המאבק שהוכיח כי גם עשרה פעילים ופעילות יכולים לשנות מציאות

למעלה ממחצית משטח האדמה שרצו להרוס ולהפוך לנדל"ן התנחלותי יישמר כנראה בעשורים הקרובים. מחאה ליד המחצבה בוואדי רבאח, נובמבר 2020 (צילום: נטשה דודינסקי)

המשפט המפורסם של מרגרט מיד, "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי", כבר הפך לקלישאה במקרה הטוב וסיבה לגלגול עיניים במקרה הרע. במיוחד עבור אלו מאיתנו שבשנה האחרונה הוכרעו על ידי הייאוש והציניות, ואמונתם שנותרה לנו יכולת להשפיע על המציאות הלכה ודעכה. אבל בשבוע האחרון קיבלנו תזכורת חשובה שבמשפט של מיד עדיין יש גם אמת.

>> "רוצים להפוך מקום מלא חיים לבית קברות"

בתקופה שבה "טיהור אתני בעזה: כן או לא" הפך לדיון לגיטימי, לראשונה מזה זמן רב מדי הרשינו לעצמנו לנשום לרווחה. בית המשפט העליון הכריע בעד הצלה של למעלה מחצי משטח המסדרון האקולוגי בוואדי רבאח שנועד להריסה לטובת הקמת בית קברות להתנחלויות האזור.

כפעילות פוליטיות אנחנו לרוב לא מרשות לעצמנו לעצור ולציין הישגים, כי יש עוד רכסים שלמים לעבור עד שנראה צדק ושוויון במרחב הזה. אנחנו נוטות להתעסק בצעד הבא, בפעילות הבאה, בקמפיין הבא. דווקא בגלל זה חשוב לנו להוקיר את העבודה הקשה שעשינו ולקוות שהמילים שלנו יגיעו לליבם של השותפות והשותפים שלנו לדרך. אתן חלק בלתי נפרד ממה שקרה פה.

תקציר הפרקים הקודמים: ואדי רבאח, שטח כבוש ומסדרון אקולוגי רגיש, נמצא בין הקו הירוק לחומת ההפרדה ומצוי תחת איום מצד 3 תוכניות בנייה הרסניות: הרחבת מחצבה בבעלות תאגיד גרמני, הקמת בית קברות של חברה קדישא תל אביב והקמת אזור תעשייה עצום של 2,700 דונם.

מול התוכניות האלה ומול התאגידים וההתנחלויות שמקדמים אותן, נאבקנו במקביל כבר כמעט חמש שנים, הן בפעולות בשטח, הן במישור המשפטי (הודות לעורכי הדין הנדירים יוסי וולפסון ומיכאל ספרד). פעלנו בכל דרך אפשרית כדי לעצור את התוכניות. נכנסנו למאבק הזה לא רק כי הוא דוגמה מובהקת למקום שבו אי צדק פוליטי ואי צדק סביבתי מצטלבים, אלא גם כי בסיפור הזה, ובמיוחד בסיפור בית הקברות, מתגלמות תפיסות שונות של עליונות: יהודית, כלכלית וסוגנית. מעבר לעצירת ההרס והגזל, את התפיסות האלה אנחנו מחויבות לפרק.

את הקמת בית הקברות הצלחנו לבלום מספר פעמים באמצעות צווי ביניים שמנעו את הבנייה בשטח. גם אחרי שאושר בחטף, ללא סקר סיכונים סביבתי במועצת התכנון העליונה בבית אל, ושוב לאחר החלטת בית המשפט המחוזי לאשר את הבנייה. בזכות צווי המניעה האלה, הצלחנומ לעכב את עבודות הבנייה של בית הקברות כבר למעלה מ-3 שנים.

בשבוע האחרון, המאבק נגד בית הקברות הוכרע בבית המשפט העליון. הרכב השופטים לחץ על המדינה, על חברה קדישא תל אביב ועל ראש מועצת אלקנה שנכח בדיון להתאים את צפיפות הקברים לסטנדרט של הקבורה הנהוגה בתוך גבולות ישראל. צפיפות גבוהה יותר משמעה שטח קטן יותר, והתרחבות איטית יותר. מדובר ב"חיסכון במשאב הקרקע". ולמי שקרקע עבורה אינה רק משאב: צמצום הפגיעה בטבע ובמרחב המחייה של בעלי החיים. האינטרס של יוזמי בית הקברות, להבנתנו, הוא הפוך: לתפוס כמה שיותר שטח, לייצר רצף טריטוריאלי יהודי ולמכור חלקות קבר "דה לוקס" בצפיפות נמוכה. הסכמתם להצעת בית המשפט היא, לכן, הישג חשוב.

פשרה משמעותית נוספת שהושגה בלחץ השופטים היתה בהסכמה לבנות רק את חלק א' של התכנית, כלומר רק על 50 מתוך 150 הדונמים הכלולים בתוכנית, נוסף למספר מבני שירות בשלב ב' של התוכנית. משמעות הדבר היא שחברה קדישא תל אביב לא תוכל לבנות חלקים נוספים של בית הקברות לפני שתגיע לתפוסה של 50% מחלקות הקבר. כלומר, עד שייקברו בהן אנשים או שיירכשו חלקות קבר.

בסיפור הזה, ובמיוחד בסיפור בית הקברות, מתגלמות תפיסות שונות של עליונות: יהודית, כלכלית וסוגנית. מחאה של "אקלים אחד – מנאח' ואחד", במשרדי חברה קדישא תל אביב, נגד הקמת בית קברות בוואדי רבאח, בנובמבר 2021 (צילום: אורן זיו)

בשורה התחתונה, למעלה ממחצית משטח האדמה שהיזמים רצו להרוס ולהפוך לנדל"ן התנחלותי יישמר כנראה בעשורים הקרובים. יחד עם זאת, אנחנו למודות ניסיון ויודעות שהחלטות לחוד ומציאות לחוד. אנו בטוחות שכבר למוחרת הגיעו קבלנים לשטח, שבקרוב מאוד יתחילו להרוס את מה שהותר להם, ולא נופתע אם ינסו לזלוג ולגזול עוד שטח, כמה שרק יוכלו. הם הרי אדוני הארץ ומחריביה. אנחנו ניאלץ להמשיך להיאבק על כל אבן, זחל וצבי.

וברוח הימים הללו, הנה עוד קונספציה שכדאי לאתגר: מלמדים אותנו מגיל קטן שאנחנו קטנות מכדי לשנות את העולם, ושיש סדרי עולם ויחסי כוח "טבעיים, נורמליים והכרחיים" שאין ברירה אלא להשלים איתם. מלמדים אותנו שבלי תנועת המונים דברים לא זזים. אז אולי זו גם הזדמנות להזכיר ביתר שאת לנוכח החרב המונחת בימים אלו על צווארם של ארגוני החברה האזרחית, שגם עשרה פעילים ופעילות במאבק שטח יכולים ליצור מציאות חדשה.

בתקופה חשוכה זו שבה נראה שהעולם כולו השתגע ומאבקים נראים חסרי סיכוי, חשוב לנו להצהיר: איננו מפחדות ממאבק בטחנות רוח. נקום כל בוקר ונמשיך להתנגד, נמשיך לתקוע מקלות בגלגלים של הכיבוש והנישול, נמשיך להיות היתוש בחדר שלא ייתן מנוחה למשטר ההרסני הזה המבקש להשמיד מסדרונות אקולוגיים מלאי צמחים ובעלי חיים, ולישון בשקט. נמשיך להתנהל בצורה ביזורית, עם חופש פעולה המוגבל בעיקר על ידי יכולות הנפש, הזמן והיצירתיות שלנו.

אנחנו מזמינות אתכם להקים עוד ועוד תאי פעילות במגוון תחומים, ולשתף פעולה איתנו ועם אחרות. בתקופה של פליטות והשמדה שלא נגמרת, עומד עכשיו צבי על גבעת טרשים בוואדי רבאח ולא יודע כלל שביתו ניצל. ובכך ניצלה גם האפשרות לדמיין מרחב נטול עליונות, שבו יש ערך למגוון ולחיים משותפים.

עדי וינטר ויערה פרץ הן פעילות ב"אקלים אחד – מנאח' וואחד".