הכיבוש שלח את מוחמד לאתר הבנייה שבו נהרג

מתחילת השנה נהרגו 37 אנשים בתאונות עבודה באתרי בנייה ישראלים. ביום שני לפני כשבועיים (15.10) הצטרף לסטטיסטיקה הנוראה הזו מוחמד ברגות', בן 22, שאת סבו אני אוהב אהבת נפש ושבביתו שבכפר ולאג'ה שבדרום ירושלים אני מבקר באופן קבוע. רבות נכתב על ההזנחה הפושעת באתרי הבנייה. במקרה של מוחמד, מדובר ביותר מהזנחה. חייו הקצרים שובשו שוב ושוב בידי אלימות ישראלית. אלימות שגם ניתבה אותו אל אתר הבניה שבו נהרג.

בשנות ה-90 כוחות הביטחון הישראליים עצרו את סבו ואת אביו של מוחמד באשמת שווא כלשהי. הם שוחררו אחרי כמה חודשים של כליאה וחקירות מבלי שאפילו הועמדו למשפט. במהלך חקירותיהם הם עונו. כתוצאה מהעינויים, אביו של מוחמד סבל מפגיעה מוחית שפגעה קשות בתפקודו. זה האבא שמוחמד גדל איתו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מוחמד ברגות'. נאלץ לפרנס את המשפחה (צילום: אביב טטרסקי)

בשנת 2010, כשמוחמד היה כבן 14, החלה ישראל לבנות את מכשול ההפרדה מסביב לכפרו ולאג'ה. תוואי הגדר עובר על אדמות המשפחה של מוחמד, 50 מטרים מביתו. מוחמד גדל בין חומרי הנפץ, שפוצצו את נוף ילדותו לצורך בניית הגדר, ובין הדחפורים הישראלים, שעקרו את עצי הפרי שסבו שתל. כנער הוא נשם מדי שבוע את הגז המדמיע, שהצבא השליך על מפגינים שמחו באופן לא אלים נגד תוואי הגדר למרגלות ביתו וחווה מקרוב את האלימות של חיילים, שהיכו ועצרו את חבריו ואת קרובי משפחתו.

כמה שנים מאוחר יותר, סיים מוחמד את הלימודים בתיכון. בנסיבות אחרות, היה הולך לאוניברסיטה כמו רבים מבני גילו בשטחי הרשות הפלסטינית: הוא גדל במשפחה מלוכדת, עם סבתא דעתנית וטובת לב וסבא רחב אופקים וכריזמטי, שכיהן במועצת הכפר. אבל לימודים לא עניינו את מוחמד. ככה זה כשאתה גדל עם אבא ניצול עינויים ומתבגר אל תוך הטראומה והאלימות של בניית גדר ההפרדה.

גם בלי תואר ראשון, מוחמד היה יכול להתפרנס מחקלאות. סבו היה חקלאי מוכשר מאין כמוהו, נצר לדורות של חקלאים. אבל ישראל, שחמדה את אדמות ולאג'ה, בנתה את גדר ההפרדה בצמוד לבתי הכפר ועל אדמותיו החקלאיות. לטובת הקמת הגדר, עקרה ישראל 180 עצי זית בבעלות משפחתו של מוחמד. עשרות רבות של עצי זית בבעלות המשפחה נותרו מהצד "הישראלי" של הגדר. הדבורים בעשרות כוורות של המשפחה מתו כתוצאה מענני האבק, שיצרו הדחפורים שגרסו את המדרון ושיטחו אותו לצורך העמדת הגדר. באמצעות הגדר, ניתקה ישראל 1,200 דונם מאדמות הכפר ולאג'ה, ועיריית ירושלים מיהרה להפוך אותם לגן לאומי ל"רווחת תושבי ירושלים". מאות דונמים נוספים הופקעו שנים קודם לכן לטובת בניית שכונת גילה. ישראל סיפחה את אדמותיה של ולאג'ה, אולם לא העניקה לתושביו תעודות זהות ישראליות.

חלקת האדמה של משפחת ברגות' ליד גדר ההפרדה. מאות עצי זית נשארו בצד "הישראלי" (צילום: אביב טטרסקי)

לאורך השנים, בביקוריי התכופים בבית משפחתו של מוחמד, ראיתי כיצד מצבה הכלכלי הולך ומידרדר. סבו ודודיו של מוחמד הפכו מאנשי יזמה פעלתניים למובטלים מאונס, מתוסכלים עד ייאוש מהמבוי הסתום שישראל כלאה אותם בו. על דור הנכדים נפלה האחריות לפרנס את המשפחה. כך הגיע בסופו של דבר מוחמד אל אותו אתר בנייה בבית שמש.

כיבוש אינו מילה מופשטת. משמעותו חורגת בהרבה מהיעדר שלטון עצמי והוא אפילו לא מתמצה באירועים האלימים, שמגיעים אל דפי העיתון. כיבוש הוא המציאות שבה כל היבט במסלול חייו של פלסטיני מוכתב ומוגבל על ידי הרובים של הצבא הישראלי.

אין זה סוד שההפקרות המתמשכת באתרי בנייה שורשה בעובדה שבעיניי המדינה, חייהם של פלסטינים ושל עובדים זרים הם זולים. גם קבורתו של מוחמד היתה עלולה להיות תלויה בגחמותיו של הכיבוש. חלקת הקבורה המשפחתית – שם קבורים הדורות הקודמים – נותרה אף היא בצד "הלא נכון" של גדר ההפרדה. דמיינתי את סבו הגאה של מוחמד מתווכח עם קצין צבא על הזכות לקבור את נכדו ליד הוריו. בחרדה ניסיתי להרגיש מה כואב יותר: הצורך לבקש רשות מהצבא בכל פעם שהוריו של מוחמד ירצו לפקוד את קברו או הוויתור על קבורה שם כדי להימנע מההשפלה הזאת. בחשש שאלתי את הסבא היכן קברו את מוחמד. הוא הסביר שהם קברו אותו במעלה בכפר, רחוק יחסית מבית המשפחה, אבל בצד "הפלסטיני" של הגדר. "אמא שלו היתה משתגעת, אם הקבר היה כל כך קרוב לבית", הסביר הסבא.

אביב טטרסקי עובד בעמותת עיר עמים ופעיל בדהרמה מעורבת חברתית