לרצח העם במדינה.

באחרונה, ישראל מכרה נשק לדרום סודאן ולחונטה הצבאית במינאמר. מדינות כמו מרוקו, מקסיקו, סעודיה ואחרות התחילו להשתמש בתוכנות ריגול ישראליות כנגד עיתונאים ומתנגדים פוליטיים. חלק מהממשלות האלה ביצעו דברים שהם לכאורה פשעי מלחמה, וסיוע לפשעים כאלה הוא בלתי חוקי במסגרת החוק הבינלאומי.

הלקוחות של ישראל מעדיפים שהדבר לא יתפרסם. בשל כך, בכותרות שמכריזות על עסקת מכירה של טיל חדש או מערכת ריגול מופיעות לעתים קרובות "מדינה באסיה-פסיפיק" או "מדינה באירופה", כדי לשמור על סודיות הלקוח. הסודיות הזאת מיתרגמת להיעדר אחריות פנימית וחיצונית על הממשלות והאלה והרכש הצבאי שלהן.

ישראל מסרבת לפרסם את הנתונים האלה בעצמה. הממשלה פועלת בתוך מסגרת משפטית נוחה, שאינה דורשת שקיפות או פיקוח חיצוני, ולחברות המעורבות יש אינטרס כלכלי לשמור על חשאיות הלקוחות שלהן. בגלל כל זה, כמעט בלתי אפשרי למצוא מידע מדויק על מי שישראל מוכרת לו נשק. אך המידע הזה הוא חיוני.

המידע הזה הוא חיוני לאקטיביסטים בישראל שבשנים האחרונות דרשו – ולעתים הצליחו – לעצור עסקות נשק בין ישראל למדינות שמבצעות הפרות בוטות של זכויות אדם. אבל אי אפשר לעשות קמפיינים כאלה בלי היכולת לעקוב אחרי עסקות הנשק העכשוויות.

כדי לנסות לחשוף את המידע הזה בפני הציבור, הארגון הנוצרי הקווייקרי ללא מטרות רווח "ועדת השירות של הידידים האמריקאים" השיק מאגר של היצוא הצבאי והביטחוני הישראלי (DIMSE).

בשנה האחרונה, אספנו את כל המידע הפומבי הזמין על היצוא הצבאי והביטחוני הישראלי משני העשורים האחרונים. בעזרת דו"חות יבוא, פרסומים של יצואניות, דיווחים בתקשורת ועוד, הצלחנו לאסוף מידע לא רק על העסקות עצמן, אלא גם על היחסים הפוליטיים והצבאיים בין המדינות הרוכשות השונות לבין ישראל, מידע על מצב זכויות האדם באותן מדינות, וכן מידע על השימוש בנשק ישראלי לביצוע של הפרות זכויות אדם בהן.

המידע הזה הוא חיוני לאקטיביסטים במקומות כמו מקסיקו, שם תוכנת הריגול הישראלית "פגסוס" שימשה נגד עיתונאים ופעילי זכויות אדם. יתרה מכך, המידע חיוני לאקטיביסטים שפועלים לסולידריות עם פלסטין, שדורשים אמברגו נשק נגד ישראל כדי להביא לסוף הכיבוש. זו תביעה חשובה במיוחד לנוכח העובדה שהפעילות הצבאית בעזה ובגדה המערבית משמשת פעמים רבות כניסוי מעבדה של חברות הנשק הישראלי, שיכולות לפתח, לבחון ואז לשווק את הנשק שלהן כ"נוסה בשדה הקרב".

"נוסה בשדה הקרב". נשק ישראלי בתערוכה בתל אביב ב-2019 (צילום: אורן זיו)

המאגר מאפשר למשתמשים לחפש לפי מדינה, לפי מוצר (מערכות נשק ואבטחה), או לפי החברות הצבאיות הישראליות הגדולות. המאגר כולל כיום מידע על כ-50 מדינות, 30 מערכות צבאיות, ו-11 חברות, והוא יתעדכן באופן תדיר.

המאגר אינו שלם, ובשל הסודיות הבלתי מתפשרת של הסחר בנשק, הוא כנראה לעולם לא יושלם. ייתכן שיום אחד נוכל להבין בצורה בטוחה ומקיפה את היקף המעורבות הישראלית בהפרות זכויות אדם ברחבי העולם. אבל עד אז, מה שאנחנו יכולים לעשות זה ללמוד על יצוא הנשק הישראלי, לחשוף אותו עד כמה שניתן, ולהצטרף לאקטיביסטים ברחבי העולם במאבק נגד המיליטריזציה והפרות זכויות אדם.

סהר ורדי היא פעילה בפרוייקט "חמושים", החושף את המחיר הכלכלי, חברתי ואנושי של התעשיות הצבאיות. המאמר פורסם במקור באנגלית במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס