"לינץ' ברמאללה": הרצח שנתן הכשר לגזענות היהודית

הרצח של שני חיילי המילואים וההתעללות בגופותיהם היה פשע לפי החוק הבינ"ל. אבל ישראל עשתה בו שימוש לנרטיב השקרי שהערבים הם "חיות אדם" ולכן חייבים לכלוא אותם מאחורי גדר. 19 שנה לאירוע שהיה קו פרשת מים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

השבוע מלאו 19 שנה ל"לינץ’ ברמאללה". זה היה באוקטובר 2000, בימים הראשונים של אינתפאדת אל-אקצא. צעירים פלסטינים אזרחי ישראל שיצאו להפגין נקטפו באש צלפים על בסיס יומי; מגף הכיבוש על הצוואר של מיליוני פלסטינים בגדה ובעזה היה מורגש מתמיד; ושני חיילי מילואים ישראלים, ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי, עשו טעות פטאלית בדרך חזרה לבסיס שלהם, נעצרו על ידי שוטרים פלסטיניים, והובלו לתחנת המשטרה הישנה ברמאללה – שם המון פרץ לתחנת המשטרה, רצח אותם במכות והמשיך להתעלל בגופות שלהם באופן מזעזע במשך שעות. חשבתי לא מעט על הלינץ’ ברמאללה במהלך השבוע האחרון. הנה כמה תובנות:

אי אפשר שלא להתחיל עם הברור מאליו: על אף שנורז'יץ ואברהמי היו חיילים ששירתו כיבוש בלתי-חוקי ובלתי-מוסרי, הם נרצחו אחרי שכבר הניחו את נשקם ולא היוו סכנה. כלומר, באותו הרגע שני החיילים היו בגדר שבויי מלחמה, ורצח של שבויי מלחמה (ושל כל לוחם שהניח את נשקו) הוא פשע חמור בעיני החוק הבינלאומי, ומסיבות טובות.

ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי נרצחו אחרי שמסרו את נשקם. זה פשע לפי החוק הבינלאומי. פלסטינים ליד המכונית השרופה של שני חיילי המילואים הישראלים (צילום: פלאש 90)

ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי נרצחו אחרי שמסרו את נשקם. זה פשע לפי החוק הבינלאומי. פלסטינים ליד המכונית השרופה של שני חיילי המילואים הישראלים (צילום: פלאש 90)

אבל מעבר לממד החוקי, קיים הממד המוסרי. אפשר להרגיש כך או אחרת לגבי רצח של חיילים שבויים בהקשר הספציפי של הכיבוש וטירוף האלימות הישראלי של אותם הימים, אבל ההתעללות המזעזעת בגופות של החיילים היתה לא רק איומה, אלא גם פשוט מטופשת. זאת מאחר שבמשך שנים, הכוח המרכזי של המאבק הפלסטיני לא היה הנשק המועט שלו, אלא הכוח של הטיעון המוסרי הפשוט שלו: הנכבה והכיבוש הם פשעים גזעניים איומים נגד עם שלם, והעולם לא יכול להתעלם מהם.

רגע מכריע בתולדות הגזענות הישראלית

אינתפאדת אל-אקצא, שבדיוק התחילה, היתה רגע מכריע בתולדות הגזענות הישראלית. עד לאותו הרגע, ערבים היו בתודעה הישראלית אולי נחותים, אולי אויבים, אבל עדיין שכנים, עדיין בני אדם. לאורך כל האינתיפאדה הראשונה ושנות ה-90, מאות אלפי פועלים פלסטינים עדיין היוו את עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית, בנו ערים שלמות ועבדו בכמעט כל שדה חקלאי בתוך שטחי 48'. יהודים נסעו ליריחו לקניות, לפאתי רמאללה כדי לתקן את כלי הרכב שלהם, ולבית לחם כדי לטייל בחג המולד. כתבים ישראלים דיווחו על בסיס יומי מ"הרחוב הערבי", כי את הקהל שלהם עדיין עניין בצורה כזאת או אחרת להבין "מה הערבים חושבים".

כל זה השתנה באינתיפאדת אל-אקצא. המגמה של החלפת הפועלים הפלסטינים במהגרי עבודה מהמזרח הרחוק (אלה שעכשיו המדינה עסוקה בלגרש עם ילדיהם) התעצמה, “הרחוב הפלסטיני" נדחק הרחק מחדשות המיינסטרים לנישה של עמירה הס וגדעון לוי, והחזון המעושה של ה"דו-קיום" בין עליונים ונחותים שאפיין את שנות אוסלו פינה את מקומו לחזון ההפרדה הגזעית המוחלטת וגדר האפרטהייד של שרון.

הרקע לשינוי הדרמטי הזה היה שינוי באופן שבו הגזענות הישראלית עובדת. כשראש הממשלה לשעבר אהוד ברק אמר ש"אין פרטנר", הוא אולי התכוון לכך שיאסר ערפאת עצמו (שהיה הרבה יותר "פרטנר" מברק) הוא לא פרטנר. אחרים אולי חשבו שהסיבה לכך שהסכסוך אינו פתיר היא שהוא בבסיסו מלחמת דת.

אבל חזון ההפרדה המוחלטת של שרון היה מבוסס על סנטימנט אחר: הערבים הם חיות אדם, ברברים שלעולם לא ירוו מדם של יהודים, ואנחנו, שאיתרע מזלנו להיות תקועים אתם באותה פיסת ארץ, לא יכולים לעשות דבר חוץ מלהעמיד בינינו חומות ולדחוק את רגליהם בהדרגה החוצה. זה לא חלילה שהסכסוך לא פתיר, כי לנו יש את כל הכוח ואין לנו שום עניין לוותר על הישגים טריטוריאליים בתמורה לביטחון. זה פשוט שהשכנים שלנו הם עם של רוצחים צמאי דם שלא ניתן לדבר אליהם בהגיון. ואם לא בהגיון, אז נדבר אתם בטנקים.

החידוש של שרון היה: הפלסטינים לא בני אדם, צריך לזרוק אותם מעבר לגדר. חומת ההפרדה בבית חנינא בצפון ירושלים (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

החידוש של שרון היה: הפלסטינים לא בני אדם, צריך לזרוק אותם מעבר לגדר. חומת ההפרדה בבית חנינא בצפון ירושלים (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

לצד פיגועי ההתאבדות, הלינץ’ ברמאללה היה אולי התרומה המשמעותית ביותר של הפלסטינים לקידום השקר הגזעני הזה בתודעה הישראלית והבינלאומית. ההמון שרצח את שני החיילים נתן לישראל מתנה עצומה. הן בזירה הבינלאומית והן בתודעה הישראלית, המראות של המון גברים כהים משולהבים שמשליכים גופות מהחלון, עוקרים עיניים, מעלים אחת מהן באש ותוחבים מקל מטאטא עמוק לתוך הגרון של השנייה, שיחקו באופן מושלם לתוך הידיים של הגזענות המערבית והישראלית- שרואה בערבים ברברים חסרי תקנה.

יש טענות נגד ממשלת ברק על כך שלא שלחה כוח לעצור את ההתעללות בגופות. אלה שטויות. לא ברור בכלל אם היה מרווח זמן לקבל החלטה כזאת, אבל בכל מקרה יש סיבות טובות לחשוב שישראל לא שלחה אף אחד כדי לעצור את ההתעללות בגופות לא מתוך חוסר אונים או איזו שקילה מוסרית עמוקה של הערך של חיילים חיים מול כבוד המת של מי שבוודאות כבר היו מתים, אלא פשוט בגלל שבשלב הזה הם ראו את הרווח העצום שבתמונות האלה.

הייתי בת 10 כשראיתי את התמונות האלה, והן חזרו אלי כמה שנים מאוחר יותר, כשעמדתי בעצמי בכיכר אל-מנארה בלב רמאללה, מול תחנת המשטרה הישנה. אני בספק אם יש ישראלי או ישראלית מהדור שלי שהתמונות האלה לא עולות להם בראש כשהם חושבים על רמאללה.

להפוך את היוצרות לגבי המושג לינץ'

לפני שאמשיך, אני רוצה להתעכב לרגע על שני ביטויים לשוניים שקשורים באופן עמוק לזיכרון ההיסטורי של האירוע הזה ומעצבים אותו. הראשון הוא הביטוי "לינץ'". הסיבה שלאורך המאמר הזה, הביטוי "הלינץ' ברמאללה" נמצא במרכאות, היא שלמרות הצלצול הקליט של השם, יש משהו מאוד מוזר בלקרוא לאירוע הזה לינץ'.

אם מבינים לינץ' באופן פשטני, ללא שום רקע היסטורי או תרבותי, כהמון משולהב שרוצח באופן מזעזע מספר קטן של אנשים, אז כן, זה היה לינץ'. אבל הביטוי "לינץ'" נבחר גם בגלל המשקל הכבד שיש לו בתודעה המערבית – ובמיוחד האמריקאית. בהקשרו ההיסטורי והתרבותי, לינץ' הוא לא סתם רצח בידי המון משולהב, אלא רצח של אדם מוגזע בידי המון לבן גזעני משולהב. לינץ' הוא כלי של טרור גזעני, ששימש במשך מאה שנה אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית כדי להלך אימים על צאצאי העבדים, למנוע מהם זכויות אזרחיות בסיסיות, ולשדוד פעם נוספת את האדמה, הרכוש והכבוד שלהם.

ובמובן הזה, אפשר להגיד שהרצח של אמט טיל היה לינץ', ושהרצח של הבטום זרהום בבאר שבע היה לינץ', וגם שפלוגות החולצות השחורות של בנצי גופשטיין מסתובבות על בסיס קבוע בחוצות ירושלים ומחפשים קורבנות ללינץ', אבל לקרוא לרצח של נורז'יץ ואברהמי לינץ' זה להפוך את היוצרות הגזעניות – כאילו שהחיילים היהודים הם המיעוט הגזעי הנרדף והמדוכא, והפלסטינים הם הלבנים שמשתמשים בטרור גזעני כדי לשדוד את האדמה, הרכוש והכבוד של הקרבנות היהודים שלהם.

לינץ' משמעו מכשיר של טרור גזעני. בהקשר הזה, הרצח של הבטום זרהום בבאר שבע היה יותר לינץ' ממה שקרה ברמאללה. הלוויה של זרהום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

לינץ' משמעו מכשיר של טרור גזעני. בהקשר הזה, הרצח של הבטום זרהום בבאר שבע היה יותר לינץ' ממה שקרה ברמאללה. הלוויה של זרהום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

השני הוא הביטוי "חיות אדם" ודומיו, שנטוע עמוק בלב הזיכרון הישראלי של האירוע. כאן אפשר לראות בצורה הברורה ביותר את השינוי שעבר על התודעה הגזענית הישראלית. שכן ההשוואה השיטתית של אנשים מוגזעים לבעלי חיים היא המאפיין המובהק ביותר של השפה של רצח עם. תמצאו אותו שגור בפה של מי שמתכננים ג'נוסייד בכל מקום: מהסרטים של לני ריפנשטהל, דרך בעלי העבדים והקולוניאליסטים באמריקה, ועד לשדרי הרדיו שהריעו לטבח בני הטוטסי ברואנדה.

הסיבה ברורה: בחברה שבה רצח המוני של בעלי חיים הוא עניין שגרתי, ההורדה של קבוצה של בני אדם לדרגת בעלי חיים היא הכנה מנטלית חשובה לרצח עם. בישראל של שנות ה-2000, השפה של רצח עם עברה מהימין הכהניסטי ללב המיינסטרים הישראלי. היו לכך תקדימים, ביקורים מזדמנים כמו "קן צרעות", אבל הפעם השפה של רצח עם באה כדי להישאר, והיא נטועה עמוק בתודעה שלנו עד היום.

אנחנו הישראלים אף פעם לא מגואלים בדם

ולסיום, צריך להתמודד במישרין עם השקר הגזעני של הנרטיב הישראלי על "הלינץ' ברמאללה". אני אומרת שזהו שקר גזעני, לא בגלל שהרצח לא היה מעשה שמחריד את כל מי שיש בו טיפת אנושיות. הוא כן. אני אומרת שזה שקר גזעני בגלל הסטנדרט הגזעני הכפול שמופעל בו.

החוקיות של המחשבה הגזענית היא פשוטה: כל מעשה אלים או פוגעני של אדם מוגזע הוא בה זמנית תוצאה והוכחה של הנחיתות הגזעית העמוקה והברבריות של הקבוצה המוגזעת כולה. לעומת זאת, מעשי אלימות של הקבוצה הגזענית מוצדקים בדיוק תחת אותו ההגיון, וגם כשהם לא מוצדקים הם לכל היותר מעידים על "עשבים שוטים", בטח לא על הברבריות העמוקה של החברה הגזענית. טיסת השוקולד אולי אומרת משהו על מזרחים, למשל, אבל האשכנזיה המבוגרת שצורחת "ערביה מלוכלכת" על הרוקחת בסופרפארם לא אומרת כלום על אשכנזים, ובטח שלא על יהודים בכלל.

כל ישראלי שמגיע לכיכר מנארה ברמאללה, לא יכול שלא לחשוב על הלינץ'. כיכר מנארה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כל ישראלי שמגיע לכיכר מנארה ברמאללה, לא יכול שלא לחשוב על הלינץ'. כיכר מנארה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

וכך, החברה הישראלית יכולה לספר לעצמה שהערבים שהיא כובשת, רוצחת, מגרשת ושודדת – הם הברברים. היתרון הצבאי הבלתי נתפש של ישראל על הפלסטינים משחק גם הוא תפקיד חשוב כאן, כי גם כשישראל מפציצה פלסטינים לחתיכות, קוברת משפחות שלמות מתחת להריסות הבית שלהם, מרעיבה ומונעת טיפול רפואי מילדים, חולים וזקנים או קוטפת מפגינים באש צלפים – הכל נעשה בעזרת מטוסים, ספינות טילים, רובים, גדרות וטפסים, כך שהידיים הפיזיות שלנו אף פעם לא מגואלות בדם כמו בתמונה המפורסמת ההיא מ"הלינץ' ברמאללה".

כשעמדתי שם בפעם הראשונה, מול פסלי האריות בכיכר המרכזית של רמאללה, פעילה יהודית-ישראלית צעירה נגד הכיבוש, אני מתביישת להגיד שחלק מסוים בי הופתע לגלות ששום המון לא חיכה לרצוח אותי, גם כשדיברתי עם חברה בעברית.

ברגע ההוא, פיסה נוספת מהחינוך הגזעני שקיבלתי התפוררה, ויכולתי לראות שלמרות מה שלימדו אותי לחשוב, ערבים הם לא "חיות אדם". ערבים הם בני אדם במלוא מובן המילה, לטוב ולרע. הם מסוגלים לאקטים בלתי נתפשים של אנושיות, של חמלה, של אהבה וסולידריות, והם מסוגלים לאקטים בלתי נתפשים של רצח ואלימות. בדיוק כמו כל בני האדם. הכיבוש והגזענות, שאותם חונכתי לתפוש כחלקים כל כך מובנים מאליהם של המציאות שאפילו לא היה טעם לקרוא להם בשמם, הם הברבריות האמיתית.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זמר הדאחיה הפופולרי מועין אלאעסם (צילום מסך מתוך סרטון של הופעה של אלאעסם בנובמבר)

"תירה בו, תפוצץ לו את המוח": המוזיקה שכובשת את הנוער הפלסטיני בישראל

בשנים האחרונות מככבת בחתונות, באירועים ובבחירות לרשויות מקומיות בחברה הערבית מוזיקה פופולרית עם מילים אלימות במיוחד - שמעודדות שימוש בנשק ונותנות כבוד לראשי ארגוני פשע. לעתים זה גם מסתיים במוות. מבקרי התופעה: "אנחנו כחברה שותפים בפשע"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf