newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המאבק לדמוקרטיה מתחיל בפתח המערה שבה גסס ומת הארוּן

הארון אבו עראם מת במערה המוזנחת שבה שכב משותק במשך שנתיים, מתייסר בכאביו, אחרי שחייל ירה בו בצווארו. תחנוני האם לבנות לו חדר נדחו, החקירה שמעולם לא התקיימה נסגרה. פני האפרטהייד שלתוכו נולד הארון, ובגללו מת

מאת:
הארון כבר מת, אבל החקירה הסתיימה. היורה לא יועמד לדין. ילדה פלסטינית במחאה נגד הירי בהארון אבו עראם (צילום: אמילי גליק)

הארון כבר מת, אבל החקירה הסתיימה. היורה לא יועמד לדין. ילדה פלסטינית במחאה נגד הירי בהארון אבו עראם (צילום: אמילי גליק)

הארון אבו עראם מת. שנתיים שכב משותק, מתחת לאדמה, במערה מלוכלכת, עם אמא שלו. בלי מים זורמים, נאנק מכאב. כך, מאז שחייל, שבא להחרים לו גנרטור בהר חברון, ירה בצווארו, בינואר 2021.הצבא אסר עליהם לבנות, בית להארון הנכה לא אישרו, למרות שזו אדמתם הפרטית. לכן גרו במערה. זו מדיניות הגירוש של כפרי מסאפר יטא.

אמא שלו, פארסה, שמכונה שמייה על ידי מכריה ואוהביה, לא עזבה אותו. קילחה את גופו הדומם בדלי מים. נשארה ערה איתו בלילות של כאבי תופת. הארון היה אהוב מאוד גם על אחיותיו, שהחזיקו את הטלפון מול עיניו, כשקרובי משפחה היו מתקשרים לשאול לשלומו.

ראיתי את אמא שלו בפעם הראשונה בסוף 2020, כשהגיעו להרוס למשפחה את הבית. היא בנתה אותו גם עבור הארון, שהיה אמור להתחתן ולהקים משפחה באחד מחדריו. פקח המנהל האזרחי גער בה שלא תיקח כלום מתכולת הבית, ובולדוזר הרס אותו עם כל מה שהיה בפנים, כולל ארונות המטבח. דוחא, הבת הקטנה, אחותו של הארון בגיל בית ספר יסודי, בכתה. אני זוכר איך האבק נדבק לשיער הבהיר שלה, ואיך האמא, אישה גאה וזקופת קומה, אמרה: "הם יהרסו, אנחנו נמשיך לבנות".

שבועות ספורים אחר כך, ירו בהארון, בזמן שעבד על שיפוץ מבנה והפעיל גנרטור. חיילים חמושים עושים זאת יותר ויותר בגדה המערבית בשנים האחרונות, מגיעים לעצור עבודות בנייה של פלסטינים ומחרימים כלי עבודה וציוד. מתנחלים מיישובים סמוכים, מדווחים. לעיתים מגיעים פיזית לעצור את הבנייה (בשבת מתנחלים עשו זאת בכפר קראוות בני חסן ולפי עדויות רצחו בחור פלסטיני בן 27), או שהם מעלים רחפנים כדי לצלם ולשלוח למנהל האזרחי – שיגיע למקום. זה חלק אחד של מערכת קולוניאלית רחבה ולא צודקת. מערכת שמונעת בשיטתיות היתרי בנייה מפלסטינים באזורים כמו דרום הר חברון, שישראל משתלטת עליהם, ואז הורסת להם את הבתים.

באינספור הפעמים שבהן ביקרתי בכפר שבו נולד הארון, רכיז, אחד מהקטנים שבכפרי מסאפר יטא, זמזם מעלינו רחפן כזה, ששלחו מתנחלים. זמזום טורדני, קרוב. רחפן שהציץ אל תוך בתי החקלאים העניים. תושבים נהגו לבנות בלילות, בסוד. הצבא הקים חמ"ל מיוחד, שמכונה חמ"ל C, כדי לטפל בהלשנות.

ההרג של הארון הוא תוצר מובהק של המערכת הקולוניאלית הזאת, אבל באופן ספציפי יותר, של תפיסה חולנית, שהולכת ומשתרשת בשנים האחרונות, כאילו בנייה פלסטינית היא "טרור", ויש לגיטימציה ל"סיכול" שלה באמצעים צבאיים. פוליטיקאים מכנים את הקרב נגד החקלאים הפלסטינים שבונים בלי היתר – כי מעולם לא יקבלו אחד כזה מהצבא שכובש אותם – "מערכה על שטחי C".

בדיונים בוועדת החוץ והביטחון שעסקו בנושא, אבי דיכטר כינה את הבנייה הפלסטינית הלא חוקית "טרור גיאוגרפי"; גדעון סער הסביר שצריך לעסוק בנושא כי הוא "יקבע את גבולות המדינה העתידיים"; ובצלאל סמוטריץ' סיפר שפיקוד מרכז אחראי על ה"מערכה", מתוך תפיסה שלה כמבצע צבאי של ממש.

ישראל והרשות הפלסטינית סירבו לממן את טיפולו. הארון אבו עראם (צילום: יאיר רון)

ישראל והרשות הפלסטינית סירבו לממן את טיפולו. הארון אבו עראם (צילום: יאיר רון)

באחת מהופעותיו הציבוריות, מאיר דויטש, ראש ארגון הימין "רגבים" – שהלחץ שהפעיל תרם רבות להחרבת בתי משפחות פלסטיניות ברחבי הארץ – סיפר על "פרדוקס" שראה במו עיניו לאחרונה: חיילים התאמנו בירי חי על מטרות קרטון, בשטח האש בדרום הר חברון, ו"בזמן שהחיילים יורים במטווח, שלוש מאות מטר מהם, פלסטינים בונים מבנה. האויב מבצע השתלטות על הטריטוריה, והחיילים שלנו ממשיכים לירות במטרות קרטון", תוך רמיזה על מה ועל מי לדעתו החיילים באמת צריכים לירות. האנשים האלו, ששולחים חיילים של אחד הצבאות החזקים בעולם להתעמר באוכלוסיות הכי חלשות בין הנהר לים, משפחות שכמעט תמיד בונות על אדמה פרטית שלהן, יצרו לעצמם עולם מדומה, שבו הם נאבקים נגד תוכנית זדונית של הרשות הפלסטינית להשתלט על אדמות ארץ ישראל.

ישראל והרשות הפלסטינית סירבו לממן את טיפולו של הארון, שסבל במערה, עד שמת מפצעיו אמש (שלישי). ראיתי את אמא שלו מתחננת בפני חיילים שעצרו אותה במחסום, שיתנו לה "רק לבנות בית, חדר אחד, שיהיה לי מקום נקי לטפל בו". הם הביטו בה, ולא הבינו ערבית. כדי להכניס ולהוציא את הארון מהמערה השקועה בתוך סלע, נדרשו כמה גברים שיסחבו אותו. אנשים טובים אספו עבור המשפחה כסף. הצבא המשיך להגיע לשם, גם אחרי הירי: חיילים החרימו את אוהל התנחומים שהקימו אחרי הירי, חילקו צווי הריסה לבארות מים בסביבה, ועצרו את אמא של הארון במחסום כדי להחרים את הרכב הלא רשום של המשפחה, איתו לקחה את הארון לבית החולים.

בגיל 11 תועד הארון, פניו מפוחמות, מפשפש במזבלה ביטא, ממיין בידיו פסולת שהגיעה מבתים של המתנחלים בסביבה. הוא הרים מזרון צהוב, ואמא שלו אמרה לו שאם ימצא בגדים, שיביא לה, והיא תשטוף. אלו רגעים שצולמו בסרט "זבל טוב", שביימה עדה אושפיז עם שוש שלם, לפני יותר מ-15 שנים.

כשחזר הביתה מהזבל, אמא שלו דאגה לפניו הרכות, שנצרבו מחום השריפות במזבלה. הארון הקטן אמר, בלי להישיר מבט אל אימו: "השמש הורגת אותנו, והם מרמים אותנו כשהם שוקלים את הברזל". ואז משהו בעיניים של אמא שלו השתנה, ופתאום היא הסתכלה עליו בפחד, כמעט בכעס, ואמרה: "אתה צריך לשאת את זה. זה נכפה עלינו. מי שחזק – חי, ומי שלא חזק, לא יחיה. רק מי שחזק יכול לחיות".

מתוך הסרט "זבל טוב":

אותה גבעה, שני מעמדות

לא הכרתי את הארון. לא באמת. אני מצמצם אותו כעת, בכתיבה, למבט שלי, הזר, שרואה בו קורבן, ובוודאי מעלים רבדים רבים ממי שהיה. לא אני האיש לתאר את הארון. הצמצום הזה, אני יודע, היה לו קשה, לא רק צמצום של גופו, אלא של דמותו, של האדם שהיה. בלחש סיפרה אימו שהוא מבקש למות. כשביקרה אותו לראשונה לפני שנתיים, הגוף שלו לא זז, אך העיניים שלו התמלאו בדמעות. כבודו האישי, התלות הנוראית בה, לילד שהיה בעבר כה עצמאי, שפרנס את המשפחה עוד בגיל 11, בוודאי היתה נוראית. קשה לדמיין. המערה שבה הוטל חסר אונים הפכה למוקד מבקרים. עשרות עיתונאים ופעילים חלפו שם בשנתיים האחרונות, הציצו לרגע, צילמו אותו שרוע כך על המזרן. אני זוכר, איך באחד הימים, הארון הסיט את ראשו מהם, וזעק: "החוצה, צאו החוצה".

הודעות הדוברות של הצבא השתנו עם הזמן. תחילה טענו שהירי נגרם כתוצאה מיידוי אבנים והפרת סדר של 150 פלסטינים. שקר שהיה פשוט להפריך, כי יש סרטון ועדי ראייה רבים. הארון היה יחף, ובסרטון נראה לצד בני משפחתו, מושך בגנרטור שלהם, שהחיילים ניסו לקחת. אחר כך אמרו בצבא שזה היה ירי לא מכוון, שבוצע כי חיילים חשו בסכנת חיים, ולבסוף שזו היתה פליטת כדור, שקרתה כאשר פלסטינים משכו למפקד הכוח בנשק.

מיד לאחר הירי הודיעו כי נפתחה חקירת מצ"ח. במשך שנתיים וחודש שחלפו מאז, נהגתי לפנות לצבא מדי זמן מה, לבדוק מה עלה בגורל החקירה. הפעם האחרונה שפניתי אליהם היתה באוקטובר 2022, אז ענו שעדיין אין תוצאות. כך ענו תמיד. כעת זה השתנה. נמסר מהצבא שהחקירה הסתיימה. הארון כבר מת, אבל החקירה הסתיימה. היורה לא יועמד לדין.

‏דקה הליכה מהמערה שבה גסס הארון בן ה-26, בכפר רכיז, נמצא המאחז אביגיל, שנבנה ב-2001. בתיו גדולים ונוחים. הם נבנו ללא היתר, וצווי הריסה חולקו לכולם. הם לא נאכפו. אתמול הממשלה הודיעה כי תכשיר את המאחז, שגם ככה מחובר כבר למים זורמים ולחשמל, ודרכיו סלולות. אותה גבעה, שני מעמדות.

בזמן שאני כותב שורות אלו, בולדוזרים מגיעים שוב למסאפר יטא, לבצע עוד גל הריסות. אחרי פסק הדין במאי, שאישר לצבא לגרש למעלה מאלף תושבים מכפרים קדומים שמופיעים במפות עוד מסוף המאה ה-19, כדי שחיילים יוכלו להתאמן בשטח אש פוליטי, שהוכרז, לפי פרוטוקולים, מראש כדי למנוע מפלסטינים לבנות במקום.

יש בארץ שלנו אפרטהייד, שלתוכו נולד הארון, ובגללו מת. המאבק לדמוקרטיה מתחיל כאן, בפתח המערה הזו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"

כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית שומעים יותר ויותר על אזרחים שעזבו לחו"ל. הפשיעה, הקושי הכלכלי, הגזענות וסתימת הפיות דוחפים אותם החוצה. "אנחנו אוהבים את המולדת, אבל זה נעשה קשה", אומרים המהגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf