newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכל התערער בלוד. רק הסגרגציה נותרה בעינה

עם שוך הסערה, האפליה ממשיכה לסגור על תושביה הערבים של לוד מכל עבר. אך אותה סערה הפיחה גם רוח חדשה בקרב הצעירים הערבים, שלא מוכנים יותר לקבל את כללי המשחק הישנים   

מאת:

יום למחרת ההכרזה על הפסקת האש מול עזה התעוררה העיר לוד ליום חדש, לפחות לפי הרשתות החברתיות. החברים שלי פרסמו פוסטים של קבוצות פעילים ופעילות המטאטאים את הרחובות, מפנים את פחי הזבל השרופים. לכאורה, אנשים שמנסים לחזור לחיים ולחגוג את שאריות החג שנגנב מהחברה הערבית ונעלם בתוך ענן הפגזות התופת על עזה, העוצר הלילי ומצב החירום שהוטל על העיר והסתיים.

אלה תמונות של צעירים המפגינים אחווה ושייכות כואבת ממש לעיר הרדופה בידי שדי האלימות, העוני והמצוקה, בראשם עומד היום השד המסוכן מכולם: הגזענות שהתגלתה והרימה ראש במהלך האירועים בלוד. היום, עושה רושם שמישהו מנסה להחזיר את המפלצת הזו לבקבוק, כולל ראש העיר ששנה כיוון בהודעות שלו לתושבים ונראה שהוא רוצה לעשות איתם ״סולחה״.

כל מי ששואל אותי למה הדו קיום בלוד נשבר ואיך אפשר לאחות את הקרעים, קורע אותי מצחוק. פועל ניקיון בלוד (צילום: אורן זיו)

כל מי ששואל אותי למה הדו קיום בלוד נשבר ואיך אפשר לאחות את הקרעים, קורע אותי מצחוק. פועל ניקיון בלוד (צילום: אורן זיו)

עברתי מהר מאד לדפי פייסבוק של היהודים בעיר. שם מלאכת גיוס הסיוע ליהודי העיר ״המפוחדים״ נמשכת, כמו גם התגייסות נשאי הנשק ״החוקי״. פוסטים מלאי זעם והסתה נגד התושבים הערבים מככבים ברשת, החל מאיחולי נכבה שניה, עד תכנון הגירוש הסופי של הערבים מהעיר וכלה בקריאות לראש העיר "להשלים את מבצע ניקיון העיר מנוכחות ערבית בכל הכוח, גם במחיר של שפיכות דמים ומראות קשים", כפי שמישהו כתב.

בצד הערבי של העיר, התמונה התחלפה די מהר עם מבצע המעצרים המסיבי במסגרת ״החזרת החוק והסדר״. שוב מראות קשים וסרטונים של מעצרים אלימים של צעירים ערבים רצו ברשת והחזירו את כולם לנקודת המוצא של המאבק על העיר, לסיפור שלה מ-1948 ועד היום.

העירייה משטרה וצבא וכנופיות הסיוע של המתנחלים החדשים נגד תושבי לוד הפלסטינים.

מאזני הכוח ברורים לכלום. נראה שבממשלת ישראל התקבלה החלטה שהניצחון הישראלי שלא יגיע מהדרום ורחוק מאד מסמטאות העיר ירושלים, אולי עתיד להירשם דווקא בשכונת הגטו בעיר העתיקה אל-ליד /לוד.

donate

תושבי לוד הערבים נקלעו למערכה הזו כשהם לא מוכנים רגשית, לאומית או ארגונית. בעיר פועל ועד מקומי שלא התחדש כבר הרבה זמן, ויש את הרשימה המשותפת הערבית עם 6 חברי המועצה, המספר הגבוהה ביותר בעיר מעורבת. שאר הקבוצות התארגנו ספונטנית באיחור מסוים: פעילי שטח, צעירים, נשים, ועדת חירום וסיוע הומניטרי וכיוצא באלה.

אסיפות הוועד העממי וחברי המועצה הניבו רשימת דרישות צנועה כדי להרגיע את הרוחות ולחזור לדיכוי המוכר והנסבל, במקום הדיכוי בכוח הזרוע והאש שעכשיו רובץ על שלושים אלף ערבים בעיר: להחליף את ראש העיר, להביא את רוצח חסונה לדין, להוציא את המכינה הצבאית מלב השכונה הערבית ולהשקיע בחינוך ובנוער. ראש העיר כנראה לא יוחלף בקרוב, אבל כל שאר הדרישות בהחלט בנות ביצוע – למי שחפץ ליבו ברגיעה.

משלחות של ועדת המעקב, חברי כנסת, שגרירים ומבקרים שניסו להבין את פשר מלחמת האזרחים הפתאומית שהתרחשה בלוד, לא זכו לקבלת פנים אוהדת בלשכת ראש העיר, לשם נהרו שרי הליכוד בזה לאחר זה כדי לחזק את ידיו של רביבו.

המלחמה בעיר גבתה את חיי הצעיר מוסא חסונה שנורה בידי יהודי חמוש בנשק ביד ימין ודגל ישראל ביד שמאל. כמה ימים לאחר האירועים בלוד מת מפצעיו תושב העיר יגאל יהושע שנזרק לעברו אבן. המפגינים הערבים טוענים שהוא היה בלב קבוצת מפגינים יהודים מתלהמים ולא קרוב אליהם. מלחמת הגרסאות של מי תקף את מי לעולם לא תדעך, וספק אם חקירות המשטרה יוציאו את האמת לאור. הרי סרטונים של שוטר שרואה צעירים יהודים ממלאים בקבוקים בתחנת דלק כאשר השוטר שומר עליהם מרחוק לא תיחקר ואף אחד לא ייעצר בה.

זו הייתה מלחמת המצלמות וסרטוני הטיק טוק, ועל כל טיעון של הפלסטינים מלוד והיהודים מהעיר תמצאו סרטון נגדי.

אישית, אני לא אובייקטיבית ולא מהאו״ם. אני מאמינה לסרטונים ולעדויות של הנשים אותם אני מכירה עשרים ושתיים שנים, מאותה שכונה מפורסמת רמת אשכול, שם המשרד הצנוע של עמותת נעם – נשים ערביות במרכז, העמותה שהקמתי ושאני עומדת בראשה, הפך למחנה צבאי ולנקודת תצפית. מהמרפסת נשקף ג׳יפ צבאי משוריין, ואוהל הצללה לחיילים נבנה בכניסה למרכז הזכויות לנשים ונערות. למרבה המזל לא הספקתי להוציא לפועל את התוכנית להחליף את שערי הברזל המכוערים בדלתות זכוכית יפות, וכך העמותה שרדה בקבוקי תבערה שהבעירו את השכונה ושרפו עשרות כלי רכב ומתקני ציבור.

בדיחה עצובה ושמה דו-קיום

כל מי ששואל אותי למה הדו קיום בלוד נשבר ואיך אפשר לאחות את הקרעים, קורע אותי מצחוק. כי הקיום המשותף לא היה קיים מלכתחילה. 12 שנים אחרי שהמתנחלים מהגרעין התורני ניטעו בלוד, הם הצמיחו לאט לאט מבנים רבי קומות, גנים ציבוריים, כבישים, תאורה, מסגרות חינוכיות מסובסדות, גישה למבנה ציבור. למעשה האוכלוסייה החדשה בעיר בלעה אט אט את משאבי העיר וייעדה אותם ליהודים מסוג אחד בלבד: מהציונות הדתית או מי שמזוהה איתה. מפוני גוש קטיף וההתנחלויות השתקעו מחדש בעיר והמטרה המוצהרת הייתה לחזק את העיר המוזנחת הזו ולהעלות אותה על דרך המלך.

חיזוק העיר לא קרה, אך חיזוק קבוצת הגרעין התורני דווקא כן. מנכ"ל הגרעין התורני מונה למנכ"ל העירייה, בג״ץ על ניגוד עניינים לא צלח, וראש העיר הנבחר נשען על הקולות שלהם כדי לחזק את המדיניות שלו.

קשישה אחת אמרה לי פעם בשוק בלוד, "לפחות לפני שהם הגיעו כולנו היינו דפוקים" הערבים והיהודים הרוסים והאתיופים ומזרחיים שנשארו בעיר. מי שיש לו כסף הלך למודיעין ושוהם. עם הגרעין התורני היהודים התחזקו, אבל לבד חיזקו את עצמם. אפילו להיות דפוקים ביחד לא נתנו לנו להיות״.

"אפילו להיות דפוקים ביחד לא נתנו לנו להיות״. שוטרים שומרים על בית ספר יהודי בלוד (צילום: פלאש 90)

שאלתי את מנאר אלמימה, פעילה חברתית שעובדת עם קהילת הסטודנטים בעיר ומנסה לקדם תעסוקת נשים ונערים ערבים ״מה יהיה, תגידי? לאן נמשיך מכאן?" מנאר צחקה ונשפה נשיפה עמוקה וארוכה: "את נופלת עלי ביום קשה, בו אני קברתי כל מה שקשור לדו קיום וחיים משותפים. ואת מכירה אותי סמאח, את יודעת במה האמנתי".

מסתבר שמנאר הוזמנה לשיחת ״בירור״ במסגרת העבודה שלה בעמותת תוצרת הארץ, בה הייתה צריכה להסביר למה יצאה מקבוצת וואטסאפ של הצוות, למה כתבה בפייסבוק, למה מותר היה לה לשדר לייב מהעיר ולמה רצתה להתרחק מדיונים עם הצוות, ברובו יהודי שלא מבין מה עובר עליה ולא מוכן להבין או להקשיב .

אבל אני מבינה אותה, וכל פלסטיני שבא במגע עם קולגות יהודים בשעת משבר מתוצרת הקונפליקט הלאומי מכיר את התחושה והרצון להיות עם העם שלו, המשפחה והקבוצה אליה אנחנו שייכים בלי מבחני נאמנות וקבלה לקבוצת הרוב. הרבה פעמים קצה נפשו של הפרשן הפלסטיני שאמור לתווך הכל לנפש היהודייה הרגישה והוא מתפטר מהתפקיד.

מבנה מפוצל בעיר מפוצלת

התקשרתי למנהלת בית הספר בשכונת רמת אשכול, בסמוך למכינה הצבאית מעוז, אותה הפכו לבסיס צבאי ומחנה לטובת הסייענים החדשים שהוזעקו לעזור ליהודים בעיר.

לפני עשר שנים נאבקו התושבים כדי לפתוח מחדש את בית הספר הזה לטובת הילדים הערבים שהפכו לרוב בשכונה מעורבת הזו. אחרי מאבק ממושך בין הורים שחיפשו בית ספר קרוב ובין עמותת הגרעין התורני שביקשה להקים מכינה צבאית, גנים ופעוטון ומשחקייה לאוכלוסיה היהדות החדשה, המבנה חולק לשתי המטרות.

זהר זינאתי מנהלת כרגע חצי בית ספר ובו 350 תלמידים. גדר גבוהה נבנתה והמקום מרושת מצלמות. מאחורי הגדרות דשא ירוק ומשחקייה מפוארת עם הצללה ושומר בפתח. ובצד הערבי של המתחם, מה אגיד? דמיינו בית ספר ערבי בכפר בלתי מוכר. כאשר רואים ממעוף ציפור את המקום, אי אפשר לא לחשוב על המילה אפרטהייד.

דיברתי עם זינאתי ביום בו חזרו הילדים ללימודים לשאול מה קורה. ״היום באו מהעירייה פקחים ומודדים כדי להציב חומה בתוך החצר״, השיבה.

מסתבר שילד בכיתה ב' זרק אבן לכיוון המכינה, שכמובן אין סיכוי שהגיעה אפילו קרוב למבנה השני, עם כל הגדרות במקום. ״התצפיתנים מעל לבניין צילמו אותו ועשו לנו בלגן״, אומרת זינאתי. "דיברנו על הילד עם כל התלמידים, ניסינו להרגיע את הרוחות, אבל האירוע המינורי הזה של ילד קטן גרם להמולה. משפחות הגרעין התורני קיבלו הודעה בהולה שהם חייבים להפגין מול העירייה ולהתלונן על פחד ואימה מהילדים הערבים השכנים. תוך שעה הגיעו אנשי הגרעין להפגנה בהמוניהם, הם טענו שיש לתלמידי בית הספר בקבוקי תבערה, והם צילמו שאריות בקבוקים מהמערכה הקודמת".

העירייה הגיבה במהירות ושלחה אנשים לתכנן חומת הפרדה בתוך חצר בית הספר, כך שגם החצר העלובה הזו תחנוק את התלמידים סופית. זינאתי לא יכולה לעשות הרבה מלבד לדבר עם ההורים והתלמידים על שכנות טובה, סובלנות ואמצעי תקשורת בלתי אלימה. "אין בשכונת העוני הזו הורים חזקים שיגנו על בית הספר והשכנים לא ממש בעניין ורוצים עוד ועוד גדרות והפרדות, עד שיסגרו לנו את בית הספר והוא יועבר למכינה", היא מסכמת.

תומכיו של החשוד ברצח מוסא חסונה מפגינים מחוץ לבית המשפט בראשון לציון (אבשלום ששוני / פלאש 90)

רנא עוודי היא עובדת סוציאלית קהילתית בעמותת אזרחים בונים קהילה. היא פעילה בקרב נשים אקדמיות בלוד, ומנסה לדחוף את הדור הצעיר לפעילות.

רנא האופטימית בחבורת הצעירים, אומרת שכל מה שקרה זה למעשה טוב: לחברה, לערבים ולעיר. היא הצליחה להדביק אותי לרגע בנגיף החיובי.

״זו סטירת לחי מצלצלת, אולי נתעורר כבר ונפסיק לפחד. יש לנו הזדמנות למנף את הכוח שלנו, להתארגן ולנתב את האנרגיה הטמונה בנו למקום טוב יותר, חיובי יותר עבור העיר ועבור החברה שלנו״. רנא משוכנעת שבעזרת שיח פתוח על הגזענות והאפליה והזהות הפלסטינית שלנו, נצליח לשנות את ההנהגה הרדודה. "זה הזמן שלנו, של הצעירים והמשכלים. אסור לפספס את הרגע".

בזמן שעובדת המתנ"ס המשותף בלב השכונה מנסה להרגיע את ארבעת חברי הצוות היהודים ש"לא יכולים להרגיש ביטחון בקרב עובדים ערבים" ומתכננים חלוקה עתידית של המבנה כמו שהיה פעם לפני כמה שנים, לחדרי פעילות ליהודים וחדרי פעילות לערבים; בזמן הזה, כאשר רכזת הנשים הלדה קדסה עובדת במתנ"ס המעורב אותו התעקשו לשווק לתורמים ולתקשורת כאייקון של ״דו קיום ואחוות בני הדודים״, בדיוק עכשיו היא מקבלת הודעה על כוונת הרשויות להרוס מתחם שלם של בתי ערבים בו מתגוררים 13 משפחות. עשרות ילדים יש שם, כולל הבית של אחותה. יש להם כמה ימים עד הפינוי. לא העזתי להמשיך איתה את השיחה על החלום והחזון שלה עבור העיר שלה. בצל הסגרגציה העתידית וההריסות באופק, אין הרבה מה להוסיף.

העיר לוד עדיין נמצאת בלב הסערה, המשפחות הערביות עדיין נמצאות בהלם קרב ועוד לא מחקו את הסימן שרוסס על הבית, הקופאיות הערביות נעלמו הסופר ושוק לוד המפורסם גוסס.

בזמן שהחברות והחברים שלי, כמו מהא אל נקיב, פעילת חד״ש בעיר וחברת מועצה לשעבר, מתעמתת עם אמא מהגרעין התורני שמאמינה בעליונות יהודית חסרת תקנה אצל קרן נויבך וטוענת שהשכנים הערבים ברברים, אלימים כלפי נשים ושאין לה אימון אפילו ברופא הערבי שמטפל בילדים שלה; כאשר את הראפר תאמר נפאר אני פוגשת בתחנת המשטרה כאשר שנינו מגישים תלונות על איומים ברצח שאנחנו מקבלים מפעילים יהודים, ונתקלים בחוקרים שלא מבינים איך שני ערבים יודעים מה זה פחד מהסתה ואלימות; כאשר רמי יונס מנהל מערכה דון קישוטית בתקשורת הישראלית המגויסת ועוד לא הרים את הדגל הלבן; כאשר אחותי בלוד דואגת לשכונה שהותקפה כמה פעמים בידי מתנחלים שהגיעו באוטובוס לרחוב הראשי, עד שהשכן שלה ״טיפל״ בהם עם צרור יריות באוויר מנשק אוטומטי שלא ידעה על קיומו בכלל, אני מנסה לדחוף את כולנו למחאה גדולה בלתי אלימה ויצירתית ב-12 ביולי, יום בו נפלה העיר ב-1948. אני מנסה לדמיין אלפי אזרחים פלסטינים ויהודים שעדיין לא התייאשו פוקדים ומחבקים את העיר עם המסר הנדרש שאולי הגיע הזמן ללוות את הדו קיום בדרכו האחרונה, לחגוג בר מצווה למושג חיים משותפים ולשדרג אותו למאבקים משותפים שעומדים בפתח, ישראלים ופלסטינים, ערבים ויהודים. כי לא יהיה לנו מנוס אלא להיאבק יחד עבור החיים שלנו, צדק לכלום, שוויון אמיתי ודמוקרטיה לא מתפשרת.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
תלמידי חטיבות ביניים ותיכון חוזרים ללימודים במתכונת מלאה, בית ספר בתל אביב, אפריל 2021. אילוסטרציה גיל גרטל (צילום: אורן זיו)

בית ספר בתל אביב, אפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

הפגיעה בכישורים החברתיים של תלמידים במעבר לחטיבה אינה גזרת גורל

מחקר של OECD מצא כי חלה נסיגה בהערכת התלמידים את עצמם במעבר מילדות לבגרות. הנסיגה חמורה יותר אצל בנות ואצל תלמידים מרקע כלכלי נמוך, ובשלב קריטי זה בחיים היא עלולה לפגוע בעתידם. הפיתרון: מודעות, והפניית משאבים לטיפוח קשרים עם המבוגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf